להמשך קריאה →

הזכות לפרסום

בית המשפט לערעורים בארה”ב קבע, כי שימוש בלתי מורשה בדמות של ספורטאי ידוע במסגרת משחק מחשב מהווה הפרת זכויות הפרסום של הספורטאי ואינו מוגן תחת חופש הביטוי.

סמואל קלר, שחקן פוטבול אמריקאי ידוע הגיש תביעה נגד חברת משחקי המחשב אלקטרוניק ארטס (EA) בטענה שאלקטרוניק ארטס הפרה את זכות הפרסום שלו מאחר ועשתה שימוש בדמות הזהה לדמותו במסגרת משחק הווידאו ללא הסכמתו. המשחק כלל דמות אווטאר הזהה לדמותו של קלר מבחינת הגובה, צבע שיער, מספר החולצה, צבע עור, סגנון תספורת, סגנון משחק, שנת סיום הקולג’ ומאפייני פנים.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת אלקטרוניק ארטס, כי השימוש בדמות דומה מוגן תחת חופש הביטוי. בערכאת הערעור דן בית המשפט בטענת ההגנה של אלרטוניקס ארטס לפיה השימוש מוגן תחת חופש הביטוי בחוקה האמריקאיתFirst Amendment . בית המשפט יישם את המבחן שנקבע בפסק הדין inComedy III Productions v Saderup, שם נקבע כי במקרה והשימוש בדמות סלבריטי מוסיף אלמנטים יצירתיים מהותיים נוספים מעבר לשימוש סטנדרטי בדמות סלבריטי ניתן יהיה להכיר בכך כשימוש המוגן תחת חופש הביטוי.

בית המשפט מצא כי השימוש שנעשה בדמותו של קלר אינו נושא מאפיינים יצירתיים כלשהם מעבר להעתקת מאפייני דמותו של קלר במשחק פוטבול אמריקאי – סביבה ידועה ומוכרת במסגרתה זכה השחקן לפרסום כספורטאי.

אלקטרוניקס ארטס הוסיפה וטענה כי השימוש בדמותו של קלר מותרת מאחר ומדובר בנתוני ספורט סטטיסטיים הרלוונטים לזכות הציבור לדעת. בית המשפט לערעורים דחה גם את הטענה הזו וקבע כי, אלקטרוניק ארטס אינה חברת מדיה או תקשורת והיא אינה מוכרת או משווקת מידע סטטיסטי לציבור.

יצויין, כי שופט המיעוט סבר כי חופש היצירה של אלקטרוניק ארטס (EA) גובר על זכות הפרסום של קלר ומוגן תחת חופש הביטוי , אולם דעתו כאמור לא התקבלה.

NCAA Student-Athlete Name & Likeness Licensing Litigation

ביהמ”ש העליון: שידור משחקי כדורגל בשידור חי בשיטת צפיה ישירה באינטרנט ללא אישור בעלי הזכויות מהווה הפרת זכויות יוצרים והגנת ה”שימוש ההוגן” אינה חלה

ביהמ”ש העליון קבע כי בהחלטה חשובה ותקדימית כי שידור ב streaming באינטרנט של משחקי כדורגל בשידור חי ללא אישור בעלי הזכויות מהווה הפרת זכויות יוצרים. בכך הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי שניתנה על ידי כב’ השופטת מיכל אגמון גונן, לפיה STREEMING אינו מהווה “שידור” וכי במקרה זה חלה הגנת השימוש ההוגן.

העובדות:

הנתבע הוא בעל אתר האינטרנט LIVEFOOTY, אשר הציע לציבור הגולשים באינטרנט אפשרות לצפות במשחקי כדורגל בשידור חי, בלא תשלום, וזאת בלא שקיים בידו היתר או רישיון להעברת שידורי המשחקים מיד הליגה האנגלית. זהותו של בעל האתר הנתבע אינה ידועה לליגה האנגלית ולתביעה צורפו ספקיות האינטרנט כצד לתביעה.

