יוסי סיוון ושות’ הינו משרד בוטיק ייחודי המתמחה בתחומי הקניין הרוחני והמשפט המסחרי.
בתחום הקניין הרוחני מתמחה המשרד בייצוג וייעוץ משפטי בתחום דיני זכויות יוצרים, סימני מסחר, פטנטים, מדגמים, חיקויים מסחריים, סודות מסחריים, גניבת עין, הגנה על מותגים ועיצובים, קניין רוחני וכד’. אנו עוסקים במתן ייעוץ משפטי שוטף וכן ייצוג משפטי וניהול הליכים בבתי המשפט, אכיפה ורישום זכויות, הליכים ברשם הפטנטים וסימני המסחר, חוות דעת משפטיות בקניין רוחני, חיפוש סימן מסחר, דיני אינטרנט ומחשבים וכן כינוס ותפיסת נכסים בתיקי עוולות מסחריות.
בתחום המשפט המסחרי משרדנו מספק ייעוץ משפטי שוטף ליזמים, חברות מסחריות, גורמים פרטיים וחברות אינטרנט והייטק בכל הנוגע להקמת מיזמים עסקיים, הקמת סטארטאפים מן היסוד החל מגיבוש הרעיון ועד לגיוס משקיעים, ליווי שוטף ליזמים ולחברות לרבות ביצוע בדיקות נאותות עבור משקיעים וחברות מסחריות, ליווי משפטי שוטף בתחום פיתוח אפליקציות, ניסוח הסכמים לפיתוח אפליקציות וכד’.
משרדנו מתמחה בתחומי הקניין הרוחני בקרב התעשיות הבאות: אופנה ולבוש, הגנה על מוצרים תעשייתיים, מסחר וקמעונאות, תוכנות מחשב ומולטימדיה, אינטרנט ותקשורת, מוסיקה ואומנות וכן בתחומי ההייטק השונים.
משרדנו שם לנגד עיניו את טובת הלקוח כאינטרס ראשון במעלה ומאמין בעקרון של ניהול הליכים משפטיים קצרים וממוקדים, הימנעות מניהול הליכי סרק חסרי תועלת , השגת תוצאות מרביות בתקופה קצרה ככל הניתן והתחשבות עילאית בצרכי הלקוח ובשיקולים הכלכליים הכרוכים בניהול הליכים בבתי המשפט בישראל כחלק בלתי נפרד מהשיקולים הדרושים.
היתרון היחסי של משרדנו מונח בשילובם של מספר מרכיבים חיוניים וחשובים :משרד מקצועי וממוקד מטרה בעל יכולת הענקת יחס אישי ופרטני לכל לקוח, ניסיון מעשי בשטח של מספר שנים במשרדים הגדולים במדינה בניהול בתיקי ליטיגציה מסחרית בהיקפים של מיליוני שקלים , יכולת הרכבת תבנית עלויות הגיונית וסבירה, המותאמת באופן אישי לצרכי הלקוח ולסוג השירות המשפטי הנדרש, כאשר כל תיק נתפר לפי מידותיו.
נשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או בעיה. פנו אלינו בטלפון 077-231-2126 – יוסי סיוון , עו”ד בקניין רוחני
באתר זה תוכלו למצוא מאמרים, חדשות ועדכונים שוטפים בתחומי התמחותו של המשרד:
- זכויות יצרים סודות מסחריים הגנה על מותגים חוזים ועסקאות
- סימני מסחר חיקויים מסחריים פיתוח אפליקציות הקמת חברות
- פטנטים מדגמים דיני אינטרנט הסכמי שותפויות
פרסומים אודות משרדנו:
ביהמ”ש המחוזי: השימוש בסימן “ד”ר רילקס” אינו מפר את סימני המסחר ד”ר גב ו- רילקסון אף שהוא הכלאה של שניהם
רשת נייט סליפ סנטר השיקה מותג שהינו הכלאה של חלק מסימן המסחר “ד”ר גב” וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל (“RELAXON”) ויצרה לשימושה סימן מסחר שהוא בגדר “סימן כִּלְאַיִם” – המותג “ד”ר רילקס”.
לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.
