אודותינו

בשא (ת”א) 9331/08 ‏ ‏ ‏Philips Electronics UK Ltd ‎נ‎’ ‎חגית נאמן גורני

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא009331/08

(ת”א 2724/07)

בפני:
כבוד הרשם אבי זמיר תאריך:
20/07/2008

בעניין:
Philips Electronics UK Ltd.

Avent Ltd.

ע”י ב”כ עו”ד
גלינקא ו-ויינר
המבקשות/הנתבעות 4, 5

נ ג ד

חגית נאמן גורני

ע”י ב”כ עו”ד
סיוון
המשיבה/התובעת

החלטה

הנתבעות 4 ו-5 עותרות לבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום, שניתן בהחלטתי מיום 17/2/08 (בש”א 4138/08).

הבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום התבססה על תקנות 500(7) ו-500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”), ובניגוד לטענת הנתבעות 4 ו-5, היא נתמכה בתצהיר לביסוס הטענות, בהתאם לנדרש. לעומת זאת, לבקשה הנוכחית לא צורף תצהיר, בטענה שהיא מסתמכת על הנטען בכתבי בי-דין שהגישה התובעת במסגרת ההליך.

תקנה 500 לתקנות מפרטת שורה של מקרים שבהם ניתן להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה.

תקנה 500(7) מתייחסת למצב שבו התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה ותקנה 500(10) מתייחסת למצב שבו האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה כנגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.

הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות בבקשתן על ההלכה לפיה נטל השכנוע בבקשות לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, מוטל על מבקש היתר ההמצאה. ואכן, נקבע כי- “בנוגע לסוגית נטל ההוכחה נפסק, כי בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום הינה מסגרת דיונית שבה, בדומה לבקשה לביטול סעד זמני שניתן במעמד צד אחד, הטל ההוכחה הוא על התובע; זאת, משום שהבקשה להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט הינה מעצם טיבה בקשה הנדונה במעמד צד אחד. לפיכך, הדיון במעמד הצדדים בבקשת הביטול, הינו למעשה דיון בבקשה המקורית (ראה: ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd , פ”ד נח

— סוף עמוד 1 —

(2) 465; רע”א 8420/96 מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע”מ, פ”ד נא(3) 789)”.

(בש”א (נצרת) 2711/06 FOREM BAGCO INC נ’ תיקו בע”מ, תק-מח 2008(1) 12169. ראו בנוסף- בש”א (ירושלים) 4088/06 Sheldon Libenfeld נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ ואח’, תק-מח 2007(4) 15580; בש”א (ירושלים) 3731/06 קוגן נ’ קוגן-לוקח, תק-מח 2007(3) 12032).

רמת ההוכחה המוטלת על מבקש היתר ההמצאה, היא נמוכה מזו הנדרשת במסגרת הליך אזרחי רגיל. אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התביעה, ולכן אין להטיל על התובע נטל שכנוע כבד, להוכחת עילת תביעתו לגופו של עניין (ע”א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע”מ נ’ CAE Electronics, תק-על 2007(3) 3574).

אפנה גם להחלטתה הממצה של כב’ השופטת דליה גנות בבש”א (תל אביב-יפו) 3650/08 כים ניר שירותי תעופה ואח’ נ’ Bell Helicopter Textron (17/2/08), שם נדונו התנאים הרלוונטיים למתן היתר המצאה מחוץ לתחום-

“המצאת כתב-תביעה אל מחוץ למדינה אינה אלא ביטוי דיוני להטלת מרות שיפוטית של בתי המשפט בישראל על הנתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט (ראה א’ גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ’ 656; ע”א 837/87 הוידה נ’ הינדי, פ”ד מד(4) 545, 550).

במהלך השנים גיבשו בתי המשפט שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם, יורה בית המשפט על המצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום:

א. שיקול דעת בית המשפט;

ב. עילת תביעה “טובה” ו”בת סיכויים”;

ג. מתקיימת אחת מ-10 החלופות בתקנה 500 לתקנות”.

בהתייחס לקריטריון של סיכויי התביעה, קבעה כב’ השופטת גנות-
“בשלב מקדמי זה של הגשת התובענה, אין על בית המשפט לקבוע מסמרות באשר לסיכוייו של התובע לזכות בתביעתו. כל שעל בית המשפט לעשות הוא, לקבוע במסגרת שיקול דעתו האם מדובר בתביעה “טובה” ו”בת סיכויים” (ראה ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבניין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 247-248; רע”א 3872/04 ד”ר נחמן וילנסקי נ’ Metallurgique de Gerazat S.A. ואח’, פ”ד נט(1) 24, 30-31; רע”א 4501/05 Deluxe Laboratories Inc נ’ דה לקס הוליווד/ישראל- פילם אנד פרו (לא פורסם); ובאשר לשיקול דעתו של בית המשפט ראה: ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבנין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 250-152; ע”א 837/87 סרג’יוהוידה נ’ דין הינדי ואח’, פ”ד מד(4) 545, 550-551; ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd ואח’, פ”ד נח(2) 465, 473-474; רע”א 5150/02 ויינברג נ’ בילס, פ”ד נח

— סוף עמוד 2 —

(2) 205, 209; רע”א 749/05 Insught Venture Partners IV L.P. נ’ טכנו הולד אחד בע”מ (לא פורסם))”.

