אודותינו

הליכים משפטיים בתחום הקניין הרוחני (זכויות יוצרים, גניבת עין, סימני מסחר, פטנטים ומדגמים) מתאפיינים בדרך כלל בקושי רב בהוכחת קיומו של נזק והיקפו. גם לאחר שהתובע עבר את המשוכה של יסוד ההפרה, עדיין יקשה עליו לעבור את משוכת הנזק ולהצביע או לכמת את היקף הנזק שנגרם לו בפועל (זאת בניגוד לתחומים אחרים, כגון תאונות הדרכים, ליקויי בניה וכו’ בהם הוכחת הנזק היא פשוטה יותר והיא בדרך כלל נגזרת של חישובים אריתמטיים וחוות דעת מקצועיות). עמד על כך לאחרונה כב’ השופט טירקל בע”א 3400/03 רוחמה רובינשטיין ואח’ נ’ עין טל (1983) בע”מ, פ”ד נט(6), 490, בקובעו את הדברים הבאים: “חישוב הפיצויים שיש לפסוק לניזוק מכוח דיני הקניין הרוחני הוא בדרך כלל מורכב ומסובך. קיים קושי לקבוע את ערך השוק של הנכס הנפגע, את ההפרש שבין ערך השוק של הנכס אלמלא הפגיעה לבין ערכו לאחר הפגיעה, ואת הפיצוי על אובדן השימוש בנכס… ולפיכך קשה מאוד לכמת במדויק את הנזקים שנגרמו לבעל הזכויות עקב מעשה ההפרה…”

הקושי הטמון בהוכחת הנזק המדויק שנגרם בעקבות חיקוי מוצריו של התובע והרצון להרתיע מעוולים פוטנציאלים הובילו את המחוקק הישראלי (בדומה לארה”ב) לקבוע בעוולות מסוימות הסדרים של פיצוי ללא הוכחת נזק, שיקלו על התובע בקבלת סעד של פיצוי כספי. במסגרת הסדרים אלו יכול התובע לעתור לפיצוי כספי בגין כל הפרה והפרה גם אם לא עלה בידו להוכיח את נזקו. הסדר כזה קיים בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים התשס”ח 2007 (ולהלן: “חוק זכות יוצרים החדש”) שנחקק לאחרונה, על פיו רשאי ביהמ”ש לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק עד לסך של 100,000 ₪ בגין כל הפרה. ההסדר הישן קבוע בסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים – 1924 לפיו רשאי ביהמ”ש לפסוק פיצוי שלא יפחת מ-10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪ לכל הפרה. הסדר זה עדין תקף בכל הנוגע להפרות שהתבצעו בטרם כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים החדש.

הסדר דומה קיים בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט 1999 (ולהלן:”חוק עוולות מסחריות”). בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים (סעיף זה רלוונטי לעוולת גניבת עין ותיאור כוזב בלבד). רעיון זה של פיצוי בלא הוכחת נזק קיים בתחומי משפט נוספים כגון בתוך איסור לשון הרע תשכ”ח – 1965 (סעיף 7); חוק איסור הטרדה מינית, תשנ”ח-1998 (סעיף 6(ב)); חוק אסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א-2000 (סעיף 5(ב).

ראוי לציין, כי הסדרים של פיצוי ללא הוכחת נזק אינם מופיעים בדינים אחרים מתחום הקניין הרוחני כגון דיני הפטנטים, דיני המדגמים ודיני סימני המסחר. יחד עם זאת, בפסיקה הובעה דעה, כי ניתן לעתור לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח גניבת עין אף אם הופר סימן מסחר רשום (ת”א (ירושלים) 8248/06 ישראל עזריאל נ’ פתרונות שיווק למשפחות בע”מ ואח’, תק-מח 2007(2),10921.