בית המשפט קבע כי הסימן “ד”ר רילקס” אינו מהווה הפרה של סימני המסחר “ד”ר גב” או “RELAXON” וקבע בין היתר את הדברים האים:
“…האמת חייבת להיאמר כי המטריד בסימן שבחרה לעצמה הנתבעת 1, איננו הדמיון המטעה שעלול להתקיים בינו לבין כל אחד מסימני המסחר של מתחריה, אלא העובדה שהוא מהווה הכלאה של שני סימני המסחר – מעשה שעטנז אשר העובדה שהוא נוטל משני מקורות שונים גורמת לכך שאין הוא דומה דמיון מטעה לאף אחד מהם. ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע’ 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף. מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ מקדונלד, פ”ד נח(4) 314 (2004). עם כל הכבוד, ובענווה הראויה, דעתי במחלוקת זו כדעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור). אם כך במקרה הרגיל, הרי שוודאי בענייננו, בו השימוש בסימני המסחר של התובעות הוא חלקי, ומתמצה בנטילת מונחים שמקובל לעשות בהם שימוש בעולם המסחר בכלל, ובענף בו עסקינן בפרט, כגון “ד”ר” ו- “רילקס” (מקרה קשה יותר יהיה המצב בו עוסק יבחר להרכיב את שמו משילוב של מונחים שלפחות אחד מהם אינו בגדר רכיב מקובל בענף, כגון מזללת המבורגרים שתקרא “Mac King”. כאמור, לשיטתי, גם במקרה זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים).
בית המשפט אף דחה את הטענה שהשימוש בסימן הכלאיים מהווה גניבת עין שכן לא הוכח כי ישנו חשש להטעיית הלקוחות:
“לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן “ד”ר רילקס” (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר “ד”ר גב” ו/או של סימן המסחר “רילקסון”, ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן “ד”ר רילקס” צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.”
יחד עם זאת בית המשפט פסק פיצויים מכסימאליים בסך של 200,000 ש”ח (100,000 ש”ח בגין כל הפרה) נגד נייט סליפ סנטר בגין מעשיה בשנת 2006 במסגרת השקת המותג החדש, אשר הקימו עוולה של גניבת עין:
“אם מוצא אני מקום לפסוק סעד כנגד מי מהנתבעים, אין זאת, אם כך, בשל עצם הבחירה בסימן הכלאים “ד”ר רילקס”, אלא בשל הדרך בה התנהלו בקשר להחדרתו של מותג זה לשוק בשנת 2006. הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג “ד”ר רילקס” הן כורסאות של “ד”ר גב”; במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים “ד”ר רילקס” (התובעת 2 מחתה על שימוש זה בהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2006. לפי עדות המצהיר מטעם הנתבעים בסופו של יום הוזמן קטלוג אחר על ידי הנתבעת 1, וזאת בגלל שהחליטו “שהוא לא מספיק טוב” (ראו פרוטוקול 14.10.2010, בע’ 151 – 152). יצוין כי לעניין הקטלוג, השתכנעתי כי למרות דברי המצהיר מטעם הנתבעת 1, הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.
כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי ‘חטאי ילדות’ אלו, שנעשו כאמור בעת התחלת השימוש במותג “ד”ר רילקס”, מקימים בסיס למתן צו מניעה כיום. יחד עם זאת, המדובר במעשים חמורים הראויים לתגובה שיפוטית. בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, אני מוצא לנכון, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו. לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1. זאת ועוד, הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, “פיצויים ללא הוכחת נזק”, יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס”ט) 573).”
חשוב לציין, כי פסיקה של בית המשפט ברף המכסימאלי בגניבת עין – סך של 100,000 ש”ח בגין כל הפרה, בהתאם לחוק עוולות מסחריות היא נדירה במחוזותינו. זו דוגמא מובהקת לכך שבמקרים בהם בית המשפט אכן מתרשם, כי נעשו מעשים מכוונים בחוסר תום לב ממשי הוא פוסק פיצויים מכסימלאיים ללא הוכחת נזק בסכום המכסימאלי על פי החוק.