במוקד הדיון ניצבו, שתי שאלות :

– האם הנתבע אחראי להפרת זכויות היוצרים במשחקי הכדורגל?

 – אם כן, האם יש מקום לחשוף את זהותו, בכדי לאפשר לבעלת הזכויות בשידורי המשחקים להגיש נגדו תביעה.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי:

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה של הליגה האנגלית וקבע כי עליה להמציא לפלוני את כתב התביעה באמצעות ספקיות האינטרנט. נקבע, כי הזהות האנונימית היא חלק מיתרונותיה של רשת האינטרנט, וכי יש לאפשר לפלוני להביע עמדה בשאלות העומדות לדיון, גם אם אינו מעוניין להזדהות.

בית המשפט סבר כי יסוד ה”שידור” אינו מתקיים במקרה של העברה בטכניקה של הזרמה (“streaming”), וזאת שכן הגדרת השידור בסעיף זה – כך נקבע – היא תלוית טכנולוגיה, ומתקיימת אך במקום בו מדובר ב”העברה קווית או אלחוטית” של תכנים.

בית המשפט קבע, כי הזכות הרלוונטית לצורך העברת תוכן ברשת האינטרנט היא זכות ה”העמדה לרשות הציבור” (הקבועה בסעיף 15 לחוק החדש), בעוד שזכות השידור – כך נקבע – נועדה להתמודד עם אמצעים טכנולוגיים אחרים. עוד נקבע, כי אף זכות ה”העמדה לרשות הציבור”, המעוגנת בסעיף 15 לחוק החדש, לא הופרה במקרה זה, וזאת נוכח העובדה שמדובר בשידור חי, כלומר שידור המועמד לרשות הציבור אך בנקודת זמן מסוימת. לאור האמור, נקבע כי “אין מדובר בהפרת זכויות השידור של המבקשת [המערערת]. אין גם הפרה של הזכות להעמדה לרשות הציבור, וככל הנראה אין מדובר גם בהעתקה”.

עם זאת, אף שנקבע כי לא הופרו זכויות היוצרים של הליגה, הוסיף בית המשפט וקבע כי מדובר במקרה בפעילות שיש בה תרומה חברתית חשובה, וכי למשתמשים קיימת זכות להשתתף בחיי התרבות ולצפות במשחקי הספורט הבינלאומיים. זאת ניתן ללמוד, בין היתר, מכך שהמועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין מחייבת את ספקיות התוכן, במקרים מסוימים, לאפשר לצופים לחזות באירועי ספורט מרכזיים ללא תשלום.

עוד נפסק, כי מטרתו של פלוני היא לאפשר צפייה חופשית באירועי ספורט, וכי בכך מגשים פלוני את זכותם של המשתמשים לצפייה במשחקים. כמו כן נקבע, כי נוכח העובדה שמשחקי הספורט עצמם אינם מוגנים בזכות יוצרים (להבדיל מצילום המשחקים ושידורם), אין מדובר במקרה זה בפגיעה המצויה בלב דיני זכויות היוצרים.

לבסוף נקבע כי פלוני “הרים את הנטל להראות כי העברת משחקי הכדורגל של הפרמייר ליג [הליגה], ללא תשלום, באתר האינטרנט שלו, מהווה מימוש של זכותו לשימוש הוגן”.

נקבע כי לא הופרו זכויותיה של הליגה במשחקים, וכי מכל מקום מדובר בשימוש הוגן, כך שממילא פלוני אינו אחראי להפרה. מן הטעם הזה נקבע כי אין גם מקום לחשיפת פרטיו של פלוני.

פסק הדין של בית המשפט העליון

בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של הליגה האנגלית.

