אודותינו

פסיקה תקדימית: בעל אתר אינטרנט אינו נושא באחריות תורמת להפרה בגין קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו

מהי האחריות של בעל אתר אינטרנט לקישורים (Links) המוצבים בפורום גולשים המתנהל במסגרת האתר? האם מוטלת על בעל האתר במסגרתו מתנהל הפורום חובה לדאוג מיוזמתו להסרת קישורים המפנים לכתובות בהן ניתן להוריד עותקים מפרים של יצירות המוגנות בדיני זכויות יוצרים? או שמא רשאי הוא לאמץ מדיניות פסיבית, שלפיה הוא פועל להורדת קישור לאתר מפר רק לאחר שקיבל על כך התראה מבעל זכויות היוצרים?

שאלה זו נדונה לאחרונה בבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א ת”א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע”מ ואח’ נ’ רוטר.נט בע”מ ואח’.

נסיבות המקרה הן כדלקמן:

אתר רוטר.נט http://www.rotter.net הוא אתר פופולארי הפונה בעיקר לציבור הדתי בישראל. האתר מספק לגולשים שירותי תוכן שונים, וכן מספר רב של פורומים, חלקם פתוחים ועומדים לרשות כלל משתמשי האינטרנט ללא תשלום (להלן: “פורומים פתוחים”); חלקם “אקסקלוסיביים”, ופתוחים רק בפני חברים רשומים המשלמים דמי מנוי (להלן: “פורומים בתשלום”). הכנסות האתר הן מפרסום, מדמי רישום ומנוי, וממשלוח SMS בטלפונים סלולאריים.

התובעות טוענות כי במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות או מי שהן מייצגות בישראל. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים “Downloads” (להלן: “הורדות”) ו- “סרטים וטלוויזיה” (להלן: “סרטים”). פורומים אלו הם חלק ממה שהנתבעות מכנות קבוצת “הפורומים האקסקלוסיביים”, אשר הכניסה אליו מותנית ברישום ובתשלום דמי חבר (בקבוצה זו מספר לא מבוטל של פורומים נוספים, ורשומים אליה כ- 3,800 חברים). לטענת התובעות הפעילויות המבוצעות באתר הנתבעים בכלל, ובפורומים הללו בפרט, מהוות הפרות של זכויות היוצרים בסרטים שבבעלותן או בבעלות מרשיהם – הפרות להן אחראים לא רק בעלי האתרים המפרים והגולשים המציבים את הקישורים לאתרים המפרים, אלא גם הנתבעים.

בית המשפט דן בשאלה האם חלה אחריות על בעלי האתר על הפרת זכויות יוצרים בסרטים אליהם ניתן להגיע באמצעות לינק מהאתר.

תחילה דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להטיל אחריות ישירה על בעל אתר בגין קיום קישור לאתר מפר היא האם הצבת הקישור באתר מהווה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים? בית המשפט קבע כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר (בין אם לעמוד הבית ובין אם לעמוד פנימי) אינו מהווה “הפרה” כהגדרתה בחוק וזאת משום שהיצירה הועלתה לאינטרנט על ידי בעל האתר המפר ולא על ידי בעל אתר הפורומים.

בשלב שני דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להטיל אחריות של הפרה תורמת על בעל אתר. בית המשפט הסתמך על תקדים משפטי שיצא לאחרונה מבית מדרשו של בית המשפט העליון במסגרת בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן.

בית המשפט קבע כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים שנקבעו בפסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית, קרי :קיומה בפועל של הפרה ישירה; מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה (“לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית בלבד, אלא יש לדרוש כי גורם-הביניים ידע בפועל על השימוש המפר שנעשה ביצירה המוגנת”) וקיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה. לפיכך נקבע כי אין לראות בפעילות הקישור משום הפרה תורמת.

לעניין זה נקבעו הדברים הבאים:

“מודעותו של בעל אתר בו מתנהל פורום לכך שבאתר כזה או אחר ברחבי האינטרנט מתבצעת פעילות של הפרת זכויות יוצרים, להבדיל ממודעותו לעצם העובדה הכללית שבאינטרנט מתבצעות הפרות של זכויות יוצרים, היא, במקרה הרגיל, עניין שקשה להניחו. אף העובדה שבאתר הושם קישור לאתר מפר זה, לא מקימה במקרה הרגיל מודעות מסוג זה, אלא אם כן ניתן להוכיח כי בעל האתר ראה את ההודעה הספציפית הכוללת את הקישור, והבין כי הקישור הוא להעתק מפר של היצירה. לפיכך, מודעות כזו של בעל האתר בו הוצב הקישור המפר לפעילות המפרה ניתן להוכיח, במקרה הרגיל, רק באמצעות מתן התראה לבעל האתר על קיומו של קישור לאתר המפר (ודוק, גם מודעות כללית לקיומו של נוהג מצד הגולשים להציב קישורים לאתרים מפרים אינה שקולה לידיעה בפועל של בעל האתר. השוו Viacom, Inc. v. Youtube, Inc. 718 F. Supp. 2d 514 (S.D. N.Y., 2010)).