ת”א 9143-11-08 רילקסון ואח’ נ’ נייט סליפ סנטר (מחוזי מרכז)
ביהמ”ש בארה”ב: מכירת קבצי מוזיקה “יד שנייה” מפרה זכויות יוצרים
האם זה חוקי למכור הלאה קבצי מוזיקה שנרכשו כחוק?
אתר האינטרנט ReDigi עוסק במסחר אלקטרוני של קבצי מוסיקה. האתר מאפשר מכירת קבצי מוזיקה שנרכשו על ידי המשתמשים למשתמשים אחרים כקבצי “יד שניה” במחירים זולים יותר מהמחירים שבו הם נרכשו. חברת התקליטים Capitol Records המאגדת זכויות של אמנים ומפיקים מוזיקליים הגישה נגד האתר ReDigi תביעה לצו מניעה ולתשלום פיצויים בבית המשפט הפדרלי בניו יורק בגין הפרת זכויות יוצרים בקבצים הנמכרים באתר.
האתר טען להגנתו כי מאחר והקבצים נרכשו כדין הרי שבמסגרת דוקטרינת המכירה הראשונה רשאי האתר לסחור בהם הלאה למשמשים אחרים כשם שנעשה בספריות ובחנויות ספרים ברחבי העולם. בהתאם לדוקטרינת המכירה הראשונה כל מי שרכש עותק של יצירה מוגנת רשאי בכפוף לתנאים מסוימים למכור אותה הלאה כמוצר “יד שניה”.
השופט ריצ’רד סאליוואן דחה את טענת ההגנה של האתר וקבע כי במקרה זה דוקטרינת המכירה הראשונה אינה חלה שכן האתר אינו סוחר בקובץ המקורי, אלא מאפשר ליצור עותק מהקובץ המקורי ולסחור בו.
בית המשפט קבע, כי כדי שהמכירה השנייה של הקבצים הדיגיטליים תתבצע, על המשתמש ליצור עותק אחר של הקובץ, ואף אם העותק המקורי נמחק מהשרת ולמעשה לא התרחש מצב בו היו קיימים שני קבצים בעת ובעונה אחרת. כלומר מתרחשת מכירה של עותק חדש של הקובץ המקורי ולא של הקובץ המקורי ועל כן לא חלה הגנת המכירה הראשונה.
חברת ReDigi הודיעה שהיא תערער על פסק הדין. חשוב יהיה לעקוב אחר התפתחות הנושא של מסחר בקבצים משומשים, שכן נראה כי טרם נאמרה המילה האחרונה.
ביהמ”ש המחוזי דחה בקשה לביטול היתר המצאה בתביעה שהוגשה על ידי חברת גיטה בגס נ’ PHILIPS AVENT
בשא (ת”א) 9331/08 Philips Electronics UK Ltd נ’ חגית נאמן גורני
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא009331/08
(ת”א 2724/07)
בפני:
כבוד הרשם אבי זמיר תאריך:
20/07/2008
בעניין:
Philips Electronics UK Ltd.
Avent Ltd.
ע”י ב”כ עו”ד
גלינקא ו-ויינר
המבקשות/הנתבעות 4, 5
נ ג ד
חגית נאמן גורני
ע”י ב”כ עו”ד
סיוון
המשיבה/התובעת
החלטה
הנתבעות 4 ו-5 עותרות לבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום, שניתן בהחלטתי מיום 17/2/08 (בש”א 4138/08).
הבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום התבססה על תקנות 500(7) ו-500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”), ובניגוד לטענת הנתבעות 4 ו-5, היא נתמכה בתצהיר לביסוס הטענות, בהתאם לנדרש. לעומת זאת, לבקשה הנוכחית לא צורף תצהיר, בטענה שהיא מסתמכת על הנטען בכתבי בי-דין שהגישה התובעת במסגרת ההליך.
תקנה 500 לתקנות מפרטת שורה של מקרים שבהם ניתן להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה.
תקנה 500(7) מתייחסת למצב שבו התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה ותקנה 500(10) מתייחסת למצב שבו האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה כנגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.
הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות בבקשתן על ההלכה לפיה נטל השכנוע בבקשות לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, מוטל על מבקש היתר ההמצאה. ואכן, נקבע כי- “בנוגע לסוגית נטל ההוכחה נפסק, כי בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום הינה מסגרת דיונית שבה, בדומה לבקשה לביטול סעד זמני שניתן במעמד צד אחד, הטל ההוכחה הוא על התובע; זאת, משום שהבקשה להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט הינה מעצם טיבה בקשה הנדונה במעמד צד אחד. לפיכך, הדיון במעמד הצדדים בבקשת הביטול, הינו למעשה דיון בבקשה המקורית (ראה: ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd , פ”ד נח
— סוף עמוד 1 —
(2) 465; רע”א 8420/96 מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע”מ, פ”ד נא(3) 789)”.
(בש”א (נצרת) 2711/06 FOREM BAGCO INC נ’ תיקו בע”מ, תק-מח 2008(1) 12169. ראו בנוסף- בש”א (ירושלים) 4088/06 Sheldon Libenfeld נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ ואח’, תק-מח 2007(4) 15580; בש”א (ירושלים) 3731/06 קוגן נ’ קוגן-לוקח, תק-מח 2007(3) 12032).
רמת ההוכחה המוטלת על מבקש היתר ההמצאה, היא נמוכה מזו הנדרשת במסגרת הליך אזרחי רגיל. אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התביעה, ולכן אין להטיל על התובע נטל שכנוע כבד, להוכחת עילת תביעתו לגופו של עניין (ע”א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע”מ נ’ CAE Electronics, תק-על 2007(3) 3574).
אפנה גם להחלטתה הממצה של כב’ השופטת דליה גנות בבש”א (תל אביב-יפו) 3650/08 כים ניר שירותי תעופה ואח’ נ’ Bell Helicopter Textron (17/2/08), שם נדונו התנאים הרלוונטיים למתן היתר המצאה מחוץ לתחום-
“המצאת כתב-תביעה אל מחוץ למדינה אינה אלא ביטוי דיוני להטלת מרות שיפוטית של בתי המשפט בישראל על הנתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט (ראה א’ גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ’ 656; ע”א 837/87 הוידה נ’ הינדי, פ”ד מד(4) 545, 550).
במהלך השנים גיבשו בתי המשפט שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם, יורה בית המשפט על המצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום:
א. שיקול דעת בית המשפט;
ב. עילת תביעה “טובה” ו”בת סיכויים”;
ג. מתקיימת אחת מ-10 החלופות בתקנה 500 לתקנות”.
בהתייחס לקריטריון של סיכויי התביעה, קבעה כב’ השופטת גנות-
“בשלב מקדמי זה של הגשת התובענה, אין על בית המשפט לקבוע מסמרות באשר לסיכוייו של התובע לזכות בתביעתו. כל שעל בית המשפט לעשות הוא, לקבוע במסגרת שיקול דעתו האם מדובר בתביעה “טובה” ו”בת סיכויים” (ראה ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבניין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 247-248; רע”א 3872/04 ד”ר נחמן וילנסקי נ’ Metallurgique de Gerazat S.A. ואח’, פ”ד נט(1) 24, 30-31; רע”א 4501/05 Deluxe Laboratories Inc נ’ דה לקס הוליווד/ישראל- פילם אנד פרו (לא פורסם); ובאשר לשיקול דעתו של בית המשפט ראה: ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבנין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 250-152; ע”א 837/87 סרג’יוהוידה נ’ דין הינדי ואח’, פ”ד מד(4) 545, 550-551; ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd ואח’, פ”ד נח(2) 465, 473-474; רע”א 5150/02 ויינברג נ’ בילס, פ”ד נח
— סוף עמוד 2 —
(2) 205, 209; רע”א 749/05 Insught Venture Partners IV L.P. נ’ טכנו הולד אחד בע”מ (לא פורסם))”.
סיכויי התביעה בענייננו, בהקשר של בקשה לביטול היתר ההמצאה כנגד הנתבעות 4 ו-5 נבחנים, ראשית כל, על סמך טענות התובעת בתצהיר שצורף לבש”א 4138/08 (שמטבע הדברים, חופפות לאלו שבכתב התביעה). התובעת טענה, כי היא המעצבת הבלעדית של תיקי תינוקות יחודיים המיוצרים ומשווקים לציבור בשם Gittabags , וככזו, היא בעלת מלוא זכויות הקניין הרוחני, לרבות הזכויות במדגמים הרשומים בגין תיקים אלה. לטענת התובעת, הנתבעת 5 היא חברת “אוונט” העולמית, ששמה המסחרי מופיע על גבי התיקים המפרים, והנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5.
