מה הגבול בין פרסומת השוואתית מותרת לבין הפרת סימן מסחר? מאת עו”ד יוסי סיוון

/0 תגובות/תחת , /על ידי

תמונה מתוקנת לאתר

לאחרונה פורסמה בכלכליסט כתבה אודות הקמפיין המסעיר שהשיקה חברת סודה סטרים שמטרתו לעורר את המודעות העולמית לשמירה על איכות הסביבה. במסגרת הקמפיין הציבה סודה סטרים ב-20 מקומות ברחבי העולם, מתקנים ובהם כ-10,000 בקבוקי משקה ופחיות ריקים, שמכרו חברות המשקאות הגדולות בעולם, כולל חברת קוקה קולה וזאת כדי להדגים את כמות האשפה שניתן לחסוך באמצעות שימוש במוצרי סודה סטרים.

כפי שצוין בכתבה, פנתה קוקה קולה באמצעות עורכי דינה לחברת סודה סטרים ודרשה ממנה להסיר את הקמפיין שלה בכל רחבי העולם, בשל השימוש בסימן המסחרי הרשום של קוקה-קולה.

סיטואציה זו מעלה סוגיה מעניינת – היכן עובר הגבול בין פרסומת השוואתית לגיטימית, העושה שימוש בשמו של מתחרה ללא רשותו, לבין שימוש בשמו של המתחרה העולה כדי הפרת סימן מסחר?

בפרסומת השוואתית נעשה בדרך כלל שימוש בסימן מסחר של מתחרה (ללא אישורו) לצורך עריכת השוואה בין שירותים או מוצרים מסוימים של שני גופים מתחרים.

ראו לדוגמא: פרסומת של פפסי (מתוך יוטיוב) בה נראה ילד מטפס על פחיות קוקה קולה כדי להגיע לפחית של פפסי:

פרסומת של BMW (מתוך יוטיוב):

פרסומת למקדונלד (מתוך יוטיוב):

המונח “פרסומת השוואתית” אינו מוגדר בחוק הישראלי, אלא רק בפסיקת בתי המשפט. בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין מקדונלד (ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ אריאל מקדונלד) נקבע כי, פרסומת השוואתית היא פרסומת המשווה בין המוצרים המסופקים על ידי מתחרים, בין המחירים שגובה כל אחד מהם, בין טיב השירות שניתן על ידי כל אחד מהם וכיוצא באלה.

לעומת זאת, בהתאם לדין האירופי ההגדרה של פרסומת השוואתית הינה רחבה יותר וכוללת כל פרסומת בה מוזכר המתחרה – ולו ברמיזה. סעיף 3a לדירקטיבה האירופית מעמיד מספר תנאים להיותה של הפרסומת ההשוואתית מותרת וללא הפרת סימני מסחר: אסור שהפרסומת תגרום להטעיה; על הפרסומת לערוך השוואה בין שני מוצרים או שירותים העונים לאותם הצרכים; על הפרסומת לערוך השוואה אובייקטיבית; הפרסומת אינה מלעיזה (denigrate) או פוגעת בשמו הטוב (discredit) של סימן מסחר של מתחרה.

חשוב לציין, כי באופן עקרוני פקודת סימני המסחר בישראל אינה מעניקה הגנה למשתמש בסימן המסחר של מתחרהו לצורך פרסומת השוואתית. בפסק הדין בעניין מקדונלד לעיל הובעה הדעה כי, ייתכן, שיש מקום לשקול מתן הגנה שכזו, בנסיבות מסוימות, בשל שהפרסומת ההשוואתית כשלעצמה משקפת פרקטיקה מסחרית רצויה, המספקת מידע יקר ערך לצרכן. יחד עם זאת, נקבע כי ההיתר לעריכתה של פרסומת השוואתית בישראל, יכול שימצא בחריג שיצרה הפסיקה ולפיו שימוש אשר נעשה בסימן המסחר בקשר לסחורתו של בעל הסימן עצמו לא ייחשב להפרת סימן מסחר (פסק דין בע”א 471/70 גייגי נ’ פזכים, בעמ’ 707).

נראה כי, בשל העדר חקיקה ספציפית בישראל תיבחן סוגיית הלגיטימיות של פרסומת השוואתית על ידי בתי המשפט על יסוד כללים הדומים למדינות המערביות ברחבי העולם.
אכן, ראוי שלא להגביל יתר על המידה את השימוש בסימן של מתחרים במסגרת פרסומת השוואתית מחשש לפגיעה בחופש התחרות ובעקרון חופש המידע לצרכן, שהינם עקרונות חשובים במשפטנו.
יחד עם זאת, מן הראוי גם להציב גדרים להגנה הנפרסת סביב הפרסומת ההשוואתית, על מנת שיובטח שהפרסומת לא תשמש ככלי לניגוח לא הוגן של המתחרה (ואכן, הן בארצות הברית, הן באירופה והן בחוק האנגלי ישנם כלים למניעת שימוש לרעה בהגנה הניתנת לפרסומת ההשוואתית). כפי שנעשה במדינות רבות בעולם הגיעה העת שגם בישראל יקבע המחוקק כללים ברורים בנושא פרסומת השוואתית וזאת במטרה להקל על חופש הפרסום בפרט והתחרות החופשית בכלל.

יוסי סיוון הנו עו”ד בעלים ומייסד של משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני וסימני מסחר המידע. המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, אין להסתמך עליו ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית.

עוד בנושא:

Due Diligence

10 טיפים איך מבצעים בדיקת נאותות למותג מסחרי ? מאת עו”ד יוסי סיוון

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

מה זה בדיקת נאותות?

החלטתם לרכוש מותג כלשהו, זיכיון, חברת אופנה, מותג מזון או כל מותג מסחרי אחר? חשוב לבדוק היטב לא רק את הנכסים וההתחייבויות הסטנדרטים של החברה, אלא להעמיק ולבחון גם את זכויות החברה בנכסים הבלתי מוחשיים, כגון הקניין הרוחני שלה.

ידוע, כי במסגרת ההחלטה לרכוש חברה מקובל להזמין הערכת שווי המתייחסת בעיקר לנכסים וההתחייבויות של החברה במטרה לספק חוות דעת על הערך ההוגן או השווי הכלכלי של החברה הנרכשת, אותו אנו נהיה מוכנים לשלם עבורה.

לצד הערכת השווי עלינו לבצע גם בדיקת נאותות בכדי לאתר קיומם של סיכונים כלשהם, שעלולים להפחית או לפגוע בערכה המסחרי של החברה הנרכשת. חלק מנכסי החברה אותה אנו בוחנים בדרך כלל לצורך רכישתה מהווים נכסים בלתי מוחשיים, כגון קניין רוחני, פטנטים, סימני מסחר וכו’.

ישנן חברות שהפטנטים מהווים את עיקר נכסיה, כגון חברות הייטק, סטראט אפים, חברות אינטנרט, חברות תעשייה וטכנולוגיה וכו’. ישנן חברות שסימן המסחר שלהן שהוא בעצם המותג המסחרי, מהווה הנכס העיקרי והמהותי שלהן, לצד הפעילות המסחרית הענפה, כגון חברות אופנה, מזון, צעצועים, מוצרי צריכה לבית וכו’.

דוגמא מובהקת לחשיבותו של הסימן המסחרי במסגרת נכסי החברה היא במקרה של חברות אופנה. בחברות אופנה המייצרות ביגוד והנעלה, סימן המסחר המתנוסס על גבי מוצרי הלבוש הנו בעצם המותג המסחרי, עליו מבוסס המוניטין של החברה וחלק עיקרי ומהותי משוויה הפיננסי של החברה.

כך למשל, ניתן להעריך כי סימן המסחר של חברת CASTRO הינו חלק מהותי ועיקרי מהיקף נכסיה (פעילות עסקית, חנויות, חוזים, ציוד ומלאי, וכו’) באופן שקשה לתאר עסקת רכישה של חברה שכזו, ללא רכישת פרוטפוליו הסימנים המסחריים שלה, כחלק בלתי נפרד מהפעילות העסקית של החברה.

כאשר אנו ניגשים לבדיקת נאותות לחברה מסחרית של חברה כזו או כל חברה אחרת שבה סימן המסחר הוא אחד מהנכסים העיקריים שלה, יש לבחון לא רק את קיומם של סימני המסחר שבבעלות החברה הנרכשת, אלא גם את “חוסנם” של סימני המסחר.

למה הכוונה “חוסנם”? הכוונה היא : הן לחוסן המסחרי, שבא לידי ביטוי בכוחו המסחרי של המותג אל מול מותגים מסחריים של המתחרים והן לחוסן המשפטי של הסימן המסחרי, שבא לידי ביטוי הן ביכולת לשמר את הזכויות הבלעדיות המוקנות לבעל הסימן והן וביכולת לתקוף חיקויים והפרות על ידי גורמים כאלו ואחרים בשוק. במילים אחרות, אין בקיומה של תעודת רישום בלבד, כדי להעיד על יכולתו של בעל הסימן ליהנות מזכויות בלעדיות בסימן, אלא יש לבחון אלמנטים רבים נוספים.

כיצד אם כן בוחנים “חוסן משפטי” לסימני מסחר? להלן נפרט עבורכם מספר נקודות חשובות, שמומלץ לבדוק על מנת לוודא את חוסנו המשפטי של סימן המסחר של החברה הנרכשת (כמובן שאין זו הרשימה המלאה):

כיצד מבצעים בדיקת נאותות לסימן מסחר ?

1. בחינת התוקף המשפטי של תעודות סימני המסחר

הוצאת עותק מקורי ומהימן של תעודת סימן המסחר מרשם סימני המסחר ובדיקת תוקפו המשפטי של הסימן המסחרי. יש לבחון כי התעודה תקפה וכן את מועדי חידוש הסימנים. יש לזכור כי, סימן מסחר רשום תקף כל עוד מחדשים את רישומו אחת ל– 10 שנים ומשלמים את האגרות כדין. חידוש הסימנים כרוך בהוצאות כספיות משמעותיות, ובכלל זה תשלומי אגרות למשרד המשפטים ושכר טרחת עורכי דין. ישנן חברות אשר פרוטפוליו הסימנים שלהן עשוי להגיע לעשרות ומאות סימנים, על כן עשויה להיות לכך משמעות כספית לא מבוטלת על החברה הרוכשת.

2. בחינת היקף השימוש בפועל בסימן המסחר

סימן מסחר שלא נעשה בו שימוש בפועל במשך תקופה של שלוש שנים ברציפות עשוי להיות חשוף לתביעה לביטול סימן מסחר בהתאם לפקודת סימני המסחר. בישראל, בניגוד למדינות אחרות אין השימוש מהווה תנאי לתוקף הסימן, אולם במקרה של אי שימוש לתקופה של שלוש שנים ברציפות הסימן כאמור חשוף למחיקה על ידי מתחרים.

3. בדיקת זהותו של מי שעושה שימוש בפועל בסימן

רצוי לזכור כי, במקרה והחברה הנרכשת אינה עושה שימוש בעצמה בסימן, אלא נתנה רשות שימוש לחברה אחרת, הרי שככל ורשות השימוש הזו לא נרשמה בפנקס סימני המסחר, סימן המסחר עלול להיות חשוף לביטול ומחיקה מפנקס סימני המסחר על יסוד העדר שימוש. במילים אחרות רישיון לשימוש בסימן מסחר שלא הוגש לרישום נעדר תוקף.

4. בדיקת זהותו של הבעלים בתעודות סימני המסחר

לעיתים רבות רישום הבעלות בתעודות סימני המסחר אינו משקף את המצב בפועל, מקום שבעל הסימן לא טרח לבצע את השינוי ברישום. כך למשל, ייתכן שהחברה הנרכשת אומנם עושה שימוש בסימן המסחרי שלה, אך היא אינה רשומה כבעלים בסימן. תוצאה כזו יכולה לנבוע למשל מטעות פקידותית כגון רישום חברת הבת או חברה אחות של החברה הנרכשת כבעלי הסימן במקום החברה שעושה שימוש בפועל בסימן. על כן יש להקפיד היטב כי, החברה הנרכשת היא הבעלים בסימן, לרבות בדיקת שם החברה המדויק ומספר הח.פ.

5. עריכת בדיקה מקיפה בכל מאגרי המידע לאיתור עיקולים ו/או משכונים על זכויותיו של בעל הסימן בסימן המסחר

סימן מסחר הנו נכס לכל דבר ועניין וניתן להטיל עליו עיקולים או לרשום משכון על זכויותיו של בעל הסימן. על כן מומלץ לבצע בדיקה בבתי המשפט, במאגרי המידע, ברשם החברות וברשם המשכונות.

6. בדיקת הליכים משפטיים הנוגעים לסימן המסחר:

יש לאתר תביעות שהוגשו, צווי מניעה, עיקולים, תביעות כספיות, לרבות תביעות שהוגשו על ידי חברות זרות. כמן כן, יש לבדוק האם קיימים הסכמי דו קיום (הסכמים שמאפשרים שימוש מקביל של שני סימנים דומים) שנכרתו בעקבות הליכי התנגדות של צדדים שלישיים, שעלולים להגביל את אופן השימוש בסימן המסחרי ולפגוע באופן משמעותי בשווי הפיננסי של המותג המסחרי. יש לבדוק האם ישנם הליכים תלויים ועומדים ברשם סימני המסחר.

7. בדיקת מדיניות הרישום והאכיפה של בעל הסימן בישראל ובחו”ל

חשוב לבחון את מדיניותה של החברה הנרכשת בכל הנוגע לנקיטת פעילות אכיפה נגד מפרים ולרישום סימני מסחר בשווקים הרלוונטים. חברה שאינה משקיעה דיו בפעילות אכיפה נגד מפרים עלולה להביא לידי דילול הסימן המסחרי ולשחיקתו כתוצאה מהצפת השוק במוצרים מפרים ובחיקויים. חברה שאינה טורחת לרשום את סימני המסחר שלה ביעדי שיווק בחו”ל (בדרך כלל משיקולי חסכון בהוצאות) עלולה לאבד את זכויותיה לפעול תחת הסימן בשווקים בחו”ל ואף להיות חשופה לתביעות מצדדים שלישיים בחו”ל שהקדימו ורשמו את הסימן לפניה.

8. בחינת התאמת הרישום לשימוש בפועל בסימן המסחר 

יש לוודא כי החברה הנרכשת עדכנה את רישומיה בפנקס סימני המסחר והקפידה לרשום סימני מסחר בנוגע לכל הסחורות ו/או השירותים שהיא משווקת. כך למשל, ייתכן וחברה העוסקת בתחום אופנה הרחיבה את פעילותה גם לתחום כלי בית, אך לא הקפידה לרשום סימן מסחר נוסף בנוגע לכלי בית. במקרה כזה סימן המסחר הרשום בנוגע למוצרי לבוש לא יעניק לה זכויות בלעדיות בסימן בנוגע לכלי בית. באותו אופן יש לבדוק האם החברה עושה שימוש בדיוק באותו סימן שנרשם בפנקס סימני המסחר.

9. בדיקת מערכת ההסכמים בין בעל הסימן לזכיין בישראל

כאשר אנו מעוניינים לרכוש חברה בינלאומית הפועלת בישראל בשיטה של הסכמי זכיינות או מתן רישיונות, יש לבחון היטב את מערכת ההסכמים בין החברה הבינלאומית לבעל הרישיון בישראל. הסכמים כאלו עשויים להכיל תניות בעייתיות בכל הנוגע לשימוש בסימן המסחר בישראל, לפעילות כנגד מפרים, ולכל הנוגע לשאלת המוניטין. כן יש לבחון את תנאי התשלומים של הזכיינים, ומתי ובאלו תנאים ניתן יהיה לבטל את ההסכמים או לשנות את תנאי הרישיון ועל מי חלה החובה לשאת בהוצאות משפטיות במקרה של הפרת זכויות במותג על ידי צדדים שלישיים.

10. בדיקת היקף ההגנה המוענקת לבעל הסימן המסחר הרשום

אף שסימן המסחר רשום בישראל או במדינות נוספות, יש לבחון שאלות נוספות כגון האם סימן המסחר נרשם כדין והאם החברה הנרכשת בצעה הליך של בדיקה (clearance ) בטרם רשמה את הסימן בישראל. כך למשל רצוי לבצע חיפוש סימן מסחר גם במאגרי מידע חיפוש בינלאומיים ולא רק בישראל. סימן מסחר אינו מעניק לבעליו זכות חיובית לעשות שימוש בסימן הרשום אלא רק זכות שלילית למנוע מצדדים שלישיים לעשות שימוש בסימן ללא רשותו. על כן, יש לבחון האם סימן המסחר נרשם כדין ובכלל זה האם הסימן אינו מפר זכויותיהם של צדדים שלישיים.

כך למשל, חברה שהצליחה לרשום בישראל שם מסחרי של חברת אופנה בינלאומית ידועה מבלי שהדבר נודע לחברה הבינלאומית, עשויה להיות חשופה לאחר מכן לתביעה כספית בסך של מיליוני ₪ בגין הפרת סימן מסחר. כמובן שבמצב זה הסיכון יחול בעתיד על החברה שרוכשת. יש לבחון האם בוצע חיפוש סימן מסחר בטרם רישומו והאם הופקו דו”חות שימוש וחיפוש על ידי החברה הנרכשת.
באותו מישור יש לבחון האם הסימן הרשום אכן עומד בהוראות פקודת סימני המסחר, כלומר האם הוא כשיר לרישום ביחס למוצרים מסוימים, ובמילים אחרות האם בזמן אמת ניתן יהיה לאכוף את הזכויות בסימן ולמנוע שימוש מצדדים שלישיים בסימן ללא רשות.

האם סימן מסחר רשום תמיד יעניק בלעדיות ?

ההנחה המקובלת בתחום סימני המסחר הינה שאדם שיש בבעלותו סימן מסחר רשום יקבל זכויות בלעדיות לשימוש מסחרי בסימן בהקשר למוצרים שלגביהם נרשם הסימן. כך קובעת גם פקודת סימני המסחר : “רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם…” המונח “שימוש ייחודי” פשוטו כמשמעו, זכות בלעדית להשתמש בסימן המסחר לצורך בידול סחורותיו. כך למשל, חברת אופנה שרשמה את סימן מסחר NEXT למשל, תהיה זכאית לזכויות בלעדיות בסימן NEXT בתחום מוצרי הלבוש ותוכל למנוע מחברות אופנה אחרות שימוש בלתי מורשה בסימן.

אלא שההנחה הזו לא תמיד עומדת במבחן המציאות. לעיתים קורה, שרישום סימן מסחר אינו מבטיח בהכרח כי, בית המשפט יעניק זכויות בלעדיות לבעל הסימן. כך למשל קורה כאשר הסימן הרשום הינו מונח המשמש את העוסקים בענף או שהוא הפך לכזה עם הזמן, שאז אין הוא כשיר לרישום ואין להפקיעו מנחלת הכלל.
לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז בו נקבע אין להקנות בלעדיות לבעל הסימן בקשר למוצרים מסוימים, על אף שהסימן רשום. שכפי שעולה מפסק הדין חברת ניו ג’ינס רשמה את סימן המסחר CARGO ועל יסוד רישום זה הגישה תביעה נגד חברת רנואר במסגרתה עתרה למנוע מרנואר שימוש בסימן CARGO על גבי דגמי המכנסיים של רנואר.
בית המשפט המחוזי התרשם מהעדויות במשפט כי המילה CARGO , אף שנרשמה כסימן מסחר בבעלות ניו ג’ינס, הפכה למונח מקצועי בתחום האופנה המיועד לתיאור מכנסי דגמ”ח ועל כן אין להעניק בלעדיות בה לבעל הסימן הרשום בנוגע למכנסי דגמ”ח (ת”א 8968-06-08 ניו ג’ינס בע”מ ואח’ נ’ רנואר אופנה ייצור ושיווק (1993) בע”מ ואח’) וכך נקבע בפסק הדין : “השימוש במונח קרגו שגור ומקובל, לפחות בקרב העוסקים בענף האופנה, ככזה המתאר מכנסיים עם כיסים… משנמצא כי המונח CARGO הינו מונח מתאר, הרי שהוא אינו זוכה להגנת הפקודה “. רואים אנו, שחרף רישומו של הסימן בית המשפט בחן את כשירותו וקבע כי, הוא סימן מתאר שלא ראוי להפקיעו מנחלת הכלל.

לסיכום, ישנן אלמנטים רבים וחשובים, אשר להם עלולה להיות השפעה רבה על חוסנו המשפטי של הסימן המסחרי עד כדי השפעה מהותית וישירה על שוויו המסחרי של המותג.
על כן, ביצוע בדיקת נאותות מקיפה ומעמיקה לסימני המסחר של החברה תקטין את הסיכונים הכרוכים בביצוע העסקה ותבטיח את ערכו הפיננסי של המותג המסחרי הנרכש. יש לזכור כי המדובר במלאכה מורכבת הדורשת מיומנות והתמקצעות בדיני סימני המסחר, בהלכות המשפטיות ובהוראות הרלוונטיות.
• יוסי סיוון הנו עו”ד בעלים ומייסד של משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני וסימני מסחר
אין באמור לעיל משום חוו”ד, משפטית כלשהי, שניתן להסתמך עליה ומומלץ להיוועץ עם עו”ד הבקיא בתחום.

צור קשר

DEMARKER

כתבה באתר דה מרקר “סימן מסחר רשום לא תמיד יעניק לכם זכויות בלעדיות” ﾠﾠ

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

לינק לכתבה באתר דה מרקר

לאחרונה ניתן פסק דין חשוב ביותר בתחום הקניין הרוחני, המדגיש את החשיבות הרבה שבביצוע בדיקת נאותות קפדנית ומעמיקה לא רק לנכסיה המוחשיים של חברה מסחרית, אלא גם למותג המסחרי שלה.

במסגרת פסק הדין, שניתן ביום 11.9.11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נקבע כי חברת קרוקר הישראלית, שעשתה שימוש באות W המוטבעת על הכיס האחורי במכנסי הג’ינס מתוצרתה, הפרה את סימן המסחר של חברת Wrangler העולמית (תפר ה-W על הג’ינס) וזאת על אף שקרוקר עושה שימוש ממושך מזה כ-10 שנים בתפר ה-W ואף שבבעלותה סימן מסחר רשום עוד משנת 2000.

בית המשפט נעתר לבקשה לצו המניעה שהוגשה על ידי Wrangler וכן חייב את קרוקר בתשלום פיצויים בסך של 250,000 שקל וכן הוצאות משפט בסך של 100,000 שקל. במסגרת פסק הדין הדגיש בית המשפט את העובדה, כי גם אם נרשם סימן מסחר אין הוא יכול להוות הגנה בפני הפרה כל עוד מדובר בדמיון מטעה בין שני הסימנים. עוד נקבע, כי נכונותו של רשם סימני המסחר לרשום את סימני המסחר אינה מהווה ראיה לכך, כי אין המדובר בסימן מסחר מפר, הנרשם תוך הפרת זכויות בקניין רוחני.

כלומר, עצם קיומו של סימן מסחר רשום, אין בו כדי להבטיח הגנה בפני הפרה של צדדים שלישיים. לכך, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת מבחינת הערך הכלכלי של המותג המסחרי.

דוגמא נוספת היא במקרה שהסימן הרשום הינו מונח המשמש את העוסקים בענף או שהוא הפך לכזה עם הזמן, שאז אין להקנות לבעליו בלעדיות, אף אם הוא רשום.

לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז, בו נקבע, כי אין להקנות בלעדיות לבעל הסימן בקשר למוצרים מסוימים, על אף שהסימן רשום. חברת ניו ג’ינס רשמה את סימן המסחר CARGO ועל יסוד רישום זה הגישה תביעה נגד חברת רנואר במסגרתה עתרה למנוע מרנואר שימוש בסימן CARGO על גבי דגמי המכנסיים של רנואר. בית המשפט המחוזי התרשם מהעדויות במשפט כי, המילה , CARGO אף שנרשמה כסימן מסחר בבעלות ניו ג’ינס, הפכה למונח מקצועי בתחום האופנה המיועד לתיאור מכנסי דגמ”ח ועל כן אין להעניק בלעדיות בה לבעל הסימן הרשום בנוגע למכנסי דגמ”ח.

רואים אנו, שחרף רישומו של הסימן בית המשפט בחן את כשירותו וקבע כי, הוא סימן מתאר שלא ראוי להפקיעו מנחלת הכלל. המשמעות לכך היא שכאשר מחליטים לרכוש עסק הנשען על מותג מסחרי, כגון חברת אופנה למשל, חשוב ביותר להעמיק ולבחון היטב לא רק את קיומו של סימן מסחר רשום בפרוטפוליו של החברה הנרכשת, אלא גם את חוסנו המשפטי של הסימן המסחרי.

החוסן המשפטי של הסימן המסחרי בא לידי ביטוי הן ביכולת לשמר את הזכויות הבלעדיות המוקנות לבעל הסימן, הן וביכולת לתקוף חיקויים והפרות על ידי גורמים כאלו ואחרים בשוק והן ביכולתו של בעל הסימן לעמוד בפני תביעות הפרה מצד צדדים שלישיים. ביצוע בדיקת נאותות מקיפה ומעמיקה לסימני המסחר של החברה תקטין את הסיכונים הכרוכים בביצוע העסקה ותבטיח את ערכו הפיננסי של המותג המסחרי הנרכש.

יוסי סיוון הנו עו”ד בעלים ומייסד של משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני וסימני מסחר המידע. המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, אין להסתמך עליו ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית.

בדיקה לדוגמא

בית המשפט פסק פיצויים בסך 30,000 ₪ בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכנת IGO

/0 תגובות/תחת /על ידי

לבית המשפט הוגשה תביעה בסך 1,000,000 ₪ על ידי חברת NAVNGO כנגד מנהלי ובעלי אתר האינטרנט www.sources.co.il בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכנת ה- IGO.

לטענת התובעת מנהלי האתר העתיקו תוכנה פרוצה והעלו אותה לאתר לשיתוף קבצים ולאחר מכן ביצעו קישור עמוק לאתר www.rapidshare.com לצורת הורדת התוכנה המפרה.

בית המשפט פסק כי הצבת קישור עמוק לאתר (על ידי כתב וטכנאי האתר) שם הוצב לינק להורדת התוכנה הפרוצה מהווה הפרת זכויות יוצרים בתוכנה. בית המשפט דחה את טענות הנתבעים כי, התובעת לא פעלה בהתאם למנגנון של הודעה והסרה ועל כן אין לפסוק לה פיצויים. נפסק כי מנגנון ההודעה וההסרה טרם זכה לאישור המחוקק או של בית המשפט העליון וממילא שלא מדובר באתר פורומים בהם גולשים אנונימיים מעלים את הקבצים.

בכל הנוגע לבעל האתר בית המשפט דחה את הטענה כי, יש לחייבו מכוח אחריות תורמת ופסק כי, בעל האתר לא היה מודע בפועל לפעילות המפרה באתר ועל כן אין להטיל עליו אחריות. בית המשפט המחוזי יישם את המבחנים שנקבעו בהלכה של בית המשפט העליון, כפי שנפסקה בפסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית בדבר הטלת אחריות תורמת וקבע כי התנאי השני – מודעות בפועל להפרת הזכויות לא התקיים במקרה דנן. כמו כן, נקבע כי לא הוכח שבעל האתר פעל באופן אקטיבי לקדם את ההפרה וכי תרומתו היחידה הייתה שלא פעל אקטיבית לעצור את ההפרה.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה נגד כותב האתר וחייבו בפיצויים בסך של 30,000 ₪ בלבד בגין הפרת זכויות יוצרים וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. ראוי לציין כי סכום הפיצוי הנמוך באופן יחסי נפסק על רקע העובדה כי ההפרה לא נעשתה בזדון או לצורך מסחרי אלא על מנת “לקבל תשומת לב ומחמאות מהחברים הוירטואליים שגלשו באתר”.

ת”א 10695-09-09 NAV N GO ואח’ נ’ גולצמן ואח’ (בית המשפט המחוזי מרכז)

dreamstime_18374252

פסיקה תקדימית: בעל אתר פורומים אינו אחראי לקישורים לאתרים מפרים אלא אם נקט בהודעה והסרה

/0 תגובות/תחת , /על ידי

פסיקה תקדימית: בעל אתר אינטרנט אינו נושא באחריות תורמת להפרה בגין קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו

מהי האחריות של בעל אתר אינטרנט לקישורים (Links) המוצבים בפורום גולשים המתנהל במסגרת האתר? האם מוטלת על בעל האתר במסגרתו מתנהל הפורום חובה לדאוג מיוזמתו להסרת קישורים המפנים לכתובות בהן ניתן להוריד עותקים מפרים של יצירות המוגנות בדיני זכויות יוצרים? או שמא רשאי הוא לאמץ מדיניות פסיבית, שלפיה הוא פועל להורדת קישור לאתר מפר רק לאחר שקיבל על כך התראה מבעל זכויות היוצרים?

שאלה זו נדונה לאחרונה בבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א ת”א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע”מ ואח’ נ’ רוטר.נט בע”מ ואח’.

נסיבות המקרה הן כדלקמן:

אתר רוטר.נט http://www.rotter.net הוא אתר פופולארי הפונה בעיקר לציבור הדתי בישראל. האתר מספק לגולשים שירותי תוכן שונים, וכן מספר רב של פורומים, חלקם פתוחים ועומדים לרשות כלל משתמשי האינטרנט ללא תשלום (להלן: “פורומים פתוחים”); חלקם “אקסקלוסיביים”, ופתוחים רק בפני חברים רשומים המשלמים דמי מנוי (להלן: “פורומים בתשלום”). הכנסות האתר הן מפרסום, מדמי רישום ומנוי, וממשלוח SMS בטלפונים סלולאריים.

התובעות טוענות כי במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות או מי שהן מייצגות בישראל. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים “Downloads” (להלן: “הורדות”) ו- “סרטים וטלוויזיה” (להלן: “סרטים”). פורומים אלו הם חלק ממה שהנתבעות מכנות קבוצת “הפורומים האקסקלוסיביים”, אשר הכניסה אליו מותנית ברישום ובתשלום דמי חבר (בקבוצה זו מספר לא מבוטל של פורומים נוספים, ורשומים אליה כ- 3,800 חברים). לטענת התובעות הפעילויות המבוצעות באתר הנתבעים בכלל, ובפורומים הללו בפרט, מהוות הפרות של זכויות היוצרים בסרטים שבבעלותן או בבעלות מרשיהם – הפרות להן אחראים לא רק בעלי האתרים המפרים והגולשים המציבים את הקישורים לאתרים המפרים, אלא גם הנתבעים.

בית המשפט דן בשאלה האם חלה אחריות על בעלי האתר על הפרת זכויות יוצרים בסרטים אליהם ניתן להגיע באמצעות לינק מהאתר.

תחילה דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להטיל אחריות ישירה על בעל אתר בגין קיום קישור לאתר מפר היא האם הצבת הקישור באתר מהווה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים? בית המשפט קבע כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר (בין אם לעמוד הבית ובין אם לעמוד פנימי) אינו מהווה “הפרה” כהגדרתה בחוק וזאת משום שהיצירה הועלתה לאינטרנט על ידי בעל האתר המפר ולא על ידי בעל אתר הפורומים.

בשלב שני דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להטיל אחריות של הפרה תורמת על בעל אתר. בית המשפט הסתמך על תקדים משפטי שיצא לאחרונה מבית מדרשו של בית המשפט העליון במסגרת בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן.

בית המשפט קבע כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים שנקבעו בפסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית, קרי :קיומה בפועל של הפרה ישירה; מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה (“לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית בלבד, אלא יש לדרוש כי גורם-הביניים ידע בפועל על השימוש המפר שנעשה ביצירה המוגנת”) וקיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה. לפיכך נקבע כי אין לראות בפעילות הקישור משום הפרה תורמת.

לעניין זה נקבעו הדברים הבאים:

“מודעותו של בעל אתר בו מתנהל פורום לכך שבאתר כזה או אחר ברחבי האינטרנט מתבצעת פעילות של הפרת זכויות יוצרים, להבדיל ממודעותו לעצם העובדה הכללית שבאינטרנט מתבצעות הפרות של זכויות יוצרים, היא, במקרה הרגיל, עניין שקשה להניחו. אף העובדה שבאתר הושם קישור לאתר מפר זה, לא מקימה במקרה הרגיל מודעות מסוג זה, אלא אם כן ניתן להוכיח כי בעל האתר ראה את ההודעה הספציפית הכוללת את הקישור, והבין כי הקישור הוא להעתק מפר של היצירה. לפיכך, מודעות כזו של בעל האתר בו הוצב הקישור המפר לפעילות המפרה ניתן להוכיח, במקרה הרגיל, רק באמצעות מתן התראה לבעל האתר על קיומו של קישור לאתר המפר (ודוק, גם מודעות כללית לקיומו של נוהג מצד הגולשים להציב קישורים לאתרים מפרים אינה שקולה לידיעה בפועל של בעל האתר. השוו Viacom, Inc. v. Youtube, Inc. 718 F. Supp. 2d 514 (S.D. N.Y., 2010)).

דרישת התובעים כי מנהלי אתרים ידאגו מיוזמתם לביצוע ניטור של הפורומים המופעלים באתר שקולה, מעשית, לייחוס ידיעה קונסטרוקטיבית לבעלי ולמנהלי אתרים על המתרחש בפורומים המתנהלים באתר. דרישה זו אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן (בו הודגש הצורך להוכיח ידיעה בפועל – להבדיל מידיעה בכוח), והיא אף אינה רצויה מבחינה חברתית. הטלת חובה שכזו הופכת את בעלי האתרים ל”עורכים בעל כורחם”, וזאת תוך שלילת האפשרות לקיומם של פורומים אינטרנטיים פתוחים, שאינם כפופים לכל סוג של צנזורה. עמדה על כך פרופ’ אלקין-קורן בציינה כי “הטלת אחריות על ספקי השירותים, למשל, בגין פרסום תוכן מזיק בידי משתמשים עלולה להוביל ליצירתם-מחדש של מוקדי כוח ושליטה ברשת ולהכשיל את מגמות הביזור שבהן טמון יתרונה של הרשת לקידום השיח הציבורי” (אלקין-קורן, בע’ 389 – 390).

זאת ועוד, גם התנאי השלישי שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן, קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה, לא מתקיים במקרה הרגיל ביחס לבעל האתר בו מוצב הקישור לאתר המפר. כזכור, בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן סבר בית המשפט כי עצם העובדה שההפרה ארעה במקרקעין שבשליטת התובע אין בה די כדי להופכו למי שתרם באופן ממשי ומשמעותי להפרה (וזאת גם אם ניתן ליחס לו מודעות להפרה). אם כך כשההפרה מבוצעת במקום שבשליטת הנתבע, מקל וחומר, כאשר זו מבוצעת במקום שמחוץ לשליטתו, וכל מעורבותו היא בכך שההפניה לאותו מקום נעשית מאתר שבשליטתו (בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן משמעות הדבר הייתה להטיל על האוניברסיטה העברית אחריות גם אם המכירה הייתה מתבצעת מחוץ לשעריה, אולם מודעות המפרסמות את המקום בו ניתן לרכוש את העותקים המפרים היו מחולקות ברחבי הקמפוס).