בכל הנוגע לשאלה האם שידור בשיטת STREENIMG מהווה “שידור” על פי חוק זכות יוצרים נקבע כי השידור – במהותו – אינו מותנה או מוגבל באמצעי הטכני המשמש להעברתו. משכך, אין מניעה שהזכות לשדר יצירה מוגנת תחול גם על שידורים באמצעות רשת האינטרנט, לרבות בטכניקה של הזרמת אינפורמציה. נקבע אפוא, כי העברת תכנים באמצעות רשת האינטרנט בטכנולוגיית “הזרמה” עולה כדי “שידור”. בהתאם, נקבע כי הזרמת משחקי הכדורגל במקרה זה עולה כדי הפרת זכות היוצרים של הליגה, וכי פלוני אחראי להפרה שבוצעה.

האם קמה לנתבע הגנת “שימוש הוגן”?

דוקטרינת השימוש ההוגן נועדה לאפשר את קיומם של שימושים מסוימים, הנתפסים כרצויים מבחינת התכלית החברתית שהם משרתים – וזאת אף אם מדובר בהפרה של זכות יוצרים. למעשה, דוקטרינה זו מאפשרת, במקרים המתאימים לכך, לאזן בין התכליות השונות של דיני זכויות היוצרים – השאיפה להעניק תמריץ להפקת יצירות חדשות, כמו גם הרצון להעשיר את המרחב הציבורי במגוון של יצירות.

בית המשפט העליון קבע כי המדובר בהגנה של זכות יוצרים ולא בזכות חיובית, כלומר הנטל להוכיחה הוא על הנתבע. במקרה זה, נקבע כי הנתבע לא הוכיח כי חלו התנאים הקבועים בחוק ל”שימוש הוגן”.

נקבע כי, אף העובדה שהמדינה מבקשת לעתים לאפשר לציבור גישה חופשית לשידורים נבחרים – כגון משחקי כדורגל מרכזים – אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את פגיעה בזכות היוצרים במקרה שלפנינו.

נמצא, כי השימוש שעשה פלוני אינו “הוגן”, וזאת – בין היתר – נוכח העובדה שנעשה שימוש ביצירה כולה, במועד ובאופן הפוגעים בצורה משמעותית בשוק של היצירה המוגנת. פלוני נמצא אם-כן אחראי להפרת זכויותיה של הליגה בשידור המלא של משחקי הכדורגל.

חשיפת פרטיו של בעל האתר

בנוגע לשאלה זו קבע בית המשפט כי בהעדר הסדר חקיקתי לא ניתן, לעת הזו, ליתן צו לחשוף את פרטי בעל האתר. נקבע כי על המחוקק לדאוג לכך שניתן יהא להיפרע ממעוולים כמו פלוני ושכמותו.

בסופו של יום, בית המשפט העליון אומנם הפך את החלטת בית המשפט המחוזי אולם בכל הנוגע לחשיפת פרטי בעל האתר לא נעתר לתביעת הליגה האנגלית.

פסיקה תקדימית: בעל אתר אינטרנט אינו נושא באחריות תורמת להפרה בגין קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו

מהי האחריות של בעל אתר אינטרנט לקישורים (Links) המוצבים בפורום גולשים המתנהל במסגרת האתר? האם מוטלת על בעל האתר במסגרתו מתנהל הפורום חובה לדאוג מיוזמתו להסרת קישורים המפנים לכתובות בהן ניתן להוריד עותקים מפרים של יצירות המוגנות בדיני זכויות יוצרים? או שמא רשאי הוא לאמץ מדיניות פסיבית, שלפיה הוא פועל להורדת קישור לאתר מפר רק לאחר שקיבל על כך התראה מבעל זכויות היוצרים?

שאלה זו נדונה לאחרונה בבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א ת”א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע”מ ואח’ נ’ רוטר.נט בע”מ ואח’.

נסיבות המקרה הן כדלקמן:

אתר רוטר.נט http://www.rotter.net הוא אתר פופולארי הפונה בעיקר לציבור הדתי בישראל. האתר מספק לגולשים שירותי תוכן שונים, וכן מספר רב של פורומים, חלקם פתוחים ועומדים לרשות כלל משתמשי האינטרנט ללא תשלום (להלן: “פורומים פתוחים”); חלקם “אקסקלוסיביים”, ופתוחים רק בפני חברים רשומים המשלמים דמי מנוי (להלן: “פורומים בתשלום”). הכנסות האתר הן מפרסום, מדמי רישום ומנוי, וממשלוח SMS בטלפונים סלולאריים.