במסגרת התצהיר, התייחסה התובעת גם ל”תפקידן” של הנתבעות 1-3, וטענה כי הנתבעת 1 עוסקת בשיווק והפצה של תרופות, ובין היתר, בהפצה והחדרה לשוק של מוצרי הנתבעת 5 בישראל, הנתבעת 2 ייצרה את התיקים המפרים בסין וייבאה אותם לישראל בשיתוף פעולה עם הנתבעת 1 לצורך שיווק והפצת מוצרי הנתבעת 5 והנתבעת 3 היא רשת למכירה ושיווק של מוצרי תינוקות באמצעות שישה סניפים ברחבי הארץ, המוכרת את התיקים המפרים שיובאו על ידי הנתבעת 2 והופצו על ידי הנתבעת 5 והנתבעת 1.
התובעת טענה, כי בביקור נציגה באחת מחנויות הרשת, התברר לו כי נמכר בה דגם של תיק, הדומה להפליא לדגם מסויים של התיקים המקוריים. בעקבות כך, היא שלחה מכתבי התראה לנתבעים 1-3, המבהירים כי התיקים המפרים הם העתקה וחיקוי אסור של התיקים המקוריים, והפצתם בישראל ללא רשות התובעת, מהווה הפרה של זכויותיה. התובעת דרשה להפסיק את הפצת התיקים ומכירתם. במקביל, פנתה התובעת לנתבעת 5 בדרישה דומה, לאור העובדה שהשם המסחרי AVENT מופיע על גבי התיק-המפר, המופץ על ידי נציג הנתבעת 5 בישראל. הנתבעת 5 השיבה, כי היא והנתבעת 4 לא ייצרו ולא הפיצו את התיקים המפרים.
התובעת טענה, כי למרות תשובה זו, ולפי מיטב ידיעתה, הנתבעת 5 נמנעה מלהורות לנציגיה בישראל לחדול מהפצת התיקים המפרים, והמשיכה להנות מ”קידום המכירות” (כך להגדרת התובעת) של מוצריה בישראל.
לתצהיר התובעת צורפו תצלומים של התיקים המקוריים לצד התיקים המפרים, וניתן להיווכח, כי הדגמים המפרים אכן דומים להפליא לדגמים המקוריים, כך שעל פני הדברים, קיימת למשיבה עילת תביעה לכאורית כנגד החברה היצרנית והחברה המשווקת.
מאחר שסימן המסחר המופיע על גבי הדגמים הנטענים כמפרים, הוא סימן המסחר של הנתבעת 5, הרי שקיים יסוד לייחס לה חלק מהאחריות להפרה הנטענת.
הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי כפי שהבהירו למשיבה, לא היה להן שום חלק בייצור התיקים, יבואם והפצתם. גם אם אניח כי טענה זו נכונה מבחינה עובדתית, הרי שאין בכך בכדי להפחית ממשקלה של עילת התביעה כנגד הנתבעת 5, שכן לכאורה, ניתן היה לצפות, כי כבעלת סימן המסחר המופיע על גבי
— סוף עמוד 3 —
המוצרים הנטענים כמפרים, תפעל הנתבעת 5 להפסקת ייצורם ושיווקם, ואף תהא בעלת אינטרס עסקי ממשי לכך.
בהתאם לכך, קיימת עילת תביעה לכאורית כלפי הנתבעות 4 ו-5 (כאמור, הנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5), מה גם שהן לא צירפו תצהיר לביסוס טענתן בדבר אחריותן, ובניגוד לעמדתן, היה עליהן לעשות כן, לאור האופי העובדתי של טענותיהן (ובהעדר כתב הגנה מטעמן).
הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי התובעת לא הוכיחה כי המעשה או המחדל שגרמו לנזק הנטען, אירע בישראל. לטענתן, המוצרים הנטענים כמפרים אכן נמכרים בישראל, אלא שהן עצמן אינן המוכרות או המשווקות שלהם, ומאחר שמקום מושבן באנגליה, הרי שממילא ההוראה לחדול משיווק המוצרים (שלשיטת התובעת, אמורה היתה להינתן לנתבעים 1-3), מקורה הפוטנציאלי הוא ממשרדיהן באנגליה. הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות על ההלכה שהובעה ברע”א 2752/03 Metallurgique de Gertat S.A. נ’ וילנסקי, פ”ד נז(6) 145,לפיה המחדל בדבר אי מתן הודעה מתאימה על פגם בייצור מוצר מסויים, משוייך למקום מושבן של הנתבעות (במקרה הנדון-בצרפת), על אף שהנזק נגרם בישראל.
יש לציין, כי בהחלטתה בבש”א 3650/08 הביעה כב’ השופטת גנות עמדה שונה, וקבעה כי יש לשקול ניסוח מחדש של הוראת תקנה 500(7), כך שתשתרע גם על תביעות בגין נזקים שאירעו בישראל, בשל מעשה או מחדל של יצרן בחו”ל, וזאת לאור העובדה שהעסקים כיום הם חובקי עולם. אני שותף לעמדה זו, אם כי לא ניתן ליישמה כעת באופן אופרטיבי, שכן הוראת התקנה טרם שונתה.
התובעת טוענת כי הנתבעת 1 היא נציגתה הרשמית של הנתבעת 5 בישראל, ומעורבת בהפצת התיקים המפרים בישראל. בתשובתן לתגובה, לא התייחסו הנתבעות 4 ו-5 לטענה זו באופן ענייני, ולא הביעו עמדה עובדתית נגדית (כאמור, הבקשה גם לא נתמכה בתצהיר, בניגוד לנדרש), לפיכך, יש מקום לקבוע כי קיים קשר עקיף בין הנתבעות 4 ו-5 לבין הפצת המוצרים הנטענים כמפרים בישראל, גם בהנחה שלא הן שהפיצו את המוצרים באופן ישיר. עם זאת, קשר עקיף זה אינו תורם להתגבשות התנאי הגלום בתקנה 500(7), ולכן אינו רלוונטי לה (מה גם שנסיבות דומות אפיינו את המקרה שנדון ברע”א 2752/03).
לעומת זאת, לטעמי, קיימת בענייננו תחולה לתקנה 500(10) לתקנות.
אין מחלוקת, כי על גבי המוצרים הנטענים כמפרים, מתנוסס שמה של הנתבעת 5, ולצורך בירור הסיבה לכך, ראוי כי הנתבעת 5 תצורף כצד להליך.
אין רלוונטיות לכך שהנתבעות 4 ו-5 מכחישות כל קשר להפרה הנטענת, שכן גם אם אניח שאכן אין להן כל קשר להפרות עצמן, עדיין דרוש הסבר לדימיון בשם המסחר ולכך שהנתבעות 4 ו-5 לא הורו על הפסקת הייצור והשיווק של המוצרים הנטענים כמפרים, למרות שכאמור, אמור היה להן אינטרס לכך. במילים אחרות, אילו היו הנתבעות 4 ו-5 חברות הרשומות בישראל, יש להניח כי הן היו
— סוף עמוד 4 —
מצורפות מלכתחילה כצד להליך, לאור חיוניותן להליך, ואין כל סיבה שלא לעשות כן כעת, בהיותן חברות חוץ (אציין, כי אין משמעות לתביעה הקודמת שהגישה התובעת, אליה לא צורפו הנתבעות 4 ו-5 כנתבעות, שנמחקה לבקשת התובעת).
לפיכך, ומאחר שעל פני הדברים, הפורום הישראלי הוא פורום נאות (והתובעת לא טענה אחרת), הבקשה נדחית, וההחלטה בה ניתן היתר המצאה מחוץ לתחום, נותרת על כנה. הוצאות ההליך, 15,000 ₪ מע”מ – בהתאם לתוצאת פסק הדין.
ניתנה היום י”ז בתמוז, תשס”ח (20 ביולי 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים (כמו גם לב”כ יתר הנתבעים).
אבי זמיר, שופט
רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו