nautica_stacked_medium

למי הזכות על דמות “המפרשית” בתחום האופנה?

/0 תגובות/תחת , , , /על ידי

למי הזכות על דמות “המפרשית” בתחום האופנה?

15.2.12

למי הזכות לקבל סימן מסחר רשום על דמות “המפרשית” בישראל – חברת נאוטיקה העולמית או יצרן ישראלי שהגיש לפניה בקשה לסימן מסחר?

ענף האופנה הישראלי מתאפיין לעיתים קרובות בהתגוששות ענפה בין גורמים מסחריים, הטוענים לבעלות בלעדית בשם, סימן מסחרי או בדמות מסוימת. בענף האופנה קיימת חשיבות רבה למוטיב או לרעיון המרכזי המגולם בסימן המסחרי המופיע על הבגד ועל כן ישנה נכונות מצד חברות אופנה רבות להיאבק על הזכות לרשום סימן מסחר על דמות המושכת את עיני הצרכן, בכדי לזכות בזכות הבלעדיות לשימוש בסימן.

לאחרונה נדון ברשם סימני המסחר מקרה ובו הוגשו שתי בקשות לרישום סימני מסחר עבור דמות “המפרשית”. הבקשה הראשונה הוגשה על ידי אזרח ישראלי, מר סאסן חודאדי, במאי 2008 בסוג 25 עבור חולצות, עניבות מעילים וכו’ ויש בה שמות של מפרשית נטויה בשילוב האותיות TRE VELLA. הבקשה השניה הוגשה על ידי חברת נאוטיקה העולמית בסוג 25 עבור חליפות ודברי הלבשה, ביוני 2008 והיא מכילה דמות של מפרשית נטויה.

מאחר והוגשו שתי בקשות דומות המכילות שתיהן את דמות “המפרשית” הפעיל רשם סימני המסחר את סעיף 29 לפקודת סימני המסחר שהינו הליך “התחרות”. במסגרת הליך זה מתחרים הצדדים על הזכות לרשום את סימנם בפנקס סימני המסחר.

למי הזכויות לרשום את סימן המסחר?

הפוסקת בקניין רוחני יישמה את שלושת מבחני העזר שעוגנו בפסיקת בית המשפט בכל הנוגע להליך ההתחרות:

מבחן מועד הגשת הבקשה

נקבע, כי מבחן זה הוא השולי ובעל המשקל הנמוך ביותר מבין המבחנים המכריעים בעדיפות הבעלות בסימן מסחר. אומנם בקשת חברת נאוטיקה לרישום סימנה הוגשה מספר שבועות לאחר שהוגשה הבקשה לרישום סימן מר חודאדאדי, אך נקבע כי אין בכך משום שיהוי מטעם חברת נאוטיקה או על חוסר תום לב מצידה.

מבחן היקף השימוש ערב הגשת הבקשות המתחרות

במסגרת מבחן זה בוחן רשם סימני המסחר את היקף השימוש בסימנים בישראל עד למועד הגשת הבקשות. יודגש כי אין עסקינן בהיקף השימוש בסימנים על רקע מימד הזמן בלבד, כי אם בהיקף שימוש אשר יעיד, כי הסימן האחד רכש אופי מבחין מובהק יותר מהסימן המתחרה.

מר חודאדאדי כתב בתצהירו, כי לא עשה כל שימוש בסימן המסחר בישראל. מר חודאדאדי העיד כי התנהל מול מפעל בסין והתכתב עם חברה תורכית, נדרש להוצאות כאלה ואחרות לייצור סחורות נושאות הסימן המבוקש, אך בזאת התמצו פעולותיו לקראת שיווקן בישראל. סחורות אלו אף לא נכנסו לשטח מדינת ישראל ונותרו במחסני אותה חברה תורכית.

חברת נאוטיקה מאידך, הצביעה על שימוש בסימן המפרשיות וצירפה פרסומים ומודעות בהן עשתה שימוש בסימן המבוקש בישראל, לצד שם החברה, הן למטרות שיווק ומכירות והן במסגרת הענקת חסות לאירועים כאלה ואחרים.

לפיכך השתכנעה הפוסקת כי, סימן המפרשיות רכש אופי מבחין חזק יותר יחסית לסימנו של מר חודאדאדי. אי לכך, לצורך מבחן היקף השימוש בסימן, בהעדר כל שימוש מצד מר חודאדאדי בסימנו, או הסבר מוצדק לאי השימוש כאמור, נקבע כי ידה של חברת נאוטיקה על העליונה.

חברת נאוטיקה טענה כי סימנה הוא סימן מוכר היטב בישראל ועל כן יש להעדיף את סימנה. סימן מסחר מוכר היטב נהנה ממעמד רם ומיוחד אשר עשוי להקנות לו עדיפות על פני סימני מסחר, אשר אינם בעלי מוניטין נרחב כמותו. בין הקריטריונים אשר יחולו לבחינת היות סימן מוכר היטב נמצא את אלה: מידת ההיכרות של הציבור הרלבנטי עם הסימן, היקף ומשך השימוש בסימן והמשאבים שהושקעו בפרסומו, מידת אופיו המבחין של הסימן, מידת הייחוד (בלעדיות) של הסימן וכד’. הפוסקת קבעה כי, נאוטיקה לא הצליחה להוכיח כי סימנה הינו סימן מסחר מוכר היטב בישראל.

מבחן תום הלב בבחירת הסימן ובעת השימוש בו

מבחן תום הלב, דן בשאלה האם אחד הצדדים בחר את הסימן המבוקש לרישום על מנת להיבנות ממוניטין של הסימן המתחרה או בכוונה לפגוע במוניטין זה. הפוסקת קבעה כי, עדותו של מר חודאדאדי אינה מהימנה. עם זאת קבעה כי אין לראות בהתנהלותו “Fraud on the Patent Office” כטענת חברת נאוטיקה. נקבע כי לכל היותר הוא נהג כ”מעשה בת יענה”, היינו לטמון ראשו היטב בחול, מבלי להתאמץ ולבדוק, קודם הגשת בקשה לרישום סימנו, את השלכות מעשיו והתנהלותו בקשר עם הסימן.

נוכח המסקנות הנובעות מהחלת מבחני העזר קבעה הפוסקת, כי יש להעדיף את רישום סימנה של חברת נאוטיקה על פני זה של מר חודאדאדי.

האם שני הסימנים יכולים לחיות באופן מקביל? (דו קיום)?