התובעות טוענות כי במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות או מי שהן מייצגות בישראל. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים “Downloads” (להלן: “הורדות”) ו- “סרטים וטלוויזיה” (להלן: “סרטים”). פורומים אלו הם חלק ממה שהנתבעות מכנות קבוצת “הפורומים האקסקלוסיביים”, אשר הכניסה אליו מותנית ברישום ובתשלום דמי חבר (בקבוצה זו מספר לא מבוטל של פורומים נוספים, ורשומים אליה כ- 3,800 חברים). לטענת התובעות הפעילויות המבוצעות באתר הנתבעים בכלל, ובפורומים הללו בפרט, מהוות הפרות של זכויות היוצרים בסרטים שבבעלותן או בבעלות מרשיהם – הפרות להן אחראים לא רק בעלי האתרים המפרים והגולשים המציבים את הקישורים לאתרים המפרים, אלא גם הנתבעים.

בית המשפט דן בשאלה האם חלה אחריות על בעלי האתר על הפרת זכויות יוצרים בסרטים אליהם ניתן להגיע באמצעות לינק מהאתר.

תחילה דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להטיל אחריות ישירה על בעל אתר בגין קיום קישור לאתר מפר היא האם הצבת הקישור באתר מהווה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים? בית המשפט קבע כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר (בין אם לעמוד הבית ובין אם לעמוד פנימי) אינו מהווה “הפרה” כהגדרתה בחוק וזאת משום שהיצירה הועלתה לאינטרנט על ידי בעל האתר המפר ולא על ידי בעל אתר הפורומים.

בשלב שני דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להטיל אחריות של הפרה תורמת על בעל אתר. בית המשפט הסתמך על תקדים משפטי שיצא לאחרונה מבית מדרשו של בית המשפט העליון במסגרת בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן.

בית המשפט קבע כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים שנקבעו בפסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית, קרי :קיומה בפועל של הפרה ישירה; מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה (“לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית בלבד, אלא יש לדרוש כי גורם-הביניים ידע בפועל על השימוש המפר שנעשה ביצירה המוגנת”) וקיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה. לפיכך נקבע כי אין לראות בפעילות הקישור משום הפרה תורמת.

לעניין זה נקבעו הדברים הבאים:

“מודעותו של בעל אתר בו מתנהל פורום לכך שבאתר כזה או אחר ברחבי האינטרנט מתבצעת פעילות של הפרת זכויות יוצרים, להבדיל ממודעותו לעצם העובדה הכללית שבאינטרנט מתבצעות הפרות של זכויות יוצרים, היא, במקרה הרגיל, עניין שקשה להניחו. אף העובדה שבאתר הושם קישור לאתר מפר זה, לא מקימה במקרה הרגיל מודעות מסוג זה, אלא אם כן ניתן להוכיח כי בעל האתר ראה את ההודעה הספציפית הכוללת את הקישור, והבין כי הקישור הוא להעתק מפר של היצירה. לפיכך, מודעות כזו של בעל האתר בו הוצב הקישור המפר לפעילות המפרה ניתן להוכיח, במקרה הרגיל, רק באמצעות מתן התראה לבעל האתר על קיומו של קישור לאתר המפר (ודוק, גם מודעות כללית לקיומו של נוהג מצד הגולשים להציב קישורים לאתרים מפרים אינה שקולה לידיעה בפועל של בעל האתר. השוו Viacom, Inc. v. Youtube, Inc. 718 F. Supp. 2d 514 (S.D. N.Y., 2010)).

דרישת התובעים כי מנהלי אתרים ידאגו מיוזמתם לביצוע ניטור של הפורומים המופעלים באתר שקולה, מעשית, לייחוס ידיעה קונסטרוקטיבית לבעלי ולמנהלי אתרים על המתרחש בפורומים המתנהלים באתר. דרישה זו אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן (בו הודגש הצורך להוכיח ידיעה בפועל – להבדיל מידיעה בכוח), והיא אף אינה רצויה מבחינה חברתית. הטלת חובה שכזו הופכת את בעלי האתרים ל”עורכים בעל כורחם”, וזאת תוך שלילת האפשרות לקיומם של פורומים אינטרנטיים פתוחים, שאינם כפופים לכל סוג של צנזורה. עמדה על כך פרופ’ אלקין-קורן בציינה כי “הטלת אחריות על ספקי השירותים, למשל, בגין פרסום תוכן מזיק בידי משתמשים עלולה להוביל ליצירתם-מחדש של מוקדי כוח ושליטה ברשת ולהכשיל את מגמות הביזור שבהן טמון יתרונה של הרשת לקידום השיח הציבורי” (אלקין-קורן, בע’ 389 – 390).

זאת ועוד, גם התנאי השלישי שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן, קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה, לא מתקיים במקרה הרגיל ביחס לבעל האתר בו מוצב הקישור לאתר המפר. כזכור, בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן סבר בית המשפט כי עצם העובדה שההפרה ארעה במקרקעין שבשליטת התובע אין בה די כדי להופכו למי שתרם באופן ממשי ומשמעותי להפרה (וזאת גם אם ניתן ליחס לו מודעות להפרה). אם כך כשההפרה מבוצעת במקום שבשליטת הנתבע, מקל וחומר, כאשר זו מבוצעת במקום שמחוץ לשליטתו, וכל מעורבותו היא בכך שההפניה לאותו מקום נעשית מאתר שבשליטתו (בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן משמעות הדבר הייתה להטיל על האוניברסיטה העברית אחריות גם אם המכירה הייתה מתבצעת מחוץ לשעריה, אולם מודעות המפרסמות את המקום בו ניתן לרכוש את העותקים המפרים היו מחולקות ברחבי הקמפוס).

מטרתם הגלויה והמוצהרת של התובעים היא להסיר מעליהם את נטל הפיקוח על קישורים לאתרים מפרים, ולהעבירם לבעלי האתרים ולמנהלי הפורומים. לשיטתם זוהי תכלית ראויה, שכן היא מבזרת את עלויות הפיקוח, וחוסכת מהם את העלות העצומה הכרוכה בניטור הפורומים השונים. אפס, המבחן הראוי להטלת חובת פיקוח אינו לא “מבחן הביזור” ולא מבחן “הוזלת העלויות לבעל הזכות”. השאלות אותן עלינו לשאול הן האם באופן אגרגטיבי (מצטבר) עלויות הפיקוח באמצעות בעלי זכויות היוצרים יהיו גבוהות יותר מעלויות הפיקוח על ידי בעלי הפורומים (מבחן יעילות); והאם הסטת עלויות אלו מבעלי זכויות היוצרים לבעלי האתרים בהם מתנהלים הפורומים היא הסטה צודקת (מבחן צדק חלוקתי).

לא השתכנעתי כי הטלת נטל הפיקוח על כתפי בעלי אתרים מוצדקת לא במבחן היעילות ולא במבחן הצדק החלוקתי. סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.”

יחד עם זאת, נקבע כי ישנם מקרים קיצוניים שבהן ניתן יהיה לקבוע כי פעילות קישור לאתרים מפרים עשויה להוות משום הפרה תורמת וזאת כשאר התנאים הבאים מתקיימים:

1. חריג העידוד – בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת,
2. חריג ה”פורום הפסול” – אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין “מדריך להפרת זכויות יוצרים”, וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו.

בית המשפט יישם את הכללים על המקרה הספציפי וקבע כי אין הוא נכלל בגדר המקרים החריגים ועל כן אין לראות בפעילות האתר משום הפרה תורמת. לסיכום, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעות בהוצאות משפט בסך 50,000 ₪.

חשיבותו של פסק הדין היא כי ניתן למצוא בו לראשונה משום כללים מנחים בכל הנוגע לפעילות קישורים באתרי אינטרנט המנהלים פורומים באופן המפחית באופן משמעותי את אי הוודאות בתחום חדשני זה. יחד עם זה יישום הכללים שנקבעו לעיל אינו פשוט כלל ועיקר ויש צורך להיוועץ עם עורכי דין הבקיאים בתחום.

יבוא מקביל – ביהמ”ש בארה”ב: יבוא מקביל של שעוני אומגה מקוריים מהווה הפרת זכויות יוצרים

פסק דין חשוב שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בארה”ב קורא תיגר על עיקרון חופש התחרות והיבוא המקביל בארה”ב, מעניק כוח נוסף לתאגידים בעלי הזכויות ופועל לרעתו של הצרכן.

בית המשפט העליון בארה”ב אישר הלכה למעשה לחברת אומגה לשלוט במחירי מוצריה ולמנוע יבוא מקביל של שעונים. פרשנים ואנשי תקשורת בארה”ב טוענים כי, המדובר באחד מפסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה בארה”ב בתחום המסחר, אשר לו עשויה להיות השפעה רחבה בקנה מידה בינלאומי.

שעוני אומגה OMEGA)) http://www.omegawatches.com/ ידועים ברחבי העולם כשעונים יוקרתיים ביותר המזוהים בדרך כלל עם שחקני קולנוע, ספורטאי על ואנשי עסקים מצליחים. המדובר בסמל סטטוס ובמותג נחשק ביותר. שעונים אלו מתומחרים בכל מדינה במחירים שונים. כך למשל שעון אומגה מקורי המשווק בשוק האירופי עשוי להיות זול יותר משעון המשווק בשוק האמריקאי או בישראל. חברות ריסיילרים רבות מנצלות את הפער בתמחור שנקבע על ידי אומגה, על ידי רכישת שעונים במדינות בהן המחיר נמוך והפצתם בארה”ב במחיר הנמוך ממחירי השוק.

חברת קוסטקו http://www.costco.com/ הידועה הינה אחת מחברות הריסיילירים הגדולה בארה”ב. קוסטקו רכשה מייבואן מקביל באירופה שעוני אומגה, שיוצרו בשוויץ והפיצה אותם בקליפורניה ארה”ב במחירים זולים יותר. כך למשל הצליחה קוסטקו להפיץ שעוני אומגה שמחירם המקורי הוא כ – 1900 דולר במחיר של כ- 1,200 דולר בלבד.

הפצת השעונים הזולים על ידי קוסטקו תוך שבירת מחירי היבואן המורשה הביאה את אומגה לנקוט בהליכים משפטיים נגד קוסטקו בניסיון למנוע את ייבוא השעונים.

אומגה הגישה תביעה לבית המשפט נגד חברת קוסטקו וטענה, כי הלוגו שמופיע בחלק האחורי של השעונים (OMEGA GLOBE DESIGN) מוגן בזכויות יוצרים ועל כן ייבוא או מכירה של שעוני אומגה באופן שאינו מאושר על ידי אומגה מהווה הפרת זכויות יוצרים. בהתאם, עתרה אומגה מבית המשפט למנוע מקוסטקו לייבא ולשווק את השעונים.

קוסטקו טענה להגנתה כי, אומגה אינה רשאית לשלוט בהפצת מוצריה לאחר שאלו כבר שווקו על ידה באירופה וזאת על יסוד מה שנקרא “דוקטרינת המכירה הראשונה”. בהתאם לדוקטרינה זו, המעוגנת אף בחוק זכויות היוצרים האמריקאי, כל מי שרוכש כדין מוצר המוגן בזכויות יוצרים רשאי להמשיך ולמכור אותו הלאה לכל מי שיחפוץ. דוקטרינה זו ידועה גם כדוקטרינת “מיצוי הזכויות”, כלומר בעל הזכויות שמכר עותק מהיצירה בפעם הראשונה מיצה את זכותו לשלוט בהפצת עותק היצירה והוא אינו זכאי למנוע ממי שרכש אותה כדין לשווק אותה הלאה.

