פוסטים

image004

ביהמ”ש : לא ניתן לקבל מונופולין על השימוש בצבע הכחול ובאות X 

בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב’ השופט גדעון גינת) קבע בפסק דין שניתן לאחרונה, כי לא ניתן לקבל במסגרת דיני סימני המסחר מונופולין על השימוש בצבע הכחול, באות X או בבועות בתחום משקאות האנרגיה, שכן המדובר ברכיבים מקובלים בשוק רווי זה.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי במקרה זה חלק מהמוצרים המיובאים מהווים הפרה של הסימן המסחרי של התובעת.

נוכח ההתעניינות הגוברת של יבואנים רבים בתחום משקאות האנרגיה נביא לפניכם סקירה קצרה של החלטתו של בית המשפט המחוזי.

עובדות המקרה:

חברת  XL Energy International Corp הינה חברה בינלאומית המייצרת משקאות אנרגיה תחת המותג .XL

חברת XL הגישה תביעה נגד Cool Trade & Industry יבואן של משקה אנרגיה בגין ייבוא של שני משלוחים של פחיות משקה האנרגיה, אשר לטענתה מהוות הפרת סימן מסחר וגניבת עין של פחית משקה האנרגיה XL.

יובהר, כי משלוחים אלו עוכבו על ידי רשות המכס בהתאם לפקודת המכס אף שאלו נועדו לשטחי הרשות הפלסטינית ולא לישראל.

להלן נערוך לפניכם השוואה בין מוצרי התובעת (חברת XL) למוצרי היבואן (הנתבע):

מוצרי חברת XL      

image004image008

מוצרי היבואן (הנתבע):

משלוח ראשון                                  משלוח ראשון                             משלוח שני

image018image002image022

סימן מסחר רשום של חברת  XL :

image006

חברת XL רשמה סימן מסחרי על שילוב הצבע הכחול כפי שניתן לראות למעלה ובו תבנית של נקודות בצבע כחול כהה הפרושות על פני הצבע.

חשוב לציין, כי התביעה הוגשה בגין שני משלוחים נפרדים:

המשלוח הראשון כלל פחיות משקה אנרגיה בצבע כחול עם תבנית הדומה לזו של סימן המסחר הרשום של XL (ראו למעלה).

המשלוח השני כלל משקאות אנרגיה בצבע כחול אולם ללא התבנית המופיעה בסימנה הרשום של חברת XL.

המשלוח הראשון:

הגם שאין כל דמיון מהותי בין השמות המסחריים המתנוססים על גבי הפחיות שבמשלוח הראשון (מלבד האות X) קבע בית המשפט את הדברים הבאים: ” אני סבור שהדמיון בין אלה מוּשׂא המשלוח הראשון לבין אלה של התובעת, אכן עלול להטעות ויש בו אמנם הפרה של סימני המסחר של התובעת, כמו גם פגיעה בזכויות התובעת מכוח העוולה של גניבת עין, בעיקר בשל כך שהרקע הכחול בו נעשה שימוש דומה עד כדי זהות לסימן המסחר הרשום של התובעת (וככזה נהנה מחזקת התקפות)”. כפי שניתן לראות, פחית המשקה של היבואן במשלוח הראשון מעוצבת בגוון כחול עם תבנית נקודות כחולות באופן הדומה עד מאוד לסימן המסחרי הרשום וכן לפחית המשקה של חברת XL. מכאן שהתקיימה הפרת סימן מסחר.

המשלוח השני

במשלוח השני לעומת זאת, לא נעשה שימוש בתבנית הנקודות הכחולות שהופיעה בפחיות המשקה של XL ועל כן דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להקנות לחברת XL מונופולין בצבע בכחול וכן באות X. בענין זה קבע בית המשפט כי את הדברים הבאים:

הגנה על צבעים:

“בית-המשפט באנגליה הסתייג בדרך כלל ממתן מונופולין לגבי שימוש בצבע. ..ראו החלטתו של עמיתי השו’ ד”ר ע’ בנימיני ב-בש”א מח’ ת”א 10603/09 גלידות שטראוס נ’ נגה גלידות [פורסם בנבו] (2.7.2009, עמ’ 4 סעיף 3(ב)).

בדרך כלל, גם אות בפני עצמה אינה נושא להגנה. ראו:  ע”א 1677/05 Deutsche Telekom AG נ’ E! Entertainment Television [פורסם בנבו] (29.6.2006, סעיף 12, עמ’ 8 למטה), בעקבות ד”ר א.ח. זליגסון, “דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם” (הוצאת “שוקן” 1972).

הפסיקה של בתי-המשפט בארה”ב הכירה באפשרות של רישום סימן מסחר לגבי צבע. ראו: Qualitex v. Jacobson Products 514 U.S. 159 (1995)

ובעניין: Christian Louboutin v. Yves Saint Laurent America (5 Sep. 2012)

וראו בעניין זה מאמר שפורסם על ידי המשרד : ביהמ”ש בארה”ב לכריסטיאן לובוטין בלעדיות על הסוליה האדומה בנעלי נשים…למעט נעליים אדומות 

ערכאת הערעור בעניין Yves Saint Laurent הנ”ל ציינה (שם, עמ’ 19-24) כי חלה גם הגבלה בהכרה של סימן מסחר המגן על צבע הנובעת מעקרון הפונקציונליות Aesthetic Functionality Doctrine.

לשון אחר: לא יוענק מונופולין מכוח סימן מסחר המגן על צבע (בלבד) כאשר הגנה מעֵין זו, תעמיד את המתחרה בעמדת נחיתות, שאינה קשורה למוניטין של הבעלים של הסימן.

בית-המשפט ציין, כי ההחלטה אם להגביל את המונופולין של בעל סימן המסחר מחמת עקרון הפונקציונליות והאבחנה  בין מידת הפונקציונליות של הסימן לבין הצלחתו כמותג מסחרי תלויים מאוד בנסיבות העובדתיות של המקרה -highly fact specific.

בסופו של דבר, לאחר שבית המשפוט בחן את הפּחיוֹת השונות שהובאו בפניו קבע את הדברים הבאים:

“.. אני סבור כי לא ניתן להתעלם מאלמנטים המשותפים לכלל היצרנים: הצורה הכללית של הפּחית, שימוש בצבע כחול, ושימוש באות X. אינני סבור שיצרן העושה שימוש באלמנטים ראשוניים המקובלים בשׂפה (כמו אותיות או מושגים הכלולים       במילון), יכול לקבל מונופולין לגביהם, כאשר השימוש הוא תיאוּרִי ועולה בקנה אחד עם המובן הלשוני של המושג. במקרה הנוכחי השימוש באות X,   בצבע הכחול או באיוּר של בּועות, לגבי משקה, אינו יכול להקנות מונופולין לתובעת, כאשר ההתייחסות היא למשקאות אנרגיה מוגזים. לגבי המשלוח השני קבע בית המשפט כי נעשה שינוי ברקע הכחול, והמראה הכללי, על רקע משקאות האנרגיה  שהובאו בפניו, אין בו כדי להטעות את הצרכן ועל כן אין בפּחיוֹת המשלוח השני כדי להפר את זכויות התובעת מכוח סימני המסחר הרשומים או מכוח העוולה של גניבת עין.

לדעתנו ההחלטה מאזנת בצורה ראויה בין חופש התחרות לבין זכויות הקניין של התובע, כאשר בין המשפט עשה את האבחנה הראויה ונמנע ממתן מונופולין רחב מידי ליצרן על אלמנטים מקובלים בשוק. חשוב לציין, כי ללא השימוש שנעשה בתבנית הנקודות הכחולות שנרשמו כסימן מסחר על ידי חברת XL סביר להניח שבית המשפט היה פוסק כי גם במשלוח הראשון אין משום הפרת סימן מסחר ויש לשחררו.

– אין באמור לעיל כדי להוות משום חוות דעת משפטית כלשהי ומומלץ להיוועץ בעו”ד-

בכל שאלה ניתן לפנות לעו”ד יוסי סיוון 03-6966484 או בצור קשר

מטרה

בית המשפט המחוזי : שלגון “מטרה” של אוסם אינו מפר את סימנה המסחרי של שטראוס ואינו מהווה גניבת עין

העובדות בתמצית:

אוסם החלה לשווק שלגון בצורת מטרה בדומה לשלגון של חברת שטראוס. השלגון יוצר על ידי “נֹגה גלידות” והוא מכוּנה על-ידה “מסטיק בננה”. צורתו של השלגון עיגול, ואף הוא מורכב משלושה מעגלים קונצנטריים בצבעים שונים המקיפים זה את זה מן הקטן לגדול (מעגלים קונצנטריים). לשלגון של אוסם אריזה שונה מהאריזה של שלגון שטראוס.

שטראוס הגישה לבית המשפט תביעה נגד אוסם במסגרתה טענה כי, השלגון של אוסם מפר את סימנה המסחרי המוכר היטב ומהווה גניבת עין אסורה. שטראוס טענה כי שלגון המטרה זכה למוניטין בישראל וכי יש למנוע מאוסם מלשווק את השלגון שלה מחשש להטעיית הצרכן.

בית המשפט המחוזי,כב’השופט גדעון גינת קבע כי לא הוכחה עילת גניבת עין וכי אין חשש להטעיית הלקוחות.  ולהלן תמצית החלטתו של בית המשפט המחוזי:

לא הוכחה עילת גניבת עין

עוולת גניבת עין דורשת הוֹכחתם של שני יסודות מצטברים: מוניטין שרכש היצרן (או המוצר); וחשש סביר להטעיה של הציבור, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה נכס או שירות של התובע.

מוניטין – השאלה הראשונה שיש להשיב עליה בבואנו לבחון קיומה של עילת תביעה בעוולת “גניבת עין”, הינה שאלת קיומו של מוניטין. כפי שהובהר לא-אחת, מוניטין הוא “תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו”. “לשם התגבשות עוולת גניבת עין אין הכרח שהצרכן יזהה את העוסק בשמו. די בכך שהצרכן מתכוון לרכוש מוצר מסוים (אותו הוא מקשר בתודעתו למקור ‘ערטילאי’ כלשהו)…”.

“על-מנת להוכיח קיומו של מוניטין, נדרש תובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע…שימוש ממושך ונרחב יכול שיהיה בכוחו להוכיח את רכישת המוניטין והוא בדרך כלל תנאי דרוש לכך, אך אין הוא תנאי מספיק. מהותו של השימוש שנעשה היא החשובה. על התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו. זוהי בעצם הגדרתם של המוניטין, אשר דרכי הוכחתם הם עניין להכרעתו של בית-המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.”

כפי שנקבע בפסיקת בתי המשפט, על-מנת לבסס מוניטין, על התובע להראות שקַיים ייחוד כלשהו במוצר מתוצרתו, לעומת מוצרים אחרים דומים, וכי הציבור מזהה ייחוד זה עם התובע. יש להראות כי “נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.” (פיסקה 8 לפסק הדין).

אחת הדרכים להוֹכחת מוניטין הינה באמצעות סקר צרכנים, המלמד על כך שהמוצר מזוהה בציבור עם יצרן מסוים, או עם מקור אחד מסוים.

עצם החיקוי אינו מהווה כשלעצמו אינדיקציה לקיומו של מוניטיו

באשר לשאלה אם חיקוי המוצר כשלעצמו יכול להצביע על קיומו של מוניטין הפנה בית המשפט לפסקי דין של בתי המשפט שקבעו, כי עצם העתקתו של מוצר איננה פסולה ואף איננה מהווה אינדיקציה למוניטין.

הוכח מוניטין בשלגון “מטרה”

בניגוד לטענת התובעת, וּכפי שעולה בצורה ברורה מעניין פניציה הנ”ל, עצם חיקוי המוצר, גם בהעדר סיבה פונקציונאלית לכך, אינו מהווה ראיה מספקת לקיומו של מוניטין. גם העובדה שהנתבעת בחרה לכנות את השלגון על-שם טעמיו,”מסטיק בננה”, ולא בחרה בעבורו שם מסחרי ייחודי – עובדה שהתובעת רואה בה ראיה לניסיונה של הנתבעת “לרכוב” על המוניטין שלה – אינה תומכת בעמדת התובעת. שלגונים רבים בשׁוּק (גם מתוצרת התובעת) מכוּנים בשמות הנובעים מטעמם – “אבטיח” לשלגון בטעם אבטיח, “לימונענע” לשלגון בטעם לימון ונענע.

 על קיומו של מוניטין בשלגון “מטרה” ניתן ללמוד גם מן הכתבות בעיתונות שהגישה התובעת לבית-המשפט. בניגוד לטענת הנתבעת, העובדה שפורסם בעיתון מתכון ל’ארטיק’ “מטרה” אינה מעידה על כך שמדובר בשם “גנרי” לשלגון שצורתו שלושה מעגלים קונצנטריים. נקבע כי, מתכון זה מעיד דווקא על המוניטין של התובעת בשלגון “מטרה”.

יש לזכור, כי במשך שנים רבות הייתה התובעת היצרנית העיקרית, אם לא הבלעדית, של שלגונים בצורת מטרה, ולכן אך טבעי הוא כי הצרכנים מזהים את שלגון “מטרה” עם מקור אחד מסויים. הנתבעת טענה אמנם כי ישנם שני יצרנים נוספים שייצרו שלגונים המעוצבים כמטרה, אך לא הביאה כל נתונים נוספים לגביהם וּלגבי היקף מכירות השלגונים על-ידיהם.

התובעת סומכת את טענת המוניטין גם על סקר צרכנים שביצעה. כפי שהובהר לעיל, סקר צרכנים מהווה את אמצעי מקובל להוֹכחת קיומו של מוניטין. כך, ב-ע”א 4410/06 אנ.אר.ג’י אנרג’י אינטרנשיונל בע”מ נ’ Texaco Inc (לא פורסם, [פורסם בנבו], 31.8.2010), דחה בית-המשפט את טענת התובעת לקיומו של מוניטין במילה Energy דווקא מן הטעם שהתובעת לא נקטה בצעד המקובל להוֹכחת “משמעות שנייה” – עריכת סקר צרכנים מהימן (פיסקה 16). בית-המשפט אמנם מדגיש כי זו איננה דרך היחידה להוכיח מוניטין, אך ודאי שזו דרך טובה.

מן הסקר, שהגישה התובעת, עולה כי כאשר שלגון התובעת הוצג לצרכנים ללא האריזה, זיהו אותו למעלה מ-50% מן הנשאלים כ”שלגון מטרה”. הנתבעת תקפה באמצעות חוות-דעת מומחה את ממצאי הסקר של התובעת. בין היתר נטען, כי הסקר נערך באמצעות מחשב, ולא פנים אל פנים; הילדים אשר השיבו לסקר, נעזרו בהוריהם, ויתכן שאלו השפיעו עליהם; השלגונים הוצגו לצרכנים ללא אריזותיהם, וכך היטו את התשובות שכן יתכן שחלק מן המרואיינים לא התייחסו למותג “מטרה” אלא לצורה שראו לנגד עיניהם.

בית המשפט קבע: גם אם יש ממש בחלק מטענות הנתבעת, אינני רואה סיבה שלא לראות בסקר מקור נוסף המבסס קיומו של מוניטין במוצר. אינני סבור כי השם “מטרה” הינו בהכרח שם תיאורי לשלגון שצורתו מזכירה לוח מטרה (נכון יותר לומר כי מדובר בשם המצוי על הרצף בין שם תיאורי לשם מרמז), ומכל מקום, על רקע יתר הראיות שהציגה התובעת, אין לשלול את האפשרות שחלק נכבד מן המשיבים לסקר, זיהו את השלגון עם מוצר התובעת אותו הם מכירים כ:”מטרה”.

השלגונים דומים, אך אין חשש להטעיית הצרכן מאחר והאריזות שונות

המבחן לקיומו של חשש הטעיה, כפי שנקבע בשׁוּרה ארוכה של פסקי‑דין, הינו “המבחן המשולש” שיסודותיו הם: (א) החזות והצליל