מר חודאדי טען כי שני הסימנים יכולים לחיות יחד ללא חשש להטעיית הצרכן. הפוסקת דחתה את טענתו וקבעה כי קיים דמיון רב בין הסימנים המתבטא במוטיב הדומיננטי בשני הסימנים הוא כמובן איור המפרשיות. נקבע כי הביטוי העיצובי של איור המפרשיות בסימן מר חודאדאדי דומה דמיון רב לזה שבסימן חברת נאוטיקה.

לסיכום – הפוסקת הורתה לסגור את סימן המסחר של מר חודאדי ולהמשיך לבחון את הבקשה של נאוטיקה. כמו כן, חוייב מר חודאדי לשלם לנאוטיקה הוצאות ושכ”ט בסך 5,000 ₪.

החלטת הפוסקת יערה שושני כספי מיום 15.2.2012.

חשוב לציין, כי היקף השימוש הינו מרכיב חשוב ביותר במבחן בין שתי בקשות דומות ועל כן רצוי לעשות שימוש בפועל בסימן המבוקש בישראל מיד עם הגשתו וזאת אף שאין חובה חוקית לעשות כן, כתנאי לתוקפו של הסימן.

dreamstime_xs_11928184

זהירות, סימן מסחר רשום לא תמיד יעניק לכם זכויות בלעדיות, מאת עו”ד יוסי סיוון

/0 תגובות/תחת , , , /על ידי

זהירות, סימן מסחר רשום לא תמיד יעניק לכם זכויות בלעדיות, מאת עו”ד יוסי סיוון

לאחרונה ניתן פסק דין חשוב ביותר בתחום הקניין הרוחני, המדגיש את החשיבות הרבה שבביצוע בדיקת נאותות קפדנית ומעמיקה לא רק לנכסיה המוחשיים של חברה מסחרית, אלא גם למותג המסחרי שלה.

במסגרת פסק הדין, שניתן ביום 11.9.11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נקבע כי חברת קרוקר הישראלית, שעשתה שימוש באות W המוטבעת על הכיס האחורי במכנסי הג’ינס מתוצרתה, הפרה את סימן המסחר של חברת Wrangler העולמית (תפר ה-W על הג’ינס) וזאת על אף שקרוקר עושה שימוש ממושך מזה כ-10 שנים בתפר ה-W ואף שבבעלותה סימן מסחר רשום עוד משנת 2000.

בית המשפט נעתר לבקשה לצו המניעה שהוגשה על ידי Wrangler וכן חייב את קרוקר בתשלום פיצויים בסך של 250,000 שקל וכן הוצאות משפט בסך של 100,000 שקל. במסגרת פסק הדין הדגיש בית המשפט את העובדה, כי גם אם נרשם סימן מסחר אין הוא יכול להוות הגנה בפני הפרה כל עוד מדובר בדמיון מטעה בין שני הסימנים. עוד נקבע, כי נכונותו של רשם סימני המסחר לרשום את סימני המסחר אינה מהווה ראיה לכך, כי אין המדובר בסימן מסחר מפר, הנרשם תוך הפרת זכויות בקניין רוחני.

כלומר, עצם קיומו של סימן מסחר רשום, אין בו כדי להבטיח הגנה בפני הפרה של צדדים שלישיים. לכך, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת מבחינת הערך הכלכלי של המותג המסחרי.

דוגמא נוספת היא במקרה שהסימן הרשום הינו מונח המשמש את העוסקים בענף או שהוא הפך לכזה עם הזמן, שאז אין להקנות לבעליו בלעדיות, אף אם הוא רשום.

לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז, בו נקבע, כי אין להקנות בלעדיות לבעל הסימן בקשר למוצרים מסוימים, על אף שהסימן רשום. חברת ניו ג’ינס רשמה את סימן המסחר CARGO ועל יסוד רישום זה הגישה תביעה נגד חברת רנואר במסגרתה עתרה למנוע מרנואר שימוש בסימן CARGO על גבי דגמי המכנסיים של רנואר. בית המשפט המחוזי התרשם מהעדויות במשפט כי, המילה , CARGO אף שנרשמה כסימן מסחר בבעלות ניו ג’ינס, הפכה למונח מקצועי בתחום האופנה המיועד לתיאור מכנסי דגמ”ח ועל כן אין להעניק בלעדיות בה לבעל הסימן הרשום בנוגע למכנסי דגמ”ח.

רואים אנו, שחרף רישומו של הסימן בית המשפט בחן את כשירותו וקבע כי, הוא סימן מתאר שלא ראוי להפקיעו מנחלת הכלל. המשמעות לכך היא שכאשר מחליטים לרכוש עסק הנשען על מותג מסחרי, כגון חברת אופנה למשל, חשוב ביותר להעמיק ולבחון היטב לא רק את קיומו של סימן מסחר רשום בפרוטפוליו של החברה הנרכשת, אלא גם את חוסנו המשפטי של הסימן המסחרי.

החוסן המשפטי של הסימן המסחרי בא לידי ביטוי הן ביכולת לשמר את הזכויות הבלעדיות המוקנות לבעל הסימן, הן וביכולת לתקוף חיקויים והפרות על ידי גורמים כאלו ואחרים בשוק והן ביכולתו של בעל הסימן לעמוד בפני תביעות הפרה מצד צדדים שלישיים. ביצוע בדיקת נאותות מקיפה ומעמיקה לסימני המסחר של החברה תקטין את הסיכונים הכרוכים בביצוע העסקה ותבטיח את ערכו הפיננסי של המותג המסחרי הנרכש.

יוסי סיוון הנו עו”ד בעלים ומייסד של משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני וסימני מסחר המידע. המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, אין להסתמך עליו ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית.

Lubotin

ביהמ”ש בארה”ב : לכריסטיאן לובוטין בלעדיות על הסוליה האדומה בנעלי נשים… למעט נעליים אדומות

/0 תגובות/תחת , , , /על ידי

אתם זוכרים את התביעה שהגיש בארה”ב מעצב העל הנודע כריסטיאן לובוטין? נזכיר לכם.

נעלי היוקרה של המעצב הנודע כריסטיאן לובוטין הינם מהפופולאריים והיוקרתיים ביותר בארה”ב, אהודים בעיקר על ידי סלבריטאיות כגון שרה ג’סיקה פרקר, ונשות העשירון העליון. סימן ההיכר של נעלי לובוטין הוא הסוליה האדומה הבוהקת המופיעה במרבית הדגמים שלהם. לובוטין אף רשם סימן מסחר בארה”ב על הסוליה האדומה של נעליו ואף הצליח פעמים רבות למנוע הפצת נעלי נשים עם סימן ההיכר שלו – הסוליות האדומות הבוהקות.

לפני כשנה הפיצה יצרנית הנעליים ויי.וי. סנט לוריין סדרה של נעלי עקב אדומות לנשים בעלי סוליות אדומות בוהקות. לובוטין הגיש תביעה נגד סנט לוריין ועתר לצו מניעה למנוע מהם את הפצת מוצריהם. לובוטין טען כי דגמי הנעליים של סנט לוריין הינם חיקוי בוטה של סימן ההיכר שלו שהינו הסוליה האדומה וכי זה עלול לגרום להטעיית ציבור הצרכנים.

בית המשפט דחה את צו המניעה וקבע כי ללובוטין אין מונופול על הצבע האדום וזאת אף שהוכח מוניטין בשימוש בסוליה האדומה וחרף קיומו של סימן מסחר רשום בארה”ב על הנעל עם הסוליה האדומה. עוד קבע בית המשפט, כי סימן המסחר שניתן ללובוטין הינו רחב מדי ואינו ראוי להגנה שכן הוא מעניק בלעדיות ליצרן על השימוש בצבע האדום, מאפיין שאמור להישאר פתוח לשימוש ציבור העוסקים בתחום. בית המשפט השווה את מעצבי האופנה לאומנים וציירים וקבע כי, היצירתיות מבוססת על השימוש בצבע כמדיום חופשי וכי אין להטיל מגבלות שיפריעו ליצירתיות ויכשילו את התחרותיות בשוק.

לובוטין לא וויתר והגיש ערעור על ההחלטה.

בית המשפט לערעורים בניו יורק קבע כי ההחלטה של בית המשפט שלמטה הינה מוטעית וכי סימן המסחר של לובוטין זכאי להגנה אולם רק ביחס לנעלי נשים שבהם הסוליה האדומה בולטת במיוחד ושונה מהצבע העיקרי בנעל. בית המשפט קבע כי לובוטין הצליח להוכיח כי הסוליה האדומה הבולטת באופן מובהק מצבע הנעל הינה מאפיין ייחודי המזוהה עימו והצליח להוכיח מוניטין והכרה בקרב ציבור הצרכנים.

כל צד טוען שהוא ניצח.

לובוטין טוען כי בית המשפט הכיר בסימן המסחר שלו ובסוליה האדומה כסימן ההיכר שלו ובזכותו לבלעדיות על נעלי נשים עם סוליה אדומה.

סנט לוריין טענו כי, בית המשפט הגביל את ההגנה על סימן המסחר של לובוטין וכי הנעליים האדומות שלהן אינן מפרות את סימן המסחר של לובוטין. לטענת סנט לוריין אם נכנסת לבית המשפט עם סימן מסחר המגן על כל נעל עם סוליה אדומה ויצאת עם סימן מסחר מוגבל המגן רק על סוליה אדומה השונה באופן מהותי מיתר צבעי הנעל אז בעצם הפסדת.

מה אתם אומרים? האם ראוי לתת למעצב כלשהו בלעדיות על סוליה אדומה אפילו אם הוא הצליח להוכיח מוניטין?

dreamstime_xs_11928184

ביהמ”ש המחוזי: בעל בית קפה ירושלמי איבד את זכויותיו בסימן המסחר “אתנחתא” ואינו בעל המוניטין

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ביום 28.12.11 תביעה להפרת סימן המסחר “אתנחתא”, שהוגשה על ידי בעל בית הקפה הירושלמי “אתנחתא”, נגד בעלי בית קפה בתל אביב שהוקם בשנת 2007 בשם ” אתנחתא קפה קטן על דיזינגוף”.

התובע, בעל בית הקפה הירושלמי “אתנחתא” הקים בשנות התשעים את בית הקפה “אתנחתא” בירושלים. בשנת 2000, בעקבות האינתיפאדה השניה הפסיק התובע את פעילות בית הקפה ומכר אותו. בעקבות הפסקת הפעילות חדל התובע לעשות שימוש בסימן המסחר “אתנחתא”. בשנת 2007, פתחו הנתבעים בית קפה בתל-אביב בשם “אתנחתא קפה קטן על דיזינגוף”. התובע הגיש בקשה לצו מניעה נגד הנתבעים למנוע מהם כל שימוש בשם “אתנחתא”.

בית המשפט המחוזי אימץ את ההכרעות הקודמות, שהתקבלו על ידי בתי המשפט בהליכים נוספים שהתקיימו בין הצדדים וקבע כי, לא מתקיימת הפרת סימן מסחר וכי ממילא סימן המסחר הרשום שהיה בבעלות התובע בוטל על ידי רשם סימני המסחר, זאת לאור העובדה שהסימן לא היה בשימוש מזה כ- 10 שנים.

בית המשפט קבע שאין כל חשש להטעיה וכי אין למנוע מהנתבעים מלעשות שימוש בשם “אתנחתא” לבית קפה בתל אביב. נקבע כי, הציבור הרחב אומנם יכול לזכור “סימן מסחר”/לוגו של רשתות שיווק גדולות הפרושות ברחבי הארץ, אך לא כך הם פני הדברים, באשר לעסקים קטנים, בוודאי חנות/עסק בודד, אשר צברו מוניטין, כדוגמת בית הקפה “אתנחתא” שהתנהל בירושלים וחדל לפעול מאז שנת 2000.

נקבע כי קשה להניח שהצרכן/הציבור יזכור באופן מדויק את “סימן המסחר” או את הלוגו של העסק. בית הקפה “אתנחתא” בירושלים, נסגר בשנת 2000, מאז, לא נפתח בית קפה של התובע הנושא שם זה, וגם לא נעשה כל שימוש בשם זה. בית הקפה “אתנחתא” בתל אביב נפתח בשנת 2007 ונראה אחרת לחלוטין מבית הקפה שפעל בירושלים, כך גם התפריט המוגש בו שונה לחלוטין.

נקבע כי אין להניח שקהל/ציבור מירושלים יגיע לתל-אביב, מתוך מחשבה שבית הקפה “אתנחתא” ברח’ דיזנגוף בתל-אביב יש לו קשר כלשהו לבית הקפה “אתנחתא”, אשר פעל בירושלים בשנות ה-90, נסגר בשנת 2000 ומאז אינו קיים. על כן אין כל חשש להטעיית הציבור.

עוד נקבע, כי המוניטין בשם “אתנחתא” לו טען התובע שייך לשנות ה-90 וחלף עבר לו שנים לפני שנפתח בית הקפה “אתנחתא” בתל אביב ועל כן אין לו זכות למנוע שימוש בשם זה מבעלי בית הקפה בתל אביב.

ת”א 2067-08 דהאן נ’ ג’י.אר.בי יזמות ואח’, בית המשפט המחוזי תל אביב

 

 

Lubotin

ביהמ”ש בארה”ב: ללובוטין אין בלעדיות על הסוליה האדומה

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

נעלי היוקרה של המעצב הנודע כריסטיאן לובוטין הינם מהפופולאריים והיוקרתיים ביותר בארה”ב, אהודים בעיקר על ידי סלבריטאיות כגון שרה ג’סיקה פרקר, ונשות העשירון העליון. סימן ההיכר של נעלי לובוטין הוא הסוליה האדומה הבוהקת המופיעה במרבית הדגמים שלהם. לובוטין אף רשם סימן מסחר בארה”ב על הסוליה האדומה של נעליו ואף הצליח פעמים רבות למנוע הפצת נעלי נשים עם סימן ההיכר שלו – הסוליות האדומות הבוהקות.

לאחרונה הפיצה יצרנית הנעליים ויי.וי. סנט לוריין סדרה של נעלי עקב לנשים בעלי סוליות אדומות בוהקות ובסגנון דומה. לובוטין הגיש תביעה נגד סנט לוריין ועתר לצו מניעה למנוע מהם את הפצת מוצריהם. לובוטין טען כי דגמי הנעליים של סנט לוריין הינם חיקוי בוטה של סימן ההיכר שלו וכי זה עלול לגרום להטעיית ציבור הצרכנים.

בית המשפט דחה את צו המניעה וקבע כי ללובוטין אין מונופול על הצבע האדום וזאת אף שהוכח מוניטין בשימוש בסוליה האדומה וחרף קיומו של סימן מסחר רשום בארה”ב על הנעל עם הסוליה האדומה. עוד קבע בית המשפט, כי סימן המסחר שניתן ללובוטין הינו רחב מדי ואינו ראוי שכן הוא מעניק בלעדיות ליצרן על השימוש בצבע האדום, מאפיין שאמור להישאר פתוח לשימוש ציבור העוסקים בתחום. בית המשפט השווה את מעצבי האופנה לאומנים וציירים וקבע כי, היצירתיות מבוססת על השימוש בצבע כמדיום חופשי וכי אין להטיל מגבלות שיפריעו ליצירתיות ויכשילו את התחרותיות בשוק:
“The law should not countenance restraints that would interfere with creativity and stifle competition by one designer, while granting another a monopoly invested with the right to exclude use of an ornamental or functional medium necessary for freest and most productive artistic expression by all engaged in the same enterprise…”

ההחלטה בעניין לובוטין הינה תקדימית מאחר והיא מחיה מחדש את הדוקטרינה של הפונקציונאליות האסטטית, שלעיתים נדמה היה שנזנחה על ידי בתי המשפט. בית המשפט אימץ הלכה קודמת, לפיה לא ניתן להעניק הגנה לצבע אחד בתחום האופנה מחשש לפגיעה ביצירתיות ובתחרותיות. לובוטין מתכוון להגיש ערעור על ההחלטה.

בדיקה לדוגמא

ביהמ”ש המחוזי: השימוש בסימן “ד”ר רילקס” אינו מפר את סימני המסחר ד”ר גב ו- רילקסון אף שהוא הכלאה של שניהם

/0 תגובות/תחת , , , /על ידי

רשת נייט סליפ סנטר השיקה מותג שהינו הכלאה של חלק מסימן המסחר “ד”ר גב” וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל (“RELAXON”) ויצרה לשימושה סימן מסחר שהוא בגדר “סימן כִּלְאַיִם” – המותג “ד”ר רילקס”.

לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בית המשפט קבע כי הסימן “ד”ר רילקס” אינו מהווה הפרה של סימני המסחר “ד”ר גב” או “RELAXON” וקבע בין היתר את הדברים האים:

“…האמת חייבת להיאמר כי המטריד בסימן שבחרה לעצמה הנתבעת 1, איננו הדמיון המטעה שעלול להתקיים בינו לבין כל אחד מסימני המסחר של מתחריה, אלא העובדה שהוא מהווה הכלאה של שני סימני המסחר – מעשה שעטנז אשר העובדה שהוא נוטל משני מקורות שונים גורמת לכך שאין הוא דומה דמיון מטעה לאף אחד מהם. ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע’ 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף. מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ מקדונלד, פ”ד נח(4) 314 (2004). עם כל הכבוד, ובענווה הראויה, דעתי במחלוקת זו כדעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור). אם כך במקרה הרגיל, הרי שוודאי בענייננו, בו השימוש בסימני המסחר של התובעות הוא חלקי, ומתמצה בנטילת מונחים שמקובל לעשות בהם שימוש בעולם המסחר בכלל, ובענף בו עסקינן בפרט, כגון “ד”ר” ו- “רילקס” (מקרה קשה יותר יהיה המצב בו עוסק יבחר להרכיב את שמו משילוב של מונחים שלפחות אחד מהם אינו בגדר רכיב מקובל בענף, כגון מזללת המבורגרים שתקרא “Mac King”. כאמור, לשיטתי, גם במקרה זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים).

בית המשפט אף דחה את הטענה שהשימוש בסימן הכלאיים מהווה גניבת עין שכן לא הוכח כי ישנו חשש להטעיית הלקוחות:

“לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן “ד”ר רילקס” (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר “ד”ר גב” ו/או של סימן המסחר “רילקסון”, ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן “ד”ר רילקס” צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.”

יחד עם זאת בית המשפט פסק פיצויים מכסימאליים בסך של 200,000 ש”ח (100,000 ש”ח בגין כל הפרה) נגד נייט סליפ סנטר בגין מעשיה בשנת 2006 במסגרת השקת המותג החדש, אשר הקימו עוולה של גניבת עין:

“אם מוצא אני מקום לפסוק סעד כנגד מי מהנתבעים, אין זאת, אם כך, בשל עצם הבחירה בסימן הכלאים “ד”ר רילקס”, אלא בשל הדרך בה התנהלו בקשר להחדרתו של מותג זה לשוק בשנת 2006. הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג “ד”ר רילקס” הן כורסאות של “ד”ר גב”; במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים “ד”ר רילקס” (התובעת 2 מחתה על שימוש זה בהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2006. לפי עדות המצהיר מטעם הנתבעים בסופו של יום הוזמן קטלוג אחר על ידי הנתבעת 1, וזאת בגלל שהחליטו “שהוא לא מספיק טוב” (ראו פרוטוקול 14.10.2010, בע’ 151 – 152). יצוין כי לעניין הקטלוג, השתכנעתי כי למרות דברי המצהיר מטעם הנתבעת 1, הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי ‘חטאי ילדות’ אלו, שנעשו כאמור בעת התחלת השימוש במותג “ד”ר רילקס”, מקימים בסיס למתן צו מניעה כיום. יחד עם זאת, המדובר במעשים חמורים הראויים לתגובה שיפוטית. בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, אני מוצא לנכון, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו. לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1. זאת ועוד, הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, “פיצויים ללא הוכחת נזק”, יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס”ט) 573).”

חשוב לציין, כי פסיקה של בית המשפט ברף המכסימאלי בגניבת עין – סך של 100,000 ש”ח בגין כל הפרה, בהתאם לחוק עוולות מסחריות היא נדירה במחוזותינו. זו דוגמא מובהקת לכך שבמקרים בהם בית המשפט אכן מתרשם, כי נעשו מעשים מכוונים בחוסר תום לב ממשי הוא פוסק פיצויים מכסימלאיים ללא הוכחת נזק בסכום המכסימאלי על פי החוק.

ת”א 9143-11-08 רילקסון ואח’ נ’ נייט סליפ סנטר (מחוזי מרכז)

Tigris

האם TIGRIS הוא חיקוי של PUMA ? מלחמת החתולים

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

Puma

חברת סיטיווש הישראלית הגישה בקשה לרישום סימן המסחר TIGRIS ובו דמות של חתול מזנק בתחום הביגוד וההלבשה. חברת PUMA העולמית הגישה התנגדות לרישום סימן ה- TIGRIS וטענה כי הסימן המבוקש יגרום להטעיית הצרכנים, לדילול ולתחרות בלתי הוגנת.
ﾠ

סגן רשם סימני המסחר דן בשאלות השונות שעלו במחלוקת:
ﾠ

בכל הנוגע לדמות החתול המזנק נקבע, כי קיים דימיון רב ביותר בין שני החתולים. נקבע כי כאשר הצרכן רואה את החתול של פומה הוא חושב מייד על חברת הספורט פומה וזהו בעצם משמעותו של סימן מסחר מוכר היטב.
ﾠ

נקבע כי, הגם שמוצרי המבקשת הוכחו כמוצרים זולים יותר ממוצרי PUMA, הרי שישנו חשש לשיוך סימן ה- TIGRIS לסימן המוכר היטב של PUMA באופן שהצרכן עשוי לחשוב כי, פומה יצאה עם קו מוצרים זול הנקרא TIGRIS.

עוד נקבע, כי גם אם לא קיים חשש לשיוך כזה, הרי שיש כאן דילול של דמות החתול המזנק של פומה. אם הסימן המבוקש יירשם דמות החתול המזנק של פומה יחדל מלהיות מזוהה עם מוצרי פומה האיכותיים ויהפוך להיות סימן המזוהה עם בגדי ספורט רבים. מכאן שישנו חשש לדילול סימן PUMA.
ﾠ

לסיכום, נקבע כי יש לדחות את הבקשה לרישום סימן המסחר של TIGRIS ולחייב את המבקשת בהוצאות המתנגדת בסך 30,000 ש”ח.ﾠ
ﾠ

הצעת חוק מהפכנית בארה”ב המעניקה הגנה על מוצרי אופנה

/0 תגובות/תחת , , /על ידי

הצעת חוק מהפכנית בארה”ב המעניקה הגנה על מוצרי אופנה

מאז ומעולם שררה אי בהירות בתחום ההגנה המשפטית על מוצרי אופנה בישראל. מוצרי אופנה שלא נרשמו כמדגם לא זכו להגנת זכויות היוצרים. במקרים רבים שנידונו בבתי המשפט אף נקבע כי, עצם ההעתקה של מוצר אופנתי אינה אסורה, כל עוד לא הופרה זכות ספציפית בקניין רוחני (כגון: זכות יוצרים, מדגם, סימן מסחר, פטנט או מוניטין).

גישה זו הביאה לכך שתביעות רבות בגין חיקויים בעולם האופנה נדחו על ידי בתי המשפט, אף שנמצא דמיון רב בין המוצר המקורי לחיקוי, המצביע באופן ברור על העתקה. מעצבים רבים שהשקיעו השקעה עצומה בפיתוח דגמים חדשניים התקשו להיאבק בחיקויים שצצו כפטריות אחרי הגשם, מייד לאחר השקת המוצרים המקוריים לשוק.

מנגד היו מקרים בהם העניקו בתי המשפט הגנה למעצבים בתחום מוצרי האופנה, אף שלא נרשם מדגם או שלא הוכחה זכות ספציפית בקניין רוחני וזאת בהסתמך על ההגנות הכלליות כגון חוק עשיית עושר ולא במשפט.

בארה”ב, נאבקה תעשיית האופנה במשך שנים במטרה לנסות ולחוקק חוקים שיאפשרו הגנה על מוצרי אופנה באמצעות זכויות היוצרים. לאחרונה, הוגשה בארה”ב הצעת חוק מהפכנית להגנה מפני חיקויים בעולם האופנה.

הצעת החוק תחת השם Innovative Design Protection and Piracy Prevention Act (החוק להגנה על עיצובים יצירתיים ומניעת פיראטיות) מעניקה הגנה מוגבלת למוצרי אופנה מעוצבים למוצרים הייחודיים בלבד.

בהתאם להצעת החוק מעצב הטוען כי, המוצר שלו הועתק חייב יהיה להוכיח כי, המוצר שלו ייחודי, שונה מיתר המוצרים, אינו טרוויאלי ומוצר שאינו מהווה שינוי פונקציונאלי של מוצרים קודמים בתעשייה.

כמו כן, על המעצב יהיה להוכיח כי החיקוי זהה באופן מהותי למוצר המקורי עד כדי הטעייה. הצעת החוק מכסה את כל עיצובי האופנה, לרבות מוצרים כגון תיקי יד, חגורות ומשקפי שמש וזאת למשך תקופה של שלוש שנים בלבד ממועד מהשקתו של המוצר המקורי (כגון תצוגת אופנה).

אלמנטים שלא ניתן יהיה להתחשב בהם בהתאם להצעת החוק ביישום מבחן הדמיון הינם צבע, תבניות ואלמנטים גראפיים. במילים אחרות, רף ההוכחה לקבוע האם מדובר בדגם ייחודי ומובחן הוא די גבוה.

גורמים בתעשיית האופנה בארה”ב טוענים כי, המדובר בהצעת חוק מהפכנית שתתרום רבות למיגור תעשיית החיקויים בעולם האופנה ותתרום לעידוד היצירתיות בקרב מעצבי האופנה בארה”ב.

הגיע העת שגם במדינת ישראל תיושם חקיקה ספציפית העוסקת בתחום מוצרי האופנה והמגדירה מהם גבולות התחרות ומתי העתקה של מוצר אופנתי תיחשב להפרת החוק המזכה בפיצויים. חקיקה זו תביא לסופה את אי הבהירות השוררת בתחום ותתרום לעידוד וחיזוק היצירתיות בקרב מעצבי האופנה.

535

גניבת עין

/0 תגובות/תחת , /על ידי

גניבת עין  

גניבת עין היא עילה משפטית המיועדת להגן על המוניטין שרכש אדם בעסקו או במוצריו. זוהי עילת תביעה המיועדת להגן על בעל זכויות במוצר מסחרי נגד מפרים. גניבת עין היא עילת תביעה שנועדה לעמוד לצידו של בעל הזכויות שמוצריו שזכו למוניטין ולהוקרה בקרב ציבור הצרכנים הועתקו  על ידי המפר באופן המטעה או עלול להטעות את קהל הצרכנים לחשוב, כי המוצרים המפרים הם מתוצרת בעל הזכויות.

גנית עין כלולה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999, שכותרתו “גניבת עין”, קובע:
“לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.”

על מנת לבסס עוולה של גניבת עין על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים:

א. מוניטין שיש לטובין; מוניטין הוגדר בפסיקת בתי המשפט כ : “קיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, שהודות לה קיים שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו”. נקבע כי על התובע להוכיח כי “השם, הסימן או התאור רכשו להם הוקרה והכרה ( Reputation ) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן, בתאור או בשם את ציון עסקו או את ציון סחורותיו של התובע…”. בהעדר הוכחה של מוניטין שיש לתובע במוצר נשוא התביעה, תידחה תביעתו מבלי שבית המשפט ייכנס כלל לשאלה אם מעשי הנתבע הם בבחינת גניבת עין, והאם הוא חיקה את מוצר התובע באופן הגורם להטעיית הציבור.

ב. חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי הטובין שמציע הנתבע הם טובין של התובע, או כי הם קשורים אליו. בתי המשפט פסקו כי המבחן המקובל כולל את הרכיבים הללו: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות ומבחן שאר הנסיבות.

חשוב לציין, כי חיקוי המוצר כשלעצמו, אין בו כדי לבסס תביעה על פי עוולה של גניבת עין, כל עוד אין החיקוי פוגע בזכות הקניין של התובע, בין אם זכות זו מתבטאת במוניטין, ובין אם מדובר בזכות קניין רוחני במוצר המוגנת בחוק. בתי המשפט פסקו כי אין צורך להוכיח כי כל הצרכנים יוטעו, אלא די בכך שקיימת סכנה כי חלק מן הציבור עלול לטעות.

מהו סכום הפיצוי שניתן לפסוק בגין הפרת עילת גניבת עין?

משהוכחה עילת גניבת עין רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של עד 100,000 ₪. כן רשאי בית המשפט להורות על צו מתן חשבונות, על מינוי כונס נכסים לצורך חיפוש ותפיסת נכסים.

יש לכם שאלות? פנו אלינו ל – עו”ד יוסי סיוון  – עו”ד קניין רוחני

535

“תביעות בגין חיקויים מסחריים – להוכיח נזק או לא?” מאת עו”ד יוסי סיוון

/0 תגובות/תחת , /על ידי

הליכים משפטיים בתחום הקניין הרוחני (זכויות יוצרים, גניבת עין, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים) מתאפיינים בדרך כלל בקושי רב בהוכחת קיומו של נזק והיקפו. גם לאחר שהתובע עבר את המשוכה של יסוד ההפרה, עדיין יקשה עליו לעבור את משוכת הנזק ולהצביע או לכמת את היקף הנזק שנגרם לו בפועל (זאת בניגוד לתחומים אחרים, כגון תאונות הדרכים, ליקויי בניה וכו’ בהם הוכחת הנזק היא פשוטה יותר והיא בדרך כלל נגזרת של חישובים אריתמטיים וחוות דעת מקצועיות). עמד על כך לאחרונה כב’ השופט טירקל בע”א 3400/03 רוחמה רובינשטיין ואח’ נ’ עין טל (1983) בע”מ, פ”ד נט(6), 490, בקובעו את הדברים הבאים: “חישוב הפיצויים שיש לפסוק לניזוק מכוח דיני הקניין הרוחני הוא בדרך כלל מורכב ומסובך. קיים קושי לקבוע את ערך השוק של הנכס הנפגע, את ההפרש שבין ערך השוק של הנכס אלמלא הפגיעה לבין ערכו לאחר הפגיעה, ואת הפיצוי על אובדן השימוש בנכס… ולפיכך קשה מאוד לכמת במדויק את הנזקים שנגרמו לבעל הזכויות עקב מעשה ההפרה…”

הקושי הטמון בהוכחת הנזק המדויק שנגרם בעקבות חיקוי מוצריו של התובע והרצון להרתיע מעוולים פוטנציאלים הובילו את המחוקק הישראלי (בדומה לארה”ב) לקבוע בעוולות מסוימות הסדרים של פיצוי ללא הוכחת נזק, שיקלו על התובע בקבלת סעד של פיצוי כספי. במסגרת הסדרים אלו יכול התובע לעתור לפיצוי כספי בגין כל הפרה והפרה גם אם לא עלה בידו להוכיח את נזקו. הסדר כזה קיים בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים התשס”ח 2007 (ולהלן: “חוק זכות יוצרים החדש”) שנחקק לאחרונה, על פיו רשאי ביהמ”ש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסך של 100,000 ₪ בגין כל הפרה. ההסדר הישן קבוע בסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים – 1924 לפיו רשאי ביהמ”ש לפסוק פיצוי שלא יפחת מ-10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪ לכל הפרה. הסדר זה עדין תקף בכל הנוגע להפרות שהתבצעו בטרם כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים החדש.

הסדר דומה קיים בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט 1999 (ולהלן:”חוק עוולות מסחריות”). בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים (סעיף זה רלוונטי לעוולת גניבת עין ותיאור כוזב בלבד). רעיון זה של פיצוי בלא הוכחת נזק קיים בתחומי משפט נוספים כגון בתוך איסור לשון הרע תשכ”ח – 1965 (סעיף 7); חוק איסור הטרדה מינית, תשנ”ח-1998 (סעיף 6(ב)); חוק אסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א-2000 (סעיף 5(ב).

ראוי לציין, כי הסדרים של פיצוי ללא הוכחת נזק אינם מופיעים בדינים אחרים מתחום הקניין הרוחני כגון דיני הפטנטים, דיני המדגמים ודיני סימני המסחר. יחד עם זאת, בפסיקה הובעה דעה, כי ניתן לעתור לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח גניבת עין אף אם הופר סימן מסחר רשום (ת”א (ירושלים) 8248/06 ישראל עזריאל נ’ פתרונות שיווק למשפחות בע”מ ואח’, תק-מח 2007(2),10921.

הסדרי הפיצוי ללא הוכחת נזק מעניקים לבית המשפט סמכות גמישה ורחבה לקבוע את היקף הפיצוי בהתאם לשיקולים שונים שהוגדרו בפסיקת בתי המשפט. בית המשפט העליון קבע כי, השיקולים הרלוונטיים, אותם יבחן בית המשפט בעת קביעת גובה סכום הפיצוי – העליון או התחתון – הם, בין השאר, עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמתו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וראה גם ע”א 3616/92 דקל שירותי מחשוב בע”מ נ’ חשב היחידה הבין-קיבוצית פ”ד נא(5), 337 בעמ’ 339, וכן 3261/03 אקום נ’ קפוצ’ין עסקי מזון בע”מ ואח’, תק-של 2005(3), 27272). וראו עוד את רשימת השיקולים המנויה בסעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים החדש.

אך אליה וקוץ בה, הגבול העליון הקבוע בחוק הוא סך של 100,000 ₪ בלבד ואין בסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי גבוה יותר במידה והתובע בחר לילך במסלול זה של פיצוי ללא הוכחת נזק. במקרים בהם מדובר בהעתקה של מאות ואלפי מוצרים במסכת אחת של העתקות (הפרה אחת), הרי שגם הגבול העליון אין בו כדי לשקף את הנזקים שנגרמו לתובע בפועל, הן הנזקים הכספיים, הן הנזקים התדמיתיים והן ההוצאות הכספיות הנכבדות הכרוכות בניהול הליכים מסוג זה.

חשוב לציין, כי בפסק הדין בע”א 592/88 שגיא נ’ עיזבון המנוח אברהם ניניו ז”ל, פ”ד מו(2) 254 נקבעה ההלכה לפיה המבחן השולט לקביעת הפיצוי הראוי הוא מבחן הזכות המופרת ולא האקטים המפרים. נקבע, כי יהיה נכון לראות בדרך כלל בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות כמקימה עילת תביעה אחת בלבד. לכן, במקרים בהם בוצעו מאות ואלפי העתקות של מוצר מסוג אחד בלבד במסכת אחת של מעשים עשוי בית המשפט לראות בכך הפרה אחת בלבד ולפסוק פיצוי סטטוטורי שלא יעלה בכל מקרה על 100,000 ₪ בלבד.

עם זאת, נקבע כי כאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות, כאשר יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה. יצויין, כי גישת הנשיא שמגר בעניין שגיא, שלפיה יש לראות בעוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת, עוגנה כיום בהוראת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות וכן בסעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים החדש.

האפשרות לזכות בסעד של פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק המוערך על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה הובילה תובעים רבים בתחום חיקוי מוצרים מסחריים להסתפק בעתירה לפיצוי ללא הוכחת נזק תוך הזנחת מלאכת הוכחת הנזק. הסיבות לכך, מעבר לאפשרות הקלה והנוחה של פיצוי ללא הוכחת היקפו של הנזק, הם שיקולי עלות (הצורך במימון חוות דעת מומחה להוכחת נזקי ההפרה), שיקולי יעילות (פסיקת סכום פיצוי אחיד בגין כל מסכת ההפרה היא פשוטה ונוחה יותר עבור בית המשפט ובנוסף לכך ישנו הצורך בהתמודדות עם טענות חשבונאיות של הצד שכנגד), ושיקולים מסחריים שונים כגון התמודדות מול מתחרים וסודיות (החשש מחשיפת נתונים מסחריים בפני מתחרים, כגון נתוני מכירות, דוחות כספיים וכו’ הנחשבים בגדר סודות מסחריים מוגנים).

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה למדי, שבה בתביעות רבות בתחום הקניין הרוחני, בעיקר בנושא חיקוי והעתקה של מוצרים מסחריים, נוטים בתי המשפט לפסוק פיצויים נמוכים מאוד ביחס להיקף הנזק המתואר בתביעה ולכמות המשאבים, הכסף והזמן שהושקעו על ידי התובע בניהול התיק. מעטים מאוד המקרים בהם נפסקו פיצויים סטטוטוריים מלאים, קרי בסך 100,000 ₪. במקרים רבים פסק בית המשפט פיצוי כה מועט, שלהערכתנו, לא רק שאינו מהווה פיצוי נאות לתובע בגין הנזק שנגרם לו בפועל, אלא שסביר להניח (להערכתנו), כי אינו מכסה את אף את העלויות המשפטיות והכלכליות הכרוכות בניהול הליך מסוג זה בבית המשפט.

נבהיר כי בדרך כלל בית המשפט אינו נוטה לפסוק פיצוי בגובה העליון חרף הוכחת ההפרה וחוסר תום ליבו של הנתבע, אלא בנסיבות חריגות במיוחד. כך למשל, בת.א 46339/05 סי אנד שלס שיווק בע”מ ואח’ נ’ הופ מדפסות תיק תק בע”מ הוגשה בשנת 2005 תביעה לבימ”ש השלום בת”א בגין הפרת סימני מסחר בחולצות שהופצו עליהן הודפס הסימן ONEILL והפצת גלופות לשם ייצור והדפסה. בית המשפט אומנם קיבל את התביעה, אך מאחר והתובע לא הוכיח את הנזק ואף לא ניסה לעשות כן, פסק פיצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק עולות מסחריות בסך של 30,000 ₪ בלבד.

בת.א 2547/04 דקל סיגל נ’ זיפ הופ ואח’ הוגשה בבית המשפט המחוזי בת”א תביעה על סך מאות אלפי ₪ בגין הפצת כמות ניכרת של מכנסי נשים מועתקות ב- 8 חנויות ברחבי הארץ. התביעה התנהלה במשך יותר משנתיים כשבסופה בית המשפט דחה את גרסתם העובדתית של הנתבעים וקיבל את התביעה, אך פסק פיצוי ללא הוכחת נזק על דרך האומדנא בסך של 50,000 ₪ בלבד (מחצית מהסכום המרבי). סכום מועט ביותר, שסביר להניח שאינו משקף את ההשקעה הכרוכה בניהול הליך מסוג זה (לעניות דעתו של הכותב).

רק לשם קבלת התמונה הכללית, ניהול תביעה בגין חיקוי והעתקה של מוצרים תעשייתיים, עלול להגיע לעשרות אלפי שקלים ובמקרים מסוימים ליותר מ- 100,000 ₪, תלוי כמובן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בהיקף התביעה, במורכבות הטענות המשפטיות הכלולות בה ובאופיו של הצד שכנגד. במקרים בהם משולבים בהליכים המשפטיים גם סעדים זמניים והליכי ביניים נוספים ההוצאות עלולות להגיע לסכומים גבוהים יותר.

תופעה זו מעלה שאלות נוקבות בכל הנוגע לכדאיות וליעילות שבניהול תביעות בגין הפרת זכויות במוצרים מסחריים ובאפקטיביות שבהסדר הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק באופן המצריך לדעתנו שינוי חקיקתי בדמות העלאת הרף העליון של הפיצוי הסטטוטורי לסך של לכל הפחות 200,000 ₪ בגין כל הפרה. הגדלת הגבול העליון תאפשר לבית המשפט מרחב שיקול דעת בפסיקת הפיצוי הנכון והראוי, תחזק את שיקולי ההרתעה ותשדר מסר ברור לציבור, כי על חיקוי מוצרים משלמים והרבה!
יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי נקיטת הליכים משפטיים לא תמיד נובעת מהרצון לקבל פיצוי כספי, אלא היא פעמים רבות תוצר של מדיניות וניהול נבון של תדמית תחרותית. אין להקל במשקלם התדמיתי של נקיטת הליכים משפטיים כנגד מפרים, ככל שזה נוגע להרתעת מפרים פוטנציאליים ושידור מסר ברור של “חברה עומדת על זכויותיה”, כאשר לעיתים העברת מסר כזה דווקא חוסכת הוצאות משפטיות בטווח הארוך נוכח הרתעת מפרים פונציאליים.

על כל פנים, כדי לשפר את היעילות והכדאיות בתביעות מסוג זה במצב המשפטי הקיים כיום, ראוי לדעתנו לאמץ כלל אצבע בסיסי, שימקסם את הסיכויים לפסיקת סכומים גבוהים יותר על ידי בית המשפט, ככל שניתן, כמובן בכפוף לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה: במקרים בהם מדובר בהעתקה מסיבית של מוצרים מסוגים שונים, כגון 5-10 סוגי מוצרים, כלומר, כאשר המדובר במספר הפרות נפרדות, על פי המבחנים המקובלים בפסיקה, ניתן לדעתנו לחסוך את מלאכת הוכחת הנזק ולהסתפק דווקא בעתירה לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה והפרה. במקרה זה בית המשפט אומנם עשוי לפסוק סכום נמוך יחסית בגין כל הפרה והפרה, אך סכום הפיצוי במצטבר בגין כל מסכת ההפרות, עשוי להיות גבוה ולשקף, ככל שניתן את הנזק בפועל ואף את ההשקעה שבניהול התיק.

לעומת זאת, במקרים בהם המדובר בהעתקה מסיבית של מוצר מסוג אחד בלבד המהווה “הפרה אחת”, רצוי לדעתנו לנסות ולהוכיח את הנזק בפועל, חרף הקשיים והמורכבות הכרוכה בכך וזאת באמצעות הגשת חוו”ד מומחה (רצוי רואה חשבון) המבוססת על חשבוניות ונתונים בפועל, ירידה בהכנסות, אובדן רווחים, עדויות משלימות וכד’. במקרים אלו, במידה והתובע לא ישקיע בהוכחת הנזק בפועל, בית המשפט עשוי לפסוק פיצוי נמוך מאוד אף על פי שהיקף ההפרה הוא משמעותי ומדובר באלפי העתקות, וזאת מפני שאין בסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי גבוה יותר מהרף העליון הקבוע בחוק (100000 ₪). לדעתנו, הסיכון לגרימת נזק כתוצאה מחשיפת דוחות כספיים במקרים כאלו עשוי להיות קטן יותר מהסיכון הגלום בפסיקת פיצוי זעום ובלתי יעיל שעלול לשדר דווקא מסר הפוך לציבור המפרים.

עוד נציין, כי לדעתנו, ניסיון כנה ואמיתי של התובע להוכיח את נזקו בפועל הן במישור הנזק הכספי והן במישור הנזק התדמיתי (מוניטין) עשוי להוביל את בית המשפט לראות בעין יפה את טרחתו של התובע ולפסוק פיצוי גבוה יותר על דרך אומדנא בסכומים העולים על הסכומים שהיה יכול לפסוק אם התובע היה מסתפק במסלול ללא הוכחת נזק. דרך האומדנא הינה בסמכותו של בית המשפט כפי שמוקנית לו בדיני הפטנטים.

כחלק בלתי נפרד מחובתנו כעורכי דין להעניק ללקוחותינו את העצה הטובה ביותר עבורו, אנו סבורים, כי בטרם נקיטת ההליכים המשפטיים בתחומים ספציפיים אלו, רצוי כי התובע יבצע גם הערכת כדאיות ויעילות שבניהול התביעה וזאת תוך התייעצות עם עורכי דין הבקיאים בתחום ייחודי זה ובידם הכלים הנכונים, הידע המקצועי והניסיון להעריך במידה סבירה את היקף הפיצוי, ככל שייפסק.

במקרים רבים כדאי ואף מומלץ להשקיע בהפקת חוות דעת כתובה בטרם הגשת התביעה. חוות דעת כזו, שתעריך לא רק את סיכויי התביעה אלא גם את סכום הפיצוי המוערך שעשוי בית המשפט לפסוק במידה והתביעה אכן תתקבל בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט, עשויה לסייע ללקוח בתהליך קבלת ההחלטות הנכונות עבור עסקו.