דרישת התובעים כי מנהלי אתרים ידאגו מיוזמתם לביצוע ניטור של הפורומים המופעלים באתר שקולה, מעשית, לייחוס ידיעה קונסטרוקטיבית לבעלי ולמנהלי אתרים על המתרחש בפורומים המתנהלים באתר. דרישה זו אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן (בו הודגש הצורך להוכיח ידיעה בפועל – להבדיל מידיעה בכוח), והיא אף אינה רצויה מבחינה חברתית. הטלת חובה שכזו הופכת את בעלי האתרים ל”עורכים בעל כורחם”, וזאת תוך שלילת האפשרות לקיומם של פורומים אינטרנטיים פתוחים, שאינם כפופים לכל סוג של צנזורה. עמדה על כך פרופ’ אלקין-קורן בציינה כי “הטלת אחריות על ספקי השירותים, למשל, בגין פרסום תוכן מזיק בידי משתמשים עלולה להוביל ליצירתם-מחדש של מוקדי כוח ושליטה ברשת ולהכשיל את מגמות הביזור שבהן טמון יתרונה של הרשת לקידום השיח הציבורי” (אלקין-קורן, בע’ 389 – 390).

זאת ועוד, גם התנאי השלישי שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן, קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה, לא מתקיים במקרה הרגיל ביחס לבעל האתר בו מוצב הקישור לאתר המפר. כזכור, בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן סבר בית המשפט כי עצם העובדה שההפרה ארעה במקרקעין שבשליטת התובע אין בה די כדי להופכו למי שתרם באופן ממשי ומשמעותי להפרה (וזאת גם אם ניתן ליחס לו מודעות להפרה). אם כך כשההפרה מבוצעת במקום שבשליטת הנתבע, מקל וחומר, כאשר זו מבוצעת במקום שמחוץ לשליטתו, וכל מעורבותו היא בכך שההפניה לאותו מקום נעשית מאתר שבשליטתו (בעניין האוניברסיטה העברית נ’ שוקן משמעות הדבר הייתה להטיל על האוניברסיטה העברית אחריות גם אם המכירה הייתה מתבצעת מחוץ לשעריה, אולם מודעות המפרסמות את המקום בו ניתן לרכוש את העותקים המפרים היו מחולקות ברחבי הקמפוס).

מטרתם הגלויה והמוצהרת של התובעים היא להסיר מעליהם את נטל הפיקוח על קישורים לאתרים מפרים, ולהעבירם לבעלי האתרים ולמנהלי הפורומים. לשיטתם זוהי תכלית ראויה, שכן היא מבזרת את עלויות הפיקוח, וחוסכת מהם את העלות העצומה הכרוכה בניטור הפורומים השונים. אפס, המבחן הראוי להטלת חובת פיקוח אינו לא “מבחן הביזור” ולא מבחן “הוזלת העלויות לבעל הזכות”. השאלות אותן עלינו לשאול הן האם באופן אגרגטיבי (מצטבר) עלויות הפיקוח באמצעות בעלי זכויות היוצרים יהיו גבוהות יותר מעלויות הפיקוח על ידי בעלי הפורומים (מבחן יעילות); והאם הסטת עלויות אלו מבעלי זכויות היוצרים לבעלי האתרים בהם מתנהלים הפורומים היא הסטה צודקת (מבחן צדק חלוקתי).

לא השתכנעתי כי הטלת נטל הפיקוח על כתפי בעלי אתרים מוצדקת לא במבחן היעילות ולא במבחן הצדק החלוקתי. סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.”

יחד עם זאת, נקבע כי ישנם מקרים קיצוניים שבהן ניתן יהיה לקבוע כי פעילות קישור לאתרים מפרים עשויה להוות משום הפרה תורמת וזאת כשאר התנאים הבאים מתקיימים:

1. חריג העידוד – בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת,
2. חריג ה”פורום הפסול” – אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין “מדריך להפרת זכויות יוצרים”, וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו.

בית המשפט יישם את הכללים על המקרה הספציפי וקבע כי אין הוא נכלל בגדר המקרים החריגים ועל כן אין לראות בפעילות האתר משום הפרה תורמת. לסיכום, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעות בהוצאות משפט בסך 50,000 ₪.

חשיבותו של פסק הדין היא כי ניתן למצוא בו לראשונה משום כללים מנחים בכל הנוגע לפעילות קישורים באתרי אינטרנט המנהלים פורומים באופן המפחית באופן משמעותי את אי הוודאות בתחום חדשני זה. יחד עם זה יישום הכללים שנקבעו לעיל אינו פשוט כלל ועיקר ויש צורך להיוועץ עם עורכי דין הבקיאים בתחום.