מטרתם הגלויה והמוצהרת של התובעים היא להסיר מעליהם את נטל הפיקוח על קישורים לאתרים מפרים, ולהעבירם לבעלי האתרים ולמנהלי הפורומים. לשיטתם זוהי תכלית ראויה, שכן היא מבזרת את עלויות הפיקוח, וחוסכת מהם את העלות העצומה הכרוכה בניטור הפורומים השונים. אפס, המבחן הראוי להטלת חובת פיקוח אינו לא “מבחן הביזור” ולא מבחן “הוזלת העלויות לבעל הזכות”. השאלות אותן עלינו לשאול הן האם באופן אגרגטיבי (מצטבר) עלויות הפיקוח באמצעות בעלי זכויות היוצרים יהיו גבוהות יותר מעלויות הפיקוח על ידי בעלי הפורומים (מבחן יעילות); והאם הסטת עלויות אלו מבעלי זכויות היוצרים לבעלי האתרים בהם מתנהלים הפורומים היא הסטה צודקת (מבחן צדק חלוקתי).

לא השתכנעתי כי הטלת נטל הפיקוח על כתפי בעלי אתרים מוצדקת לא במבחן היעילות ולא במבחן הצדק החלוקתי. סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.”

יחד עם זאת, נקבע כי ישנם מקרים קיצוניים שבהן ניתן יהיה לקבוע כי פעילות קישור לאתרים מפרים עשויה להוות משום הפרה תורמת וזאת כשאר התנאים הבאים מתקיימים:

1. חריג העידוד – בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת,
2. חריג ה”פורום הפסול” – אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין “מדריך להפרת זכויות יוצרים”, וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו.

בית המשפט יישם את הכללים על המקרה הספציפי וקבע כי אין הוא נכלל בגדר המקרים החריגים ועל כן אין לראות בפעילות האתר משום הפרה תורמת. לסיכום, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעות בהוצאות משפט בסך 50,000 ₪.

חשיבותו של פסק הדין היא כי ניתן למצוא בו לראשונה משום כללים מנחים בכל הנוגע לפעילות קישורים באתרי אינטרנט המנהלים פורומים באופן המפחית באופן משמעותי את אי הוודאות בתחום חדשני זה. יחד עם זה יישום הכללים שנקבעו לעיל אינו פשוט כלל ועיקר ויש צורך להיוועץ עם עורכי דין הבקיאים בתחום.

למי הזכויות בפטנט שפותח על ידי העובד במהלך עבודתו? לעובד או למעביד?

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

עובד פיתח אמצאה במהלך עבודתו אצל המעביד והגיש בקשה לרישום הפטנט על שמו. מיהו הבעלים של האמצאה (פטנט) העובד או המעביד?

סיטואציה זו נדונה בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין הפ (ת”א) 37225-02-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ת.א אוריין בע”מ נ’ יעל בונה (כב’ השופט יצחק ענבר). לכאורה, מאחר והעובד הוא זה שהגיש את הבקשה לפטנט, הרי עד שלא יוכח אחרת, מבחינת רשם הפטנטים, העובד נחשב לבעלים באמצאה הכלולה בבקשת הפטנט. מנגד, הכלל הקבוע בחוק הפטנטים הוא כי, אמצאה שפותחה על ידי עובד במהלך עבודתו אצל המעביד שייכת למעביד ולא לעובד, ככל שמתקיימים התנאים לקיומה של “אמצאת שירות”. על כן יש לבחון האם המדובר ב”אמצאת שירות” בהתאם לחוק הפטנטים.
“אמצאת שירות” מוגדת בסעיף 132 לחוק הפטנטים, שזו לשונו:

132. אמצאות עקב שירות
(א) אמצאה של עובד, שהגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו (להלן – אמצאת שירות), תקום לקנין מעבידו, אם אין ביניהם הסכם אחר לענין זה, זולת אם ויתר המעביד על האמצאה תוך ששה חדשים מיום שנמסרה לו ההודעה לפי סעיף 131.
(ב) הודיע העובד בהודעתו לפי סעיף 131 כי בהעדר תשובה נוגדת של המעביד, תוך ששה חדשים מיום מתן הודעת העובד, תקום האמצאה לקנין העובד, ולא נתן המעביד תשובה נוגדת כאמור, לא תקום האמצאה לקנין המעביד.
(ההדגשה אינה במקור).

רואים אנו, כי סעיף 132 לחוק הפטנטים קובע ארבעה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם זכויות הקניין באמצאה שייכות למעביד, ואלה הם: 
• המדובר באמצאה;
• בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד-מעביד;
• העובד הגיע לאמצאה עקב השירות;
• העובד הגיע לאמצאה בתקופת השירות.
בסעיף 132 נקבעו שלושה חריגים, אשר בהתקיימם תוקנה הבעלות באמצאה לעובד:
• האחד, מקום בו נכרת הסכם בין המעביד לעובד הקובע כי זכויות הקניין באמצאה שייכות לעובד;
• השני, עם ויתור המעביד על האמצאה בתוך שישה חודשים מיום מתן הודעת העובד למעביד על האמצאה בהתאם לסעיף 131 לחוק;
• השלישי, בהעדר תשובה נוגדת של המעביד בתוך שישה חודשים מיום מתן הודעת העובד למעביד, כאמור.

נטל השכנוע בדבר התקיימותם של ארבעת התנאים הנקובים בסעיף 132 לחוק הפטנטים, אשר בהתקיימם זכויות הקניין באמצאה שייכות למעביד, מוטל על המעביד. מסקנה זו מתחייבת הן מלשון הסעיף והן ממושכלת היסוד שלפיה בעל דין (המעביד) נושא בנטל השכנוע ביחס לעובדות הנחוצות לביסוס טענותיו בנסיבות שבהן המעביד טוען כי הזכויות בבקשת הפטנט שלו.
תוצאה זו עולה בקנה אחד עם חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 76 לחוק הפטנטים, לאמור: “מי שהגיש בקשה לפטנט רואים אותו כבעל האמצאה, כל עוד לא הוכח ההיפך”. על פי ההלכה הפסוקה המדובר בחזקה שבחוק, המעבירה הן את נטל הבאת הראיות והן את נטל השכנוע (ע”א 296/82 נבנצאל נ’ ג’רסי ניוקליאר-אבקו איזו טופוס אינק, פ”ד מ(3) 281, 304 (1986)). על כן, במקרה שהעובד הגיש את בקשת הפטנט נטל ההוכחה מוטל על המעביד כי המדובר ב”אמצאת שירות” המקנה למעביד את כל הזכויות באמצאה. יחד עם זאת, על העובד מוטל הנטל להוכיח כי בינו לבין המעביד היה “הסכם אחר”, כאמור בסעיף 132 לחוק הפטנטים, שהינו החריג לכלל האמור.

בית המשפט המחוזי דן בתובענה ובחן את גרסאות הצדדים וקבע כי, גרסתה של העובדת גרסתה של יעל היא גרסה סבירה המתקבלת על הדעת, לפיה נקבע “הסכם אחר” לפיו יעל הינה הבעלים של בקשת הפטנט ולא המעביד.

 

535

הביטוי “מערכות שינה מתקדמות” אינו מוגן בזכויות יוצרים

/0 תגובות/תחת , /על ידי

ביהמ”ש המחוזי בתל אביב קבע, כי הביטוי “מערכות שינה מתקדמות” אינו מוגן על פי דיני זכויות היוצרים. במקרה זה הגישו חברות הולנדיה ואירופלקס תביעה נגד חברת מנדלבאום בגין הפרת זכויות יוצרים בביטוי “מערכות שינה מתקדמות” וכן בעילות תביעה נוספות.

במסגרת פסק הדין דן בית המשפט בנושא הגנת זכויות היוצרים על ביטויים. נקבע כי רצף של מילים בודדות לא יהיה, בדרך כלל מוגן בזכות יוצרים: “הטעם לכך הינו, שרעיון, בניגוד לדרך ביטויו, אינו מוגן בזכות יוצרים (סעיף 5 לחוק), ובמילים ספורות יימצא לרוב איחוד בין הרעיון לביטוי שבו..”

“הפסיקה הכירה בקיומה של הגנה לרצף קצר של מילים, במקרים חריגים בהם הן מהוות חלק מיצירה, ובשל מידת הייחודיות והמקוריות שיש בהן הן הופכות לחלק המהותי והעיקרי של אותה יצירה: ת”א (מחוזי ת”א יפו) 2378/98 אקו”ם אגודת קומפזיטורים ואח` נגד ראובני פרידן בע”מ (22.3.00), פורסם בדינים מחוזי 2000 (2) 1474, לעניין צירוף המילים “הופה הולה הולה הופה””, ת”א (שלום ת”א יפו) 59229/96 אקו”ם אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו”לים למוסיקה בישראל בע”מ נגד פלד (3) תקשורת בע”מ (2.3.98) פורסם בדינים שלום 1998 (2) 1071 לעניין המשפט “אין סוסים שמדברים עברית”. “

נקבע כי הביטוי “מערכות שינה מתקדמות” נופל בגדר הכלל. הוא מגדיר מוצר… מידת המקוריות בביטוי אינה מספיקה כדי לתת לו משמעות מעבר להגדרה של מוצר, שכולל מספר רכיבים. אני קובע, איפוא, שהביטוי “מערכות שינה מתקדמות” אינו מוגן בהגנת זכות יוצרים.”

ת.א 101/08 אירופלקס ואח’ נ’ מנדלבאום ואח’ (מחוזי תל אביב)

אף אנו סבורים כי יש להגביל את הגנת זכויות היוצרים על ביטויים ורצפי מילים קצרים, שאין בהם משום ייחודיות ומקוריות שמהווים משום עיקר היצירה. דיני זכויות היוצרים לא נועדו להגן על ביטויים שגורים או הגדרות מוצרים סטנדרטיות, שראוי להתיר את שימוש בהן לציבור העוסקים בתחום.

בדיקה לדוגמא

ביהמ”ש המחוזי: השימוש בסימן “ד”ר רילקס” אינו מפר את סימני המסחר ד”ר גב ו- רילקסון אף שהוא הכלאה של שניהם

/0 תגובות/תחת , , , /על ידי

רשת נייט סליפ סנטר השיקה מותג שהינו הכלאה של חלק מסימן המסחר “ד”ר גב” וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל (“RELAXON”) ויצרה לשימושה סימן מסחר שהוא בגדר “סימן כִּלְאַיִם” – המותג “ד”ר רילקס”.

לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בית המשפט קבע כי הסימן “ד”ר רילקס” אינו מהווה הפרה של סימני המסחר “ד”ר גב” או “RELAXON” וקבע בין היתר את הדברים האים:

“…האמת חייבת להיאמר כי המטריד בסימן שבחרה לעצמה הנתבעת 1, איננו הדמיון המטעה שעלול להתקיים בינו לבין כל אחד מסימני המסחר של מתחריה, אלא העובדה שהוא מהווה הכלאה של שני סימני המסחר – מעשה שעטנז אשר העובדה שהוא נוטל משני מקורות שונים גורמת לכך שאין הוא דומה דמיון מטעה לאף אחד מהם. ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע’ 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף. מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ מקדונלד, פ”ד נח(4) 314 (2004). עם כל הכבוד, ובענווה הראויה, דעתי במחלוקת זו כדעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור). אם כך במקרה הרגיל, הרי שוודאי בענייננו, בו השימוש בסימני המסחר של התובעות הוא חלקי, ומתמצה בנטילת מונחים שמקובל לעשות בהם שימוש בעולם המסחר בכלל, ובענף בו עסקינן בפרט, כגון “ד”ר” ו- “רילקס” (מקרה קשה יותר יהיה המצב בו עוסק יבחר להרכיב את שמו משילוב של מונחים שלפחות אחד מהם אינו בגדר רכיב מקובל בענף, כגון מזללת המבורגרים שתקרא “Mac King”. כאמור, לשיטתי, גם במקרה זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים).

בית המשפט אף דחה את הטענה שהשימוש בסימן הכלאיים מהווה גניבת עין שכן לא הוכח כי ישנו חשש להטעיית הלקוחות:

“לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן “ד”ר רילקס” (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר “ד”ר גב” ו/או של סימן המסחר “רילקסון”, ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן “ד”ר רילקס” צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.”

יחד עם זאת בית המשפט פסק פיצויים מכסימאליים בסך של 200,000 ש”ח (100,000 ש”ח בגין כל הפרה) נגד נייט סליפ סנטר בגין מעשיה בשנת 2006 במסגרת השקת המותג החדש, אשר הקימו עוולה של גניבת עין:

“אם מוצא אני מקום לפסוק סעד כנגד מי מהנתבעים, אין זאת, אם כך, בשל עצם הבחירה בסימן הכלאים “ד”ר רילקס”, אלא בשל הדרך בה התנהלו בקשר להחדרתו של מותג זה לשוק בשנת 2006. הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג “ד”ר רילקס” הן כורסאות של “ד”ר גב”; במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים “ד”ר רילקס” (התובעת 2 מחתה על שימוש זה בהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2006. לפי עדות המצהיר מטעם הנתבעים בסופו של יום הוזמן קטלוג אחר על ידי הנתבעת 1, וזאת בגלל שהחליטו “שהוא לא מספיק טוב” (ראו פרוטוקול 14.10.2010, בע’ 151 – 152). יצוין כי לעניין הקטלוג, השתכנעתי כי למרות דברי המצהיר מטעם הנתבעת 1, הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי ‘חטאי ילדות’ אלו, שנעשו כאמור בעת התחלת השימוש במותג “ד”ר רילקס”, מקימים בסיס למתן צו מניעה כיום. יחד עם זאת, המדובר במעשים חמורים הראויים לתגובה שיפוטית. בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, אני מוצא לנכון, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו. לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1. זאת ועוד, הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, “פיצויים ללא הוכחת נזק”, יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס”ט) 573).”

חשוב לציין, כי פסיקה של בית המשפט ברף המכסימאלי בגניבת עין – סך של 100,000 ש”ח בגין כל הפרה, בהתאם לחוק עוולות מסחריות היא נדירה במחוזותינו. זו דוגמא מובהקת לכך שבמקרים בהם בית המשפט אכן מתרשם, כי נעשו מעשים מכוונים בחוסר תום לב ממשי הוא פוסק פיצויים מכסימלאיים ללא הוכחת נזק בסכום המכסימאלי על פי החוק.

ת”א 9143-11-08 רילקסון ואח’ נ’ נייט סליפ סנטר (מחוזי מרכז)

535

ביהמ”ש בארה”ב: מכירת קבצי מוזיקה “יד שנייה” מפרה זכויות יוצרים

/0 תגובות/תחת , /על ידי

האם זה חוקי למכור הלאה קבצי מוזיקה שנרכשו כחוק?

אתר האינטרנט ReDigi עוסק במסחר אלקטרוני של קבצי מוסיקה. האתר מאפשר מכירת קבצי מוזיקה שנרכשו על ידי המשתמשים למשתמשים אחרים כקבצי “יד שניה” במחירים זולים יותר מהמחירים שבו הם נרכשו. חברת התקליטים Capitol Records המאגדת זכויות של אמנים ומפיקים מוזיקליים הגישה נגד האתר ReDigi תביעה לצו מניעה ולתשלום פיצויים בבית המשפט הפדרלי בניו יורק בגין הפרת זכויות יוצרים בקבצים הנמכרים באתר.
האתר טען להגנתו כי מאחר והקבצים נרכשו כדין הרי שבמסגרת דוקטרינת המכירה הראשונה רשאי האתר לסחור בהם הלאה למשמשים אחרים כשם שנעשה בספריות ובחנויות ספרים ברחבי העולם. בהתאם לדוקטרינת המכירה הראשונה כל מי שרכש עותק של יצירה מוגנת רשאי בכפוף לתנאים מסוימים למכור אותה הלאה כמוצר “יד שניה”.
השופט ריצ’רד סאליוואן דחה את טענת ההגנה של האתר וקבע כי במקרה זה דוקטרינת המכירה הראשונה אינה חלה שכן האתר אינו סוחר בקובץ המקורי, אלא מאפשר ליצור עותק מהקובץ המקורי ולסחור בו.
בית המשפט קבע, כי כדי שהמכירה השנייה של הקבצים הדיגיטליים תתבצע, על המשתמש ליצור עותק אחר של הקובץ, ואף אם העותק המקורי נמחק מהשרת ולמעשה לא התרחש מצב בו היו קיימים שני קבצים בעת ובעונה אחרת. כלומר מתרחשת מכירה של עותק חדש של הקובץ המקורי ולא של הקובץ המקורי ועל כן לא חלה הגנת המכירה הראשונה.
חברת ReDigi הודיעה שהיא תערער על פסק הדין. חשוב יהיה לעקוב אחר התפתחות הנושא של מסחר בקבצים משומשים, שכן נראה כי טרם נאמרה המילה האחרונה.

brand

ביהמ”ש המחוזי דחה בקשה לביטול היתר המצאה בתביעה שהוגשה על ידי חברת גיטה בגס נ’ PHILIPS AVENT

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

בשא (ת”א) 9331/08 ‏ ‏ ‏Philips Electronics UK Ltd ‎נ‎’ ‎חגית נאמן גורני

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא009331/08

(ת”א 2724/07)

בפני:
כבוד הרשם אבי זמיר תאריך:
20/07/2008

בעניין:
Philips Electronics UK Ltd.

Avent Ltd.

ע”י ב”כ עו”ד
גלינקא ו-ויינר
המבקשות/הנתבעות 4, 5

נ ג ד

חגית נאמן גורני

ע”י ב”כ עו”ד
סיוון
המשיבה/התובעת

החלטה

הנתבעות 4 ו-5 עותרות לבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום, שניתן בהחלטתי מיום 17/2/08 (בש”א 4138/08).

הבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום התבססה על תקנות 500(7) ו-500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”), ובניגוד לטענת הנתבעות 4 ו-5, היא נתמכה בתצהיר לביסוס הטענות, בהתאם לנדרש. לעומת זאת, לבקשה הנוכחית לא צורף תצהיר, בטענה שהיא מסתמכת על הנטען בכתבי בי-דין שהגישה התובעת במסגרת ההליך.

תקנה 500 לתקנות מפרטת שורה של מקרים שבהם ניתן להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה.

תקנה 500(7) מתייחסת למצב שבו התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה ותקנה 500(10) מתייחסת למצב שבו האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה כנגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.

הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות בבקשתן על ההלכה לפיה נטל השכנוע בבקשות לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, מוטל על מבקש היתר ההמצאה. ואכן, נקבע כי- “בנוגע לסוגית נטל ההוכחה נפסק, כי בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום הינה מסגרת דיונית שבה, בדומה לבקשה לביטול סעד זמני שניתן במעמד צד אחד, הטל ההוכחה הוא על התובע; זאת, משום שהבקשה להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט הינה מעצם טיבה בקשה הנדונה במעמד צד אחד. לפיכך, הדיון במעמד הצדדים בבקשת הביטול, הינו למעשה דיון בבקשה המקורית (ראה: ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd , פ”ד נח

— סוף עמוד 1 —

(2) 465; רע”א 8420/96 מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע”מ, פ”ד נא(3) 789)”.

(בש”א (נצרת) 2711/06 FOREM BAGCO INC נ’ תיקו בע”מ, תק-מח 2008(1) 12169. ראו בנוסף- בש”א (ירושלים) 4088/06 Sheldon Libenfeld נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ ואח’, תק-מח 2007(4) 15580; בש”א (ירושלים) 3731/06 קוגן נ’ קוגן-לוקח, תק-מח 2007(3) 12032).

רמת ההוכחה המוטלת על מבקש היתר ההמצאה, היא נמוכה מזו הנדרשת במסגרת הליך אזרחי רגיל. אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התביעה, ולכן אין להטיל על התובע נטל שכנוע כבד, להוכחת עילת תביעתו לגופו של עניין (ע”א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע”מ נ’ CAE Electronics, תק-על 2007(3) 3574).

אפנה גם להחלטתה הממצה של כב’ השופטת דליה גנות בבש”א (תל אביב-יפו) 3650/08 כים ניר שירותי תעופה ואח’ נ’ Bell Helicopter Textron (17/2/08), שם נדונו התנאים הרלוונטיים למתן היתר המצאה מחוץ לתחום-

“המצאת כתב-תביעה אל מחוץ למדינה אינה אלא ביטוי דיוני להטלת מרות שיפוטית של בתי המשפט בישראל על הנתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט (ראה א’ גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ’ 656; ע”א 837/87 הוידה נ’ הינדי, פ”ד מד(4) 545, 550).

במהלך השנים גיבשו בתי המשפט שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם, יורה בית המשפט על המצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום:

א. שיקול דעת בית המשפט;

ב. עילת תביעה “טובה” ו”בת סיכויים”;

ג. מתקיימת אחת מ-10 החלופות בתקנה 500 לתקנות”.

בהתייחס לקריטריון של סיכויי התביעה, קבעה כב’ השופטת גנות-
“בשלב מקדמי זה של הגשת התובענה, אין על בית המשפט לקבוע מסמרות באשר לסיכוייו של התובע לזכות בתביעתו. כל שעל בית המשפט לעשות הוא, לקבוע במסגרת שיקול דעתו האם מדובר בתביעה “טובה” ו”בת סיכויים” (ראה ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבניין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 247-248; רע”א 3872/04 ד”ר נחמן וילנסקי נ’ Metallurgique de Gerazat S.A. ואח’, פ”ד נט(1) 24, 30-31; רע”א 4501/05 Deluxe Laboratories Inc נ’ דה לקס הוליווד/ישראל- פילם אנד פרו (לא פורסם); ובאשר לשיקול דעתו של בית המשפט ראה: ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבנין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 250-152; ע”א 837/87 סרג’יוהוידה נ’ דין הינדי ואח’, פ”ד מד(4) 545, 550-551; ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd ואח’, פ”ד נח(2) 465, 473-474; רע”א 5150/02 ויינברג נ’ בילס, פ”ד נח

— סוף עמוד 2 —

(2) 205, 209; רע”א 749/05 Insught Venture Partners IV L.P. נ’ טכנו הולד אחד בע”מ (לא פורסם))”.

סיכויי התביעה בענייננו, בהקשר של בקשה לביטול היתר ההמצאה כנגד הנתבעות 4 ו-5 נבחנים, ראשית כל, על סמך טענות התובעת בתצהיר שצורף לבש”א 4138/08 (שמטבע הדברים, חופפות לאלו שבכתב התביעה). התובעת טענה, כי היא המעצבת הבלעדית של תיקי תינוקות יחודיים המיוצרים ומשווקים לציבור בשם Gittabags , וככזו, היא בעלת מלוא זכויות הקניין הרוחני, לרבות הזכויות במדגמים הרשומים בגין תיקים אלה. לטענת התובעת, הנתבעת 5 היא חברת “אוונט” העולמית, ששמה המסחרי מופיע על גבי התיקים המפרים, והנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5.