ביהמ”ש המחוזי בארה”ב דחה את תביעת אומגה וחייב אותה בסך של 377,000 דולר הוצאות משפט.

בספטמבר 2008 הפך בית המשפט לערעורים בארה”ב את החלטת ביהמ”ש המחוזי ופסק לטובת אומגה. בית המשפט לערעורים קבע, כי בתביעה של הפרת זכויות יוצרים זכאי הנתבע לעשות שימוש בהגנת “המכירה הראשונה” רק כאשר עותקי היצירה ייוצרו או שווקו לראשונה בתוך גבולות ארה”ב ואילו במקרה של קוסטקו, השעונים יוצרו מחוץ לארה”ב ועל כן אומגה למעשה טרם מיצתה את זכויות “המכירה הראשונה” ועל כן היא רשאית למנוע ייבוא מקביל של השעונים שלא אושרו על ידה.

ביום 13.12.11 אישר בית המשפט העליון בארה”ב את פסק הדין של בית המשפט לעירעורים לפיו דוקטרינת המכירה הראשונה אינה חלה על מוצרים שיוצרו והופצו לראשונה מחוץ לארה”ב. כלומר, חברה המייצרת את מוצריה מחוץ לארה”ב אינה ממצה את זכות היוצרים שלה, אלא רק לאחר המכירה הראשונה בתוך ארה”ב. הלכה למעשה, אישר בית המשפט העליון כי, אומגה יכולה לשלוט במחיר מוצריה, אף אם המדובר במוצרים המיובאים בייבוא מקביל ולא באמצעות היבואנים המורשים שלה.

פסק הדין יוצר פתח המאפשר לבעלי זכויות לשלוט באפיקי ההפצה של מוצריהם, אף אם מדובר במוצרים המקוריים וזאת בניגוד לעקרונות היסוד שבדיני התחרות החופשית.

אין ספק, כי פסיקה זו עשויה להעמיד בסכנה את תעשיית הייבוא המקביל בארה”ב, הנשענת ברובה על ריסיילרים המפיצים מוצרים במחירים נמוכים וזאת באופן הפוגע למעשה בצרכן הסופי שייאלץ לרכוש מוצרים במחירים הנקבעים על ידי התאגידים בעלי הזכויות ולא על ידי כוחות השוק. גורמים רבים טוענים כי המשמעות של החלטה זו היא שיצרנים רבים יעדיפו להעביר את הייצור מארה”ב לאירופה או לאסיה בכדי שיוכלו לשלוט במחירי מוצריהם.

מעניין יהיה לדעת האם תהיה לפסיקה זו השפעה גם מחוץ לגבולות ארה”ב כגון מדינות אירופה או אפילו ישראל.

בישראל כללי הייבוא המקביל נקבעו בעיקר בפסיקות של בתי המשפט וכן בדיני זכויות היוצרים. בתי המשפט יישמו את דוקטרינת “מיצויי הזכויות” (בהקשר של סימני מסחר וזכויות יוצרים ודינים נוספים) וקבעו, כי דוקטרינה זו מצמצמת את יכולתו של בעל הזכויות לשלוט באפיקי ההפצה של מוצריו. נקבע כי באופן עקרוני, כל עוד המדובר במוצרים מקוריים וכל עוד לא מתקיימת הפרה של זכות בקניין רוחני, אין בעל הזכויות זכאי לשלוט בשרשרת ההפצה של סחורותיו.

הגנת “מיצוי הזכויות” קבועה באופן עקרוני גם בחוק זכות יוצרים הקובע, כי כל עוד המדובר במוצר שייוצר מחוץ לישראל באישורו של בעל הזכויות, הוא לא ייחשב כעותק המפר זכויות יוצרים. על כן, נראה כי נכון להיום, יקשה על חברות מסחריות בינלאומיות כגון אומגה לשלוט במחירי מוצריהם שייובאו בייבוא מקביל לישראל.