הסדרי הפיצוי ללא הוכחת נזק מעניקים לבית המשפט סמכות גמישה ורחבה לקבוע את היקף הפיצוי בהתאם לשיקולים שונים שהוגדרו בפסיקת בתי המשפט. בית המשפט העליון קבע כי, השיקולים הרלוונטיים, אותם יבחן בית המשפט בעת קביעת גובה סכום הפיצוי – העליון או התחתון – הם, בין השאר, עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות, סוג היצירה, אשמתו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר וראה גם ע”א 3616/92 דקל שירותי מחשוב בע”מ נ’ חשב היחידה הבין-קיבוצית פ”ד נא(5), 337 בעמ’ 339, וכן 3261/03 אקום נ’ קפוצ’ין עסקי מזון בע”מ ואח’, תק-של 2005(3), 27272). וראו עוד את רשימת השיקולים המנויה בסעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים החדש.

אך אליה וקוץ בה, הגבול העליון הקבוע בחוק הוא סך של 100,000 ₪ בלבד ואין בסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי גבוה יותר במידה והתובע בחר לילך במסלול זה של פיצוי ללא הוכחת נזק. במקרים בהם מדובר בהעתקה של מאות ואלפי מוצרים במסכת אחת של העתקות (הפרה אחת), הרי שגם הגבול העליון אין בו כדי לשקף את הנזקים שנגרמו לתובע בפועל, הן הנזקים הכספיים, הן הנזקים התדמיתיים והן ההוצאות הכספיות הנכבדות הכרוכות בניהול הליכים מסוג זה.

חשוב לציין, כי בפסק הדין בע”א 592/88 שגיא נ’ עיזבון המנוח אברהם ניניו ז”ל, פ”ד מו(2) 254 נקבעה ההלכה לפיה המבחן השולט לקביעת הפיצוי הראוי הוא מבחן הזכות המופרת ולא האקטים המפרים. נקבע, כי יהיה נכון לראות בדרך כלל בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות כמקימה עילת תביעה אחת בלבד. לכן, במקרים בהם בוצעו מאות ואלפי העתקות של מוצר מסוג אחד בלבד במסכת אחת של מעשים עשוי בית המשפט לראות בכך הפרה אחת בלבד ולפסוק פיצוי סטטוטורי שלא יעלה בכל מקרה על 100,000 ₪ בלבד.

עם זאת, נקבע כי כאשר מבוצע אותו מעשה עוולה בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין ובתקופות שונות, ייתכן לראות, במצבים מסוימים, כל פעילויות חוזרות כאלה כמקימות עילות תביעה עצמאיות, כאשר יהיה נכון לראות, בדרך כלל, בהפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות כמקימה עילת תביעה אחת בלבד, לפחות ככל הנוגע לאותן הפרות שאירעו עד להגשת התביעה. יצויין, כי גישת הנשיא שמגר בעניין שגיא, שלפיה יש לראות בעוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת, עוגנה כיום בהוראת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות וכן בסעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים החדש.

האפשרות לזכות בסעד של פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק המוערך על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה הובילה תובעים רבים בתחום חיקוי מוצרים מסחריים להסתפק בעתירה לפיצוי ללא הוכחת נזק תוך הזנחת מלאכת הוכחת הנזק. הסיבות לכך, מעבר לאפשרות הקלה והנוחה של פיצוי ללא הוכחת היקפו של הנזק, הם שיקולי עלות (הצורך במימון חוות דעת מומחה להוכחת נזקי ההפרה), שיקולי יעילות (פסיקת סכום פיצוי אחיד בגין כל מסכת ההפרה היא פשוטה ונוחה יותר עבור בית המשפט ובנוסף לכך ישנו הצורך בהתמודדות עם טענות חשבונאיות של הצד שכנגד), ושיקולים מסחריים שונים כגון התמודדות מול מתחרים וסודיות (החשש מחשיפת נתונים מסחריים בפני מתחרים, כגון נתוני מכירות, דוחות כספיים וכו’ הנחשבים בגדר סודות מסחריים מוגנים).

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה למדי, שבה בתביעות רבות בתחום הקניין הרוחני, בעיקר בנושא חיקוי והעתקה של מוצרים מסחריים, נוטים בתי המשפט לפסוק פיצויים נמוכים מאוד ביחס להיקף הנזק המתואר בתביעה ולכמות המשאבים, הכסף והזמן שהושקעו על ידי התובע בניהול התיק. מעטים מאוד המקרים בהם נפסקו פיצויים סטטוטוריים מלאים, קרי בסך 100,000 ₪. במקרים רבים פסק בית המשפט פיצוי כה מועט, שלהערכתנו, לא רק שאינו מהווה פיצוי נאות לתובע בגין הנזק שנגרם לו בפועל, אלא שסביר להניח (להערכתנו), כי אינו מכסה את אף את העלויות המשפטיות והכלכליות הכרוכות בניהול הליך מסוג זה בבית המשפט.

נבהיר כי בדרך כלל בית המשפט אינו נוטה לפסוק פיצוי בגובה העליון חרף הוכחת ההפרה וחוסר תום ליבו של הנתבע, אלא בנסיבות חריגות במיוחד. כך למשל, בת.א 46339/05 סי אנד שלס שיווק בע”מ ואח’ נ’ הופ מדפסות תיק תק בע”מ הוגשה בשנת 2005 תביעה לבימ”ש השלום בת”א בגין הפרת סימני מסחר בחולצות שהופצו עליהן הודפס הסימן ONEILL והפצת גלופות לשם ייצור והדפסה. בית המשפט אומנם קיבל את התביעה, אך מאחר והתובע לא הוכיח את הנזק ואף לא ניסה לעשות כן, פסק פיצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק עולות מסחריות בסך של 30,000 ₪ בלבד.

בת.א 2547/04 דקל סיגל נ’ זיפ הופ ואח’ הוגשה בבית המשפט המחוזי בת”א תביעה על סך מאות אלפי ₪ בגין הפצת כמות ניכרת של מכנסי נשים מועתקות ב- 8 חנויות ברחבי הארץ. התביעה התנהלה במשך יותר משנתיים כשבסופה בית המשפט דחה את גרסתם העובדתית של הנתבעים וקיבל את התביעה, אך פסק פיצוי ללא הוכחת נזק על דרך האומדנא בסך של 50,000 ₪ בלבד (מחצית מהסכום המרבי). סכום מועט ביותר, שסביר להניח שאינו משקף את ההשקעה הכרוכה בניהול הליך מסוג זה (לעניות דעתו של הכותב).

רק לשם קבלת התמונה הכללית, ניהול תביעה בגין חיקוי והעתקה של מוצרים תעשייתיים, עלול להגיע לעשרות אלפי שקלים ובמקרים מסוימים ליותר מ- 100,000 ₪, תלוי כמובן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בהיקף התביעה, במורכבות הטענות המשפטיות הכלולות בה ובאופיו של הצד שכנגד. במקרים בהם משולבים בהליכים המשפטיים גם סעדים זמניים והליכי ביניים נוספים ההוצאות עלולות להגיע לסכומים גבוהים יותר.

תופעה זו מעלה שאלות נוקבות בכל הנוגע לכדאיות וליעילות שבניהול תביעות בגין הפרת זכויות במוצרים מסחריים ובאפקטיביות שבהסדר הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק באופן המצריך לדעתנו שינוי חקיקתי בדמות העלאת הרף העליון של הפיצוי הסטטוטורי לסך של לכל הפחות 200,000 ₪ בגין כל הפרה. הגדלת הגבול העליון תאפשר לבית המשפט מרחב שיקול דעת בפסיקת הפיצוי הנכון והראוי, תחזק את שיקולי ההרתעה ותשדר מסר ברור לציבור, כי על חיקוי מוצרים משלמים והרבה!
יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי נקיטת הליכים משפטיים לא תמיד נובעת מהרצון לקבל פיצוי כספי, אלא היא פעמים רבות תוצר של מדיניות וניהול נבון של תדמית תחרותית. אין להקל במשקלם התדמיתי של נקיטת הליכים משפטיים כנגד מפרים, ככל שזה נוגע להרתעת מפרים פוטנציאליים ושידור מסר ברור של “חברה עומדת על זכויותיה”, כאשר לעיתים העברת מסר כזה דווקא חוסכת הוצאות משפטיות בטווח הארוך נוכח הרתעת מפרים פונציאליים.

על כל פנים, כדי לשפר את היעילות והכדאיות בתביעות מסוג זה במצב המשפטי הקיים כיום, ראוי לדעתנו לאמץ כלל אצבע בסיסי, שימקסם את הסיכויים לפסיקת סכומים גבוהים יותר על ידי בית המשפט, ככל שניתן, כמובן בכפוף לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה: במקרים בהם מדובר בהעתקה מסיבית של מוצרים מסוגים שונים, כגון 5-10 סוגי מוצרים, כלומר, כאשר המדובר במספר הפרות נפרדות, על פי המבחנים המקובלים בפסיקה, ניתן לדעתנו לחסוך את מלאכת הוכחת הנזק ולהסתפק דווקא בעתירה לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה והפרה. במקרה זה בית המשפט אומנם עשוי לפסוק סכום נמוך יחסית בגין כל הפרה והפרה, אך סכום הפיצוי במצטבר בגין כל מסכת ההפרות, עשוי להיות גבוה ולשקף, ככל שניתן את הנזק בפועל ואף את ההשקעה שבניהול התיק.

לעומת זאת, במקרים בהם המדובר בהעתקה מסיבית של מוצר מסוג אחד בלבד המהווה “הפרה אחת”, רצוי לדעתנו לנסות ולהוכיח את הנזק בפועל, חרף הקשיים והמורכבות הכרוכה בכך וזאת באמצעות הגשת חוו”ד מומחה (רצוי רואה חשבון) המבוססת על חשבוניות ונתונים בפועל, ירידה בהכנסות, אובדן רווחים, עדויות משלימות וכד’. במקרים אלו, במידה והתובע לא ישקיע בהוכחת הנזק בפועל, בית המשפט עשוי לפסוק פיצוי נמוך מאוד אף על פי שהיקף ההפרה הוא משמעותי ומדובר באלפי העתקות, וזאת מפני שאין בסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי גבוה יותר מהרף העליון הקבוע בחוק (100000 ₪). לדעתנו, הסיכון לגרימת נזק כתוצאה מחשיפת דוחות כספיים במקרים כאלו עשוי להיות קטן יותר מהסיכון הגלום בפסיקת פיצוי זעום ובלתי יעיל שעלול לשדר דווקא מסר הפוך לציבור המפרים.

עוד נציין, כי לדעתנו, ניסיון כנה ואמיתי של התובע להוכיח את נזקו בפועל הן במישור הנזק הכספי והן במישור הנזק התדמיתי (מוניטין) עשוי להוביל את בית המשפט לראות בעין יפה את טרחתו של התובע ולפסוק פיצוי גבוה יותר על דרך אומדנא בסכומים העולים על הסכומים שהיה יכול לפסוק אם התובע היה מסתפק במסלול ללא הוכחת נזק. דרך האומדנא הינה בסמכותו של בית המשפט כפי שמוקנית לו בדיני הפטנטים.

כחלק בלתי נפרד מחובתנו כעורכי דין להעניק ללקוחותינו את העצה הטובה ביותר עבורו, אנו סבורים, כי בטרם נקיטת ההליכים המשפטיים בתחומים ספציפיים אלו, רצוי כי התובע יבצע גם הערכת כדאיות ויעילות שבניהול התביעה וזאת תוך התייעצות עם עורכי דין הבקיאים בתחום ייחודי זה ובידם הכלים הנכונים, הידע המקצועי והניסיון להעריך במידה סבירה את היקף הפיצוי, ככל שייפסק.

במקרים רבים כדאי ואף מומלץ להשקיע בהפקת חוות דעת כתובה בטרם הגשת התביעה. חוות דעת כזו, שתעריך לא רק את סיכויי התביעה אלא גם את סכום הפיצוי המוערך שעשוי בית המשפט לפסוק במידה והתביעה אכן תתקבל בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט, עשויה לסייע ללקוח בתהליך קבלת ההחלטות הנכונות עבור עסקו.