במסגרת התצהיר, התייחסה התובעת גם ל”תפקידן” של הנתבעות 1-3, וטענה כי הנתבעת 1 עוסקת בשיווק והפצה של תרופות, ובין היתר, בהפצה והחדרה לשוק של מוצרי הנתבעת 5 בישראל, הנתבעת 2 ייצרה את התיקים המפרים בסין וייבאה אותם לישראל בשיתוף פעולה עם הנתבעת 1 לצורך שיווק והפצת מוצרי הנתבעת 5 והנתבעת 3 היא רשת למכירה ושיווק של מוצרי תינוקות באמצעות שישה סניפים ברחבי הארץ, המוכרת את התיקים המפרים שיובאו על ידי הנתבעת 2 והופצו על ידי הנתבעת 5 והנתבעת 1.

התובעת טענה, כי בביקור נציגה באחת מחנויות הרשת, התברר לו כי נמכר בה דגם של תיק, הדומה להפליא לדגם מסויים של התיקים המקוריים. בעקבות כך, היא שלחה מכתבי התראה לנתבעים 1-3, המבהירים כי התיקים המפרים הם העתקה וחיקוי אסור של התיקים המקוריים, והפצתם בישראל ללא רשות התובעת, מהווה הפרה של זכויותיה. התובעת דרשה להפסיק את הפצת התיקים ומכירתם. במקביל, פנתה התובעת לנתבעת 5 בדרישה דומה, לאור העובדה שהשם המסחרי AVENT מופיע על גבי התיק-המפר, המופץ על ידי נציג הנתבעת 5 בישראל. הנתבעת 5 השיבה, כי היא והנתבעת 4 לא ייצרו ולא הפיצו את התיקים המפרים.

התובעת טענה, כי למרות תשובה זו, ולפי מיטב ידיעתה, הנתבעת 5 נמנעה מלהורות לנציגיה בישראל לחדול מהפצת התיקים המפרים, והמשיכה להנות מ”קידום המכירות” (כך להגדרת התובעת) של מוצריה בישראל.

לתצהיר התובעת צורפו תצלומים של התיקים המקוריים לצד התיקים המפרים, וניתן להיווכח, כי הדגמים המפרים אכן דומים להפליא לדגמים המקוריים, כך שעל פני הדברים, קיימת למשיבה עילת תביעה לכאורית כנגד החברה היצרנית והחברה המשווקת.

מאחר שסימן המסחר המופיע על גבי הדגמים הנטענים כמפרים, הוא סימן המסחר של הנתבעת 5, הרי שקיים יסוד לייחס לה חלק מהאחריות להפרה הנטענת.

הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי כפי שהבהירו למשיבה, לא היה להן שום חלק בייצור התיקים, יבואם והפצתם. גם אם אניח כי טענה זו נכונה מבחינה עובדתית, הרי שאין בכך בכדי להפחית ממשקלה של עילת התביעה כנגד הנתבעת 5, שכן לכאורה, ניתן היה לצפות, כי כבעלת סימן המסחר המופיע על גבי

— סוף עמוד 3 —

המוצרים הנטענים כמפרים, תפעל הנתבעת 5 להפסקת ייצורם ושיווקם, ואף תהא בעלת אינטרס עסקי ממשי לכך.

בהתאם לכך, קיימת עילת תביעה לכאורית כלפי הנתבעות 4 ו-5 (כאמור, הנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5), מה גם שהן לא צירפו תצהיר לביסוס טענתן בדבר אחריותן, ובניגוד לעמדתן, היה עליהן לעשות כן, לאור האופי העובדתי של טענותיהן (ובהעדר כתב הגנה מטעמן).

הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי התובעת לא הוכיחה כי המעשה או המחדל שגרמו לנזק הנטען, אירע בישראל. לטענתן, המוצרים הנטענים כמפרים אכן נמכרים בישראל, אלא שהן עצמן אינן המוכרות או המשווקות שלהם, ומאחר שמקום מושבן באנגליה, הרי שממילא ההוראה לחדול משיווק המוצרים (שלשיטת התובעת, אמורה היתה להינתן לנתבעים 1-3), מקורה הפוטנציאלי הוא ממשרדיהן באנגליה. הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות על ההלכה שהובעה ברע”א 2752/03 Metallurgique de Gertat S.A. נ’ וילנסקי, פ”ד נז(6) 145,לפיה המחדל בדבר אי מתן הודעה מתאימה על פגם בייצור מוצר מסויים, משוייך למקום מושבן של הנתבעות (במקרה הנדון-בצרפת), על אף שהנזק נגרם בישראל.

יש לציין, כי בהחלטתה בבש”א 3650/08 הביעה כב’ השופטת גנות עמדה שונה, וקבעה כי יש לשקול ניסוח מחדש של הוראת תקנה 500(7), כך שתשתרע גם על תביעות בגין נזקים שאירעו בישראל, בשל מעשה או מחדל של יצרן בחו”ל, וזאת לאור העובדה שהעסקים כיום הם חובקי עולם. אני שותף לעמדה זו, אם כי לא ניתן ליישמה כעת באופן אופרטיבי, שכן הוראת התקנה טרם שונתה.

התובעת טוענת כי הנתבעת 1 היא נציגתה הרשמית של הנתבעת 5 בישראל, ומעורבת בהפצת התיקים המפרים בישראל. בתשובתן לתגובה, לא התייחסו הנתבעות 4 ו-5 לטענה זו באופן ענייני, ולא הביעו עמדה עובדתית נגדית (כאמור, הבקשה גם לא נתמכה בתצהיר, בניגוד לנדרש), לפיכך, יש מקום לקבוע כי קיים קשר עקיף בין הנתבעות 4 ו-5 לבין הפצת המוצרים הנטענים כמפרים בישראל, גם בהנחה שלא הן שהפיצו את המוצרים באופן ישיר. עם זאת, קשר עקיף זה אינו תורם להתגבשות התנאי הגלום בתקנה 500(7), ולכן אינו רלוונטי לה (מה גם שנסיבות דומות אפיינו את המקרה שנדון ברע”א 2752/03).

לעומת זאת, לטעמי, קיימת בענייננו תחולה לתקנה 500(10) לתקנות.

אין מחלוקת, כי על גבי המוצרים הנטענים כמפרים, מתנוסס שמה של הנתבעת 5, ולצורך בירור הסיבה לכך, ראוי כי הנתבעת 5 תצורף כצד להליך.

אין רלוונטיות לכך שהנתבעות 4 ו-5 מכחישות כל קשר להפרה הנטענת, שכן גם אם אניח שאכן אין להן כל קשר להפרות עצמן, עדיין דרוש הסבר לדימיון בשם המסחר ולכך שהנתבעות 4 ו-5 לא הורו על הפסקת הייצור והשיווק של המוצרים הנטענים כמפרים, למרות שכאמור, אמור היה להן אינטרס לכך. במילים אחרות, אילו היו הנתבעות 4 ו-5 חברות הרשומות בישראל, יש להניח כי הן היו

— סוף עמוד 4 —

מצורפות מלכתחילה כצד להליך, לאור חיוניותן להליך, ואין כל סיבה שלא לעשות כן כעת, בהיותן חברות חוץ (אציין, כי אין משמעות לתביעה הקודמת שהגישה התובעת, אליה לא צורפו הנתבעות 4 ו-5 כנתבעות, שנמחקה לבקשת התובעת).

לפיכך, ומאחר שעל פני הדברים, הפורום הישראלי הוא פורום נאות (והתובעת לא טענה אחרת), הבקשה נדחית, וההחלטה בה ניתן היתר המצאה מחוץ לתחום, נותרת על כנה. הוצאות ההליך, 15,000 ₪ מע”מ – בהתאם לתוצאת פסק הדין.

ניתנה היום י”ז בתמוז, תשס”ח (20 ביולי 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים (כמו גם לב”כ יתר הנתבעים).

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו

dreamstime_xs_11928184

ביהמ”ש: רשת רנואר רשאית לעשות שימוש במונח CARGO חרף היותו סימן מסחר רשום

/0 תגובות/תחת , /על ידי

בית המשפט המחוזי (כב’ השופט אברהם יעקב) קבע בהחלטתו כי חברת רנואר רשאית להשתמש בסימן CARGO על גבי מכנסי דגמ”ח שהיא משווקת חרף היות המונח סימן מסחר רשום, מאחר וסימן זה הינו מונח המקובל בשוק לתיאור מכנסי דגמ”ח ואין להפקיעו מנחלת הכלל.

התובעים ניו ג’ינס בע”מ ומר ציון זיקרי הגישו תביעה למתן צו מניעה קבוע, למתן חשבונות ולפיצוי כספי בסך 3,000,000 ₪ בגין שימוש מפר שעושות לכאורה הנתבעות בסימני המסחר הרשומים של התובעת (סימן מסחר מעוצב שמספרו 172937 וסימן מסחר לא מעוצב שמספרו 172939 (להלן: “סימני המסחר”)).

התובעת היא חברה העוסקת בייבוא, עיצוב, ייצור שיווק ומכירה של מוצרי הלבשה. פעילותה העסקית של התובעת מתנהלת תחת שם המותג “CARGO” ושם זה מוטבע על כלל מוצרי ההלבשה של התובעת, החנויות שבהן נמכרת מרכולתה ומסמכיה העסקיים. התובע 2 הינו הבעלים של התובעת ועל שמו רשומים סימני המסחר נשוא התובענה. הנתבעות הינן חברות מאוגדות כדין בישראל, העוסקות אף הן בתחום ההלבשה והאופנה.

על פי האמור בכתב התביעה, ביום 31/07/05 המחה התובע את זכויות השימוש הבלעדיות בסימני המסחר נשוא התובענה לתובעת. סימני המסחר מוכרים היטב בתחום מוצרי ההלבשה וההנעלה ומקנים לתובעים את הזכות לשימוש ייחודי נרחב מכוח סעיף 46 וסעיף 46א לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), תשל”ב-1972. התובעים טוענים כי הנתבעות מפרות את זכויותיהם הקנייניות בסימני המסחר הרשומים בארבעה אופנים אשר באים לידי ביטוי במספר רב של דגמים מתוצרתן של הנתבעות:

בית המשפט קבע בין היתר את הדברים הבאים:

שני סימני המסחר של התובע הם סימנים הכוללים את המילה CARGO. סימן 172937 הוא סימן מעוצב כך שהאות הראשונה במילה, האותC , גדולה ומכילה בתוכה את יתר אותיות המילה. סימן 172939 הוא סימן לא מעוצב.

מעדויות הנתבעות עולה כי המונח CARGO הינו מונח תיאורי השגור בענף ההלבשה ככזה המתייחס למכנסיים רחבים מרובי כיסים או לולאות, הידועים גם כמכנסי דגמ”ח.

העידה על כך הגב’ ויקטוריה קס פינקלשטיין, קניינית ומעצבת ראשית אצל הנתבעת 3 (עמ’ 4-5 בתצהיר וכן עמ’ 9 בפרוטוקול). העיד על כך מר ברקוביץ’, מנהל הנתבעת 1 (בסעיף 13 בתצהירו). כמו כן העיד על כך מר סוויסה, יועץ בתחום הטקסטיל אשר הגיש חוות דעת מומחה מטעם הנתבעת 3 (סעיף ד.2. בחוות הדעת). מחוות דעתו עולה כי שימוש במונחים לועזיים בתחום האופנה הינו דבר שבשגרה, גם במקרים בהם קיימים מונחים מקבילים בשפה העברית, זאת בפרט בעידן הגלובליזציה בו אנו מצויים. מונחים לועזיים שונים המתארים פריטי לבוש הפכו שגורים בשפה היומיומית ובין המוכרים שבהם ניתן למצוא את המונחים: טי-שירט, מכנסי ג’ינס, ג’אקט, חליפת טרנינג ועוד רבים אחרים. לדברי העד, גם המונח “קרגו” הוא מונח המתאר פריט לבוש מסוג מכנסיים מרובי כיסים, המאפשרים לשאת מטען רב (להזכיר כי הפירוש המילוני הפשוט למילה CARGO באנגלית הינו מטען או משא). עוד הוסיף כי במהלך השנים, ניכרו השפעות אופנתיות שונות על עיצוב המכנסיים כך שניתן כיום למצוא מכנסי קרגו בעלי מאפיינים שונים ומגוונים.
כך אמר בעדותו:

“מכנס קרגו הוא מכנס מרובה כיסים ויש לו מאפיינים שונים, אין דגם אחד שהוא “מכנס קרגו” בלבד. יש מאפיינים שונים המשתנים מדגם לדגם ומעיצוב לעיצוב, בהתאם לשיגעון האופנתי .. הרעיון הוא שזה מכנס מרובה כיסים” (עמ’ 98 ש’ 6-11 בפרוטוקול).