סיכויי התביעה בענייננו, בהקשר של בקשה לביטול היתר ההמצאה כנגד הנתבעות 4 ו-5 נבחנים, ראשית כל, על סמך טענות התובעת בתצהיר שצורף לבש”א 4138/08 (שמטבע הדברים, חופפות לאלו שבכתב התביעה). התובעת טענה, כי היא המעצבת הבלעדית של תיקי תינוקות יחודיים המיוצרים ומשווקים לציבור בשם Gittabags , וככזו, היא בעלת מלוא זכויות הקניין הרוחני, לרבות הזכויות במדגמים הרשומים בגין תיקים אלה. לטענת התובעת, הנתבעת 5 היא חברת “אוונט” העולמית, ששמה המסחרי מופיע על גבי התיקים המפרים, והנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5.

במסגרת התצהיר, התייחסה התובעת גם ל”תפקידן” של הנתבעות 1-3, וטענה כי הנתבעת 1 עוסקת בשיווק והפצה של תרופות, ובין היתר, בהפצה והחדרה לשוק של מוצרי הנתבעת 5 בישראל, הנתבעת 2 ייצרה את התיקים המפרים בסין וייבאה אותם לישראל בשיתוף פעולה עם הנתבעת 1 לצורך שיווק והפצת מוצרי הנתבעת 5 והנתבעת 3 היא רשת למכירה ושיווק של מוצרי תינוקות באמצעות שישה סניפים ברחבי הארץ, המוכרת את התיקים המפרים שיובאו על ידי הנתבעת 2 והופצו על ידי הנתבעת 5 והנתבעת 1.

התובעת טענה, כי בביקור נציגה באחת מחנויות הרשת, התברר לו כי נמכר בה דגם של תיק, הדומה להפליא לדגם מסויים של התיקים המקוריים. בעקבות כך, היא שלחה מכתבי התראה לנתבעים 1-3, המבהירים כי התיקים המפרים הם העתקה וחיקוי אסור של התיקים המקוריים, והפצתם בישראל ללא רשות התובעת, מהווה הפרה של זכויותיה. התובעת דרשה להפסיק את הפצת התיקים ומכירתם. במקביל, פנתה התובעת לנתבעת 5 בדרישה דומה, לאור העובדה שהשם המסחרי AVENT מופיע על גבי התיק-המפר, המופץ על ידי נציג הנתבעת 5 בישראל. הנתבעת 5 השיבה, כי היא והנתבעת 4 לא ייצרו ולא הפיצו את התיקים המפרים.

התובעת טענה, כי למרות תשובה זו, ולפי מיטב ידיעתה, הנתבעת 5 נמנעה מלהורות לנציגיה בישראל לחדול מהפצת התיקים המפרים, והמשיכה להנות מ”קידום המכירות” (כך להגדרת התובעת) של מוצריה בישראל.

לתצהיר התובעת צורפו תצלומים של התיקים המקוריים לצד התיקים המפרים, וניתן להיווכח, כי הדגמים המפרים אכן דומים להפליא לדגמים המקוריים, כך שעל פני הדברים, קיימת למשיבה עילת תביעה לכאורית כנגד החברה היצרנית והחברה המשווקת.

מאחר שסימן המסחר המופיע על גבי הדגמים הנטענים כמפרים, הוא סימן המסחר של הנתבעת 5, הרי שקיים יסוד לייחס לה חלק מהאחריות להפרה הנטענת.

הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי כפי שהבהירו למשיבה, לא היה להן שום חלק בייצור התיקים, יבואם והפצתם. גם אם אניח כי טענה זו נכונה מבחינה עובדתית, הרי שאין בכך בכדי להפחית ממשקלה של עילת התביעה כנגד הנתבעת 5, שכן לכאורה, ניתן היה לצפות, כי כבעלת סימן המסחר המופיע על גבי

— סוף עמוד 3 —

המוצרים הנטענים כמפרים, תפעל הנתבעת 5 להפסקת ייצורם ושיווקם, ואף תהא בעלת אינטרס עסקי ממשי לכך.

בהתאם לכך, קיימת עילת תביעה לכאורית כלפי הנתבעות 4 ו-5 (כאמור, הנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5), מה גם שהן לא צירפו תצהיר לביסוס טענתן בדבר אחריותן, ובניגוד לעמדתן, היה עליהן לעשות כן, לאור האופי העובדתי של טענותיהן (ובהעדר כתב הגנה מטעמן).

הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי התובעת לא הוכיחה כי המעשה או המחדל שגרמו לנזק הנטען, אירע בישראל. לטענתן, המוצרים הנטענים כמפרים אכן נמכרים בישראל, אלא שהן עצמן אינן המוכרות או המשווקות שלהם, ומאחר שמקום מושבן באנגליה, הרי שממילא ההוראה לחדול משיווק המוצרים (שלשיטת התובעת, אמורה היתה להינתן לנתבעים 1-3), מקורה הפוטנציאלי הוא ממשרדיהן באנגליה. הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות על ההלכה שהובעה ברע”א 2752/03 Metallurgique de Gertat S.A. נ’ וילנסקי, פ”ד נז(6) 145,לפיה המחדל בדבר אי מתן הודעה מתאימה על פגם בייצור מוצר מסויים, משוייך למקום מושבן של הנתבעות (במקרה הנדון-בצרפת), על אף שהנזק נגרם בישראל.

יש לציין, כי בהחלטתה בבש”א 3650/08 הביעה כב’ השופטת גנות עמדה שונה, וקבעה כי יש לשקול ניסוח מחדש של הוראת תקנה 500(7), כך שתשתרע גם על תביעות בגין נזקים שאירעו בישראל, בשל מעשה או מחדל של יצרן בחו”ל, וזאת לאור העובדה שהעסקים כיום הם חובקי עולם. אני שותף לעמדה זו, אם כי לא ניתן ליישמה כעת באופן אופרטיבי, שכן הוראת התקנה טרם שונתה.

התובעת טוענת כי הנתבעת 1 היא נציגתה הרשמית של הנתבעת 5 בישראל, ומעורבת בהפצת התיקים המפרים בישראל. בתשובתן לתגובה, לא התייחסו הנתבעות 4 ו-5 לטענה זו באופן ענייני, ולא הביעו עמדה עובדתית נגדית (כאמור, הבקשה גם לא נתמכה בתצהיר, בניגוד לנדרש), לפיכך, יש מקום לקבוע כי קיים קשר עקיף בין הנתבעות 4 ו-5 לבין הפצת המוצרים הנטענים כמפרים בישראל, גם בהנחה שלא הן שהפיצו את המוצרים באופן ישיר. עם זאת, קשר עקיף זה אינו תורם להתגבשות התנאי הגלום בתקנה 500(7), ולכן אינו רלוונטי לה (מה גם שנסיבות דומות אפיינו את המקרה שנדון ברע”א 2752/03).

לעומת זאת, לטעמי, קיימת בענייננו תחולה לתקנה 500(10) לתקנות.

אין מחלוקת, כי על גבי המוצרים הנטענים כמפרים, מתנוסס שמה של הנתבעת 5, ולצורך בירור הסיבה לכך, ראוי כי הנתבעת 5 תצורף כצד להליך.

אין רלוונטיות לכך שהנתבעות 4 ו-5 מכחישות כל קשר להפרה הנטענת, שכן גם אם אניח שאכן אין להן כל קשר להפרות עצמן, עדיין דרוש הסבר לדימיון בשם המסחר ולכך שהנתבעות 4 ו-5 לא הורו על הפסקת הייצור והשיווק של המוצרים הנטענים כמפרים, למרות שכאמור, אמור היה להן אינטרס לכך. במילים אחרות, אילו היו הנתבעות 4 ו-5 חברות הרשומות בישראל, יש להניח כי הן היו

— סוף עמוד 4 —

מצורפות מלכתחילה כצד להליך, לאור חיוניותן להליך, ואין כל סיבה שלא לעשות כן כעת, בהיותן חברות חוץ (אציין, כי אין משמעות לתביעה הקודמת שהגישה התובעת, אליה לא צורפו הנתבעות 4 ו-5 כנתבעות, שנמחקה לבקשת התובעת).

לפיכך, ומאחר שעל פני הדברים, הפורום הישראלי הוא פורום נאות (והתובעת לא טענה אחרת), הבקשה נדחית, וההחלטה בה ניתן היתר המצאה מחוץ לתחום, נותרת על כנה. הוצאות ההליך, 15,000 ₪ מע”מ – בהתאם לתוצאת פסק הדין.

ניתנה היום י”ז בתמוז, תשס”ח (20 ביולי 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים (כמו גם לב”כ יתר הנתבעים).

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו