אודותינו

רשת נייט סליפ סנטר השיקה מותג שהינו הכלאה של חלק מסימן המסחר “ד”ר גב” וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל (“RELAXON”) ויצרה לשימושה סימן מסחר שהוא בגדר “סימן כִּלְאַיִם” – המותג “ד”ר רילקס”.

לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בית המשפט קבע כי הסימן “ד”ר רילקס” אינו מהווה הפרה של סימני המסחר “ד”ר גב” או “RELAXON” וקבע בין היתר את הדברים האים:

“…האמת חייבת להיאמר כי המטריד בסימן שבחרה לעצמה הנתבעת 1, איננו הדמיון המטעה שעלול להתקיים בינו לבין כל אחד מסימני המסחר של מתחריה, אלא העובדה שהוא מהווה הכלאה של שני סימני המסחר – מעשה שעטנז אשר העובדה שהוא נוטל משני מקורות שונים גורמת לכך שאין הוא דומה דמיון מטעה לאף אחד מהם. ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע’ 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף. מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ מקדונלד, פ”ד נח(4) 314 (2004). עם כל הכבוד, ובענווה הראויה, דעתי במחלוקת זו כדעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור). אם כך במקרה הרגיל, הרי שוודאי בענייננו, בו השימוש בסימני המסחר של התובעות הוא חלקי, ומתמצה בנטילת מונחים שמקובל לעשות בהם שימוש בעולם המסחר בכלל, ובענף בו עסקינן בפרט, כגון “ד”ר” ו- “רילקס” (מקרה קשה יותר יהיה המצב בו עוסק יבחר להרכיב את שמו משילוב של מונחים שלפחות אחד מהם אינו בגדר רכיב מקובל בענף, כגון מזללת המבורגרים שתקרא “Mac King”. כאמור, לשיטתי, גם במקרה זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים).

בית המשפט אף דחה את הטענה שהשימוש בסימן הכלאיים מהווה גניבת עין שכן לא הוכח כי ישנו חשש להטעיית הלקוחות:

“לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן “ד”ר רילקס” (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר “ד”ר גב” ו/או של סימן המסחר “רילקסון”, ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן “ד”ר רילקס” צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.”

יחד עם זאת בית המשפט פסק פיצויים מכסימאליים בסך של 200,000 ש”ח (100,000 ש”ח בגין כל הפרה) נגד נייט סליפ סנטר בגין מעשיה בשנת 2006 במסגרת השקת המותג החדש, אשר הקימו עוולה של גניבת עין:

“אם מוצא אני מקום לפסוק סעד כנגד מי מהנתבעים, אין זאת, אם כך, בשל עצם הבחירה בסימן הכלאים “ד”ר רילקס”, אלא בשל הדרך בה התנהלו בקשר להחדרתו של מותג זה לשוק בשנת 2006. הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג “ד”ר רילקס” הן כורסאות של “ד”ר גב”; במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים “ד”ר רילקס” (התובעת 2 מחתה על שימוש זה בהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2006. לפי עדות המצהיר מטעם הנתבעים בסופו של יום הוזמן קטלוג אחר על ידי הנתבעת 1, וזאת בגלל שהחליטו “שהוא לא מספיק טוב” (ראו פרוטוקול 14.10.2010, בע’ 151 – 152). יצוין כי לעניין הקטלוג, השתכנעתי כי למרות דברי המצהיר מטעם הנתבעת 1, הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי ‘חטאי ילדות’ אלו, שנעשו כאמור בעת התחלת השימוש במותג “ד”ר רילקס”, מקימים בסיס למתן צו מניעה כיום. יחד עם זאת, המדובר במעשים חמורים הראויים לתגובה שיפוטית. בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, אני מוצא לנכון, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו. לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1. זאת ועוד, הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, “פיצויים ללא הוכחת נזק”, יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס”ט) 573).”

חשוב לציין, כי פסיקה של בית המשפט ברף המכסימאלי בגניבת עין – סך של 100,000 ש”ח בגין כל הפרה, בהתאם לחוק עוולות מסחריות היא נדירה במחוזותינו. זו דוגמא מובהקת לכך שבמקרים בהם בית המשפט אכן מתרשם, כי נעשו מעשים מכוונים בחוסר תום לב ממשי הוא פוסק פיצויים מכסימלאיים ללא הוכחת נזק בסכום המכסימאלי על פי החוק.

ת”א 9143-11-08 רילקסון ואח’ נ’ נייט סליפ סנטר (מחוזי מרכז)