על השימוש המתאר במונח CARGO ניתן ללמוד גם מכך שהנתבעת 3 עושה בו שימוש בפנותה אל היצרן הסיני לשם הזמנת מכנסיים מסוג מסוים וכן מתוך אתרי אינטרנט שונים, זרים וישראליים, בהם נעשה שימוש במונח קרגו לתיאור מכנסי דגמ”ח (נספחים 1 ו-2 לחוו”ד סוויסה).

התובע לא הצליח להפריך טענה זו ועדותו של מר זיקרי, שהעיד מטעמו, אך חיזקה אותה. יצויין כי מר זיקרי הותיר בעדותו רושם שלילי, התחמק ממתן תשובות ישירות לשאלות שהוצגו בפניו ועשה כל שביכולתו על מנת להימנע ממתן תשובה ישירה לשאלה בדבר מהות המונח קרגו. מדבריו עלה כי משמעות המונח קרגו והשימוש המתאר בו היו ידועים לו היטב אך הוא עשה מאמץ על מנת להסתיר נתונים אלה.

….מדבריו של העד עולה המסקנה הברורה לפיה השימוש במונח קרגו שגור ומקובל, לפחות בקרב העוסקים בענף האופנה, ככזה המתאר מכנסיים עם כיסים. לדידי, אין נפקות לשאלה האם המונח משמש כמונח תיאורי רק בקרב העוסקים בתחום האופנה או בקרב הציבור הרחב. די בכך שהמונח משמש כמונח תיאורי בקרב העוסקים באותו תחום על מנת שתקום זכותם לעשות שימוש במונח זה ואין להפקיעו מנחלת הכלל.

עמד על כך המלומד ע’ פרידמן, בהתייחסו להגיון העומד בבסיס הוראת סעיף 11(10) בפקודה האוסר רישום סימן מסחר בגין ביטויים הנהוגים במסחר לתיאורם של טובין ומהותם, בעמ’ 315 בספרו:

“סימן המתאר טיב, איכות או מהות של סחורה הנו סימן שנועד לשרת את כלל הסוחרים באותן סחורות. בשל היותו סימן הפתוח לשימוש הכלל, אין למנוע ממתחרים עסקיים ומסחריים, להשתמש בסימן מסוג זה לשם תיאור הטובין המוצעים על ידם לציבור הצרכנים, על ידי הענקת זכות שימוש בלעדית בסימן תיאורי מובהק מינקותו לסוחר פלוני”.

משנמצא כי המונח CARGO הינו מונח מתאר, הרי שהוא אינו זוכה להגנת הפקודה, אלא מקום בו רכש הסימן אופי מבחין. לעניין זה כותב פרידמן בעמ’ 316 בספרו כך:

“כל אימת שקיימת זיקה הדוקה בין הסימן לבין מהות הטובין הנושאים את הסימן, יהיה על מבקש הסימן להוכיח כי חרף היות הסימן בעל משמעות תיאורית רכש הסימן אופי מבחין במהלך וכתוצאה מהשימוש המסחרי שנעשה בו עד כי הצרכן רואה בסימן כסממן למקור הטובין ולא כתיאור של הטובין”.

המבחנים שבאמצעותם ניתן לעמוד על אופיו המבחין של סימן מסחר זהים לאלה המלמדים על קיומו של מוניטין לעוסק. בענייננו, כשל התובע מלהראות כי הסימן CARGO רכש אופי מבחין בקרב ציבור הצרכנים ולמעשה הוכיח את ההיפך. התובע הגיש חוות דעת מומחה מטעם ד”ר מינה צמח, אשר ערכה עבורו סקר שמטרתו לבחון האם המילה “קרגו” ידועה בקרב הציבור הישראלי ואיזו משמעות מייחס הציבור למילה זו. מתוצאות הסקר עולה כי 60.7% מהמרואיינים קישרו את המילה קרגו עם דבר כלשהו, בעוד 39.3% מהמרואיינים לא קישרו את המילה עם דבר. מרבית המרואיינים זיהו את המונח “קרגו” ככזה המתייחס למטען, משלוחים או הובלות ואילו רק מיעוטם קישרו את המונח עם עולם האופנה, אך לא זיהו את המונח עם מי מהתובעים…

אשר לשימוש שעושות הנתבעות בסימן CARGO – הוכח כי הנתבעות עושות שימוש בסימן על גבי מכנסי דגמ”ח בלבד ולא על גבי פריטי לבוש שאינם מסוג מכנסיים, כך שהשימוש בסימן מצומצם ומשמש לתיאור מכנסיים מסוג מסויים. הן הנתבעת 1 והן הנתבעת 3 עושות שימוש במונח CARGO כשהוא נלווה תמיד לשם המותג של הרשת – “רנואר” או “גולף” בהתאמה. ככל מוצרי הנתבעות, גם המכנסיים הנושאים את הסימן CARGO נמכרים אך ורק בחנויות הרשת, כאשר אין מקום לטעות מצד הצרכן ביחס למקור הטובין אותם הוא רוכש.

כאן המקום להזכיר את הראציונאל העומד בבסיס דיני סימני המסחר שעניינו מניעת תחרות בלתי הוגנת ולאו דווקא הגנה על אינטרס כלכלי של עוסק זה או אחר. בת”א (ת”א) 2177/05 SALOMON-ADIDAS נ’ גלאל יאסין (לא פורסם, 13/12/10) קבעה השופטת אגמון-גונן, ודבריה מתאימים אף לענייננו, כך:

“אם התפקיד של סימני מסחר הוא למנוע תחרות בלתי הוגנת, היינו, לגרום לצרכנים לרכוש מוצר שלא התכוונו אליו תוך כדי בלבול והטעיה, אין סיבה להגן על סימן המסחר בהעדר תחרות בלתי הוגנת וכאשר אין סכנה שהצרכן יטעה.
סימני מסחר משחקים תפקיד מרכזי ומהווים נדבך מרכזי וחשוב בשיווק ובפרסום. אולם, בהיעדר ניסיון להינות ממוניטין של אחר, בהעדר כל טעות אפשרית מצד הצרכנים וללא בסיס רעיוני של תחרות בלתי הוגנת, תהיה זו פגיעה שאינה נדרשת בנחלת הכלל, להגן על הערך הכלכלי של סימן המסחר ככזה”.

בענייננו, אין חשש להטעיית הצרכנים, כאמור, והשימוש שעושות הנתבעות בסימן לצורך תיאור מכנסי קרגו מתוצרתן, הוא שימוש לגיטימי אשר אינו פוגע בתחרות ההוגנת.

אשר לסימן המסחר המעוצב, אין חולק כי עיצובו של הסימן זוכה להגנה מרבית, אולם לא נמצא דמיון בין הסימן המעוצב כפי שנרשם על ידי התובע לבין עיצובו של איזה מן הסימנים המוטבעים על תוצרתן של הנתבעות. מר זיקרי אף העיד לעניין זה ואישר, ביחס לנתבעת 1, כי היא אינה עושה שימוש בסימן המעוצב (עמ’ 29 ש’ 26-27 בפרוטוקול). הטענה בדבר הדמיון בעיצובם של הסימנים נזנחה בסיכומים וממילא לא הוכחה ועל כן היא נדחית.

משדחיתי את הטענה בדבר השימוש המפר בסימן המסחר של התובע ומשקבעתי כי הסימן הינו סימן תיאורי שאין להפקיעו מנחלת הכלל וכי השימוש שעשו הנתבעות בסימן זה נעשה לצורך תיאור מוצריהן הינו לגיטימי ואינו פוגע בתחרות ההוגנת – הרי שיש לדחות גם את יתר עילות התובענה.

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעות בהוצאות הנתבעות ובשכר טרחת עו”ד בסך 100,000 ש”ח.

Tigris

האם TIGRIS הוא חיקוי של PUMA ? מלחמת החתולים

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

Puma

חברת סיטיווש הישראלית הגישה בקשה לרישום סימן המסחר TIGRIS ובו דמות של חתול מזנק בתחום הביגוד וההלבשה. חברת PUMA העולמית הגישה התנגדות לרישום סימן ה- TIGRIS וטענה כי הסימן המבוקש יגרום להטעיית הצרכנים, לדילול ולתחרות בלתי הוגנת.
ﾠ

סגן רשם סימני המסחר דן בשאלות השונות שעלו במחלוקת:
ﾠ

בכל הנוגע לדמות החתול המזנק נקבע, כי קיים דימיון רב ביותר בין שני החתולים. נקבע כי כאשר הצרכן רואה את החתול של פומה הוא חושב מייד על חברת הספורט פומה וזהו בעצם משמעותו של סימן מסחר מוכר היטב.
ﾠ

נקבע כי, הגם שמוצרי המבקשת הוכחו כמוצרים זולים יותר ממוצרי PUMA, הרי שישנו חשש לשיוך סימן ה- TIGRIS לסימן המוכר היטב של PUMA באופן שהצרכן עשוי לחשוב כי, פומה יצאה עם קו מוצרים זול הנקרא TIGRIS.

עוד נקבע, כי גם אם לא קיים חשש לשיוך כזה, הרי שיש כאן דילול של דמות החתול המזנק של פומה. אם הסימן המבוקש יירשם דמות החתול המזנק של פומה יחדל מלהיות מזוהה עם מוצרי פומה האיכותיים ויהפוך להיות סימן המזוהה עם בגדי ספורט רבים. מכאן שישנו חשש לדילול סימן PUMA.
ﾠ

לסיכום, נקבע כי יש לדחות את הבקשה לרישום סימן המסחר של TIGRIS ולחייב את המבקשת בהוצאות המתנגדת בסך 30,000 ש”ח.ﾠ
ﾠ

dreamstime_18374252

ניתן להכיר בעמיל מכס ככתובת מסירת כתב תביעה נגד יבואן מהשטחים

/0 תגובות/תחת , /על ידי

ניתן להכיר בעמיל מכס ככתובת להמצאת כתב תביעה נגד יבואן מעזה שייבא מוצרים החשודים כמפרים

ביהמ”ש המחוזי מרכז (כב’ השופט שאול מנהיים) קבע כי בנסיבות מסויימות ניתן להכיר בעמיל מכס ככתובת למסירת כתבי בי-דין נגד יבואן מהשטחים (במקרה הזה מעזה) אשר ייבא מוצרים החשודים כמפרים לישראל באמצעות עמיל המכס.

בית המשפט קיבל בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה נגד חברה מעזה שייבא מוצרים החשודים כמפרים זכויות בקנין רוחני של המבקשת, חברת קריסטיאן דיור. בית המשפט קבע כי החברה ידעה אודות כתב התביעה דרך עמיל המכס שייצג אותה ועל כן ניתן לראות בעמיל המכס ככתובת להמצאת כתבי בי-דין נגדה ואין היא יכולה להסתתר מאחורי העובדה כי כתב התביעה לא הומצא לידיה בעזה.

בשולי הדברים קבע בית המשפט את הדברים הבאים:

“לא ניתן להימנע מלהעיר כי הבעייתיות שנדונה לעיל אינה חד-פעמית, ובתי המשפט נתקלים בה כדבר שבשגרה. מסתבר כי קיימת תופעה שבה תושבי “אזור”, שאינו נתון בשליטת צה”ל ואינו חלק משטחה הריבוני של המדינה, מבקשים לייבא דרך מדינת ישראל מוצרים שנטען כי הם מוצרים מפרים (כמשמעות המונח בתחום דיני הקניין הרוחני). כדי להשלים עסקת יבוא באמצעות מדינת ישראל נדרשת מעורבות של עמיל מכס ישראלי, ועל כן גם כאשר תושב “אזור” מבקש לייבא דרך מדינת ישראל מוצרים מפרים, הוא שוכר שירותים של עמיל מכס ישראלי לטפל בהסדרת היבוא ובשחרורו מהמכס. עמיל המכס אינו מודע לאופיו המפר (מבחינת דיני הקניין הרוחני) של המשלוח שנמסר לטיפולו. ברגע שהמכס מגלה שהמשלוח המיובא כולל פריטים שהם לכאורה פריטים מפרים והמשלוח נתפס, נוהגים היבואנים הללו “לנתק מגע” עם המכס ולעיתים גם עם עמיל המכס, ובכך פוגעים באפשרות לקבלת פסק דין נגדם בגין ההפרה. נראה שהגיעה השעה לשקול מתן מענה כללי, חקוק, למצבים הללו שימנע את התרחיש שתואר לעיל ויבטיח כי מי שמבקשים ליהנות מהאפשרות לייבא באמצעות מדינת ישראל מוצרים, לא יוכלו לחמוק מכפיפות לסמכות השיפוט של בתי המשפט במדינת ישראל בכל הנוגע לתוצאות המשפטיות של היבוא שביקשו לבצע דרך תחום המדינה”.

ת”א 34661-11-10 COUTURE נ’ שרכת רבחי עיאד ושריכה ואח’ (מחוזי מרכז תל אביב)

OMEGA

ביהמ”ש בארה”ב: יבוא מקביל של שעוני אומגה מקוריים מהווה הפרת זכויות יוצרים

/0 תגובות/תחת , /על ידי

יבוא מקביל – ביהמ”ש בארה”ב: יבוא מקביל של שעוני אומגה מקוריים מהווה הפרת זכויות יוצרים

פסק דין חשוב שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בארה”ב קורא תיגר על עיקרון חופש התחרות והיבוא המקביל בארה”ב, מעניק כוח נוסף לתאגידים בעלי הזכויות ופועל לרעתו של הצרכן.

בית המשפט העליון בארה”ב אישר הלכה למעשה לחברת אומגה לשלוט במחירי מוצריה ולמנוע יבוא מקביל של שעונים. פרשנים ואנשי תקשורת בארה”ב טוענים כי, המדובר באחד מפסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה בארה”ב בתחום המסחר, אשר לו עשויה להיות השפעה רחבה בקנה מידה בינלאומי.

שעוני אומגה OMEGA)) http://www.omegawatches.com/ ידועים ברחבי העולם כשעונים יוקרתיים ביותר המזוהים בדרך כלל עם שחקני קולנוע, ספורטאי על ואנשי עסקים מצליחים. המדובר בסמל סטטוס ובמותג נחשק ביותר. שעונים אלו מתומחרים בכל מדינה במחירים שונים. כך למשל שעון אומגה מקורי המשווק בשוק האירופי עשוי להיות זול יותר משעון המשווק בשוק האמריקאי או בישראל. חברות ריסיילרים רבות מנצלות את הפער בתמחור שנקבע על ידי אומגה, על ידי רכישת שעונים במדינות בהן המחיר נמוך והפצתם בארה”ב במחיר הנמוך ממחירי השוק.

חברת קוסטקו http://www.costco.com/ הידועה הינה אחת מחברות הריסיילירים הגדולה בארה”ב. קוסטקו רכשה מייבואן מקביל באירופה שעוני אומגה, שיוצרו בשוויץ והפיצה אותם בקליפורניה ארה”ב במחירים זולים יותר. כך למשל הצליחה קוסטקו להפיץ שעוני אומגה שמחירם המקורי הוא כ – 1900 דולר במחיר של כ- 1,200 דולר בלבד.

הפצת השעונים הזולים על ידי קוסטקו תוך שבירת מחירי היבואן המורשה הביאה את אומגה לנקוט בהליכים משפטיים נגד קוסטקו בניסיון למנוע את ייבוא השעונים.

אומגה הגישה תביעה לבית המשפט נגד חברת קוסטקו וטענה, כי הלוגו שמופיע בחלק האחורי של השעונים (OMEGA GLOBE DESIGN) מוגן בזכויות יוצרים ועל כן ייבוא או מכירה של שעוני אומגה באופן שאינו מאושר על ידי אומגה מהווה הפרת זכויות יוצרים. בהתאם, עתרה אומגה מבית המשפט למנוע מקוסטקו לייבא ולשווק את השעונים.

קוסטקו טענה להגנתה כי, אומגה אינה רשאית לשלוט בהפצת מוצריה לאחר שאלו כבר שווקו על ידה באירופה וזאת על יסוד מה שנקרא “דוקטרינת המכירה הראשונה”. בהתאם לדוקטרינה זו, המעוגנת אף בחוק זכויות היוצרים האמריקאי, כל מי שרוכש כדין מוצר המוגן בזכויות יוצרים רשאי להמשיך ולמכור אותו הלאה לכל מי שיחפוץ. דוקטרינה זו ידועה גם כדוקטרינת “מיצוי הזכויות”, כלומר בעל הזכויות שמכר עותק מהיצירה בפעם הראשונה מיצה את זכותו לשלוט בהפצת עותק היצירה והוא אינו זכאי למנוע ממי שרכש אותה כדין לשווק אותה הלאה.

ביהמ”ש המחוזי בארה”ב דחה את תביעת אומגה וחייב אותה בסך של 377,000 דולר הוצאות משפט.

בספטמבר 2008 הפך בית המשפט לערעורים בארה”ב את החלטת ביהמ”ש המחוזי ופסק לטובת אומגה. בית המשפט לערעורים קבע, כי בתביעה של הפרת זכויות יוצרים זכאי הנתבע לעשות שימוש בהגנת “המכירה הראשונה” רק כאשר עותקי היצירה ייוצרו או שווקו לראשונה בתוך גבולות ארה”ב ואילו במקרה של קוסטקו, השעונים יוצרו מחוץ לארה”ב ועל כן אומגה למעשה טרם מיצתה את זכויות “המכירה הראשונה” ועל כן היא רשאית למנוע ייבוא מקביל של השעונים שלא אושרו על ידה.

ביום 13.12.11 אישר בית המשפט העליון בארה”ב את פסק הדין של בית המשפט לעירעורים לפיו דוקטרינת המכירה הראשונה אינה חלה על מוצרים שיוצרו והופצו לראשונה מחוץ לארה”ב. כלומר, חברה המייצרת את מוצריה מחוץ לארה”ב אינה ממצה את זכות היוצרים שלה, אלא רק לאחר המכירה הראשונה בתוך ארה”ב. הלכה למעשה, אישר בית המשפט העליון כי, אומגה יכולה לשלוט במחיר מוצריה, אף אם המדובר במוצרים המיובאים בייבוא מקביל ולא באמצעות היבואנים המורשים שלה.

פסק הדין יוצר פתח המאפשר לבעלי זכויות לשלוט באפיקי ההפצה של מוצריהם, אף אם מדובר במוצרים המקוריים וזאת בניגוד לעקרונות היסוד שבדיני התחרות החופשית.

אין ספק, כי פסיקה זו עשויה להעמיד בסכנה את תעשיית הייבוא המקביל בארה”ב, הנשענת ברובה על ריסיילרים המפיצים מוצרים במחירים נמוכים וזאת באופן הפוגע למעשה בצרכן הסופי שייאלץ לרכוש מוצרים במחירים הנקבעים על ידי התאגידים בעלי הזכויות ולא על ידי כוחות השוק. גורמים רבים טוענים כי המשמעות של החלטה זו היא שיצרנים רבים יעדיפו להעביר את הייצור מארה”ב לאירופה או לאסיה בכדי שיוכלו לשלוט במחירי מוצריהם.

מעניין יהיה לדעת האם תהיה לפסיקה זו השפעה גם מחוץ לגבולות ארה”ב כגון מדינות אירופה או אפילו ישראל.

בישראל כללי הייבוא המקביל נקבעו בעיקר בפסיקות של בתי המשפט וכן בדיני זכויות היוצרים. בתי המשפט יישמו את דוקטרינת “מיצויי הזכויות” (בהקשר של סימני מסחר וזכויות יוצרים ודינים נוספים) וקבעו, כי דוקטרינה זו מצמצמת את יכולתו של בעל הזכויות לשלוט באפיקי ההפצה של מוצריו. נקבע כי באופן עקרוני, כל עוד המדובר במוצרים מקוריים וכל עוד לא מתקיימת הפרה של זכות בקניין רוחני, אין בעל הזכויות זכאי לשלוט בשרשרת ההפצה של סחורותיו.

הגנת “מיצוי הזכויות” קבועה באופן עקרוני גם בחוק זכות יוצרים הקובע, כי כל עוד המדובר במוצר שייוצר מחוץ לישראל באישורו של בעל הזכויות, הוא לא ייחשב כעותק המפר זכויות יוצרים. על כן, נראה כי נכון להיום, יקשה על חברות מסחריות בינלאומיות כגון אומגה לשלוט במחירי מוצריהם שייובאו בייבוא מקביל לישראל.

hong kong

רישום סימן מסחר בהונג קונג

/0 תגובות/תחת /על ידי

אתם מעוניינים להתרחב למזרח הרחוק ולשווק את המוצרים שלכם בהונג קונג? רשמו סימן מסחר בהונג קונג.

הונג קונג מהווה שוק משגשג ביותר בכלכלה העולמית בתחומים שונים ומגוונים, החל ממוצרי אלקטרוניקה, הייטק ומחשבים וכלה בתרופות וציוד רפואה מתקדם. בשנים האחרונות הפכה הונג קונג ליעד מבוקש בקרב חברות מסחריות בינלאומיות המעוניינות להרחיב את כר פעילותן הכלכלית לעבר המזרח הרחוק. הכלכלה בהונג קונג נחשבת לאחת המשגשגות בעולם ומבוססת במידה רבה על מסחר בינלאומי באמצעות חברות רבות הבוחרות להקים בה את המטה האסייתי שלהן לצורך ניהול פעילות המסחר במזרח הרחוק וסין.

חשוב לציין, כי מערכת רישום סימני המסחר בסין הינה מערכת טריטוריאלית נפרדת מזו של סין. רישום סימן מסחר בסין לא יעניק באופן אוטומטי הגנה לבעל הסימן מפני הפרות המתרחשות בטריטוריה של הונג קונג. לפיכך, יש צורך בהגשת בקשה נפרדת לרישום סימן מסחר ללשכה הממשלתית הרלוונטית בהונג קונג.

עוד חשוב לציין, כי בהונג קונג בדומה לסין, חברה שמשווקת את מוצריה או שירותיה ואינה פועלת לרישום סימן מסחר תתקשה עד מאוד להגן על מוצריה מפני הפרות מקומיות. על מנת להגן על סימן מסחר שאינו רשום ייאלץ בעל הסימן להוכיח, כי סימנו מוכר היטב בסין ולהוכיח נתוני מכירות, ופרסום בהיקפים משמעותיים.

על כן רישום סימן מסחר בהונג קונג בטרם תחילת הפעילות המסחרית הינו חיוני ביותר להגנה מפני הפרות מקומיות. מערכת סימני המסחר בסין פועלת על פי הכלל זה “הראשון שירשום”, כלומר מי שיקדים וירשום את סימנו יזכה לעדיפות בזכויות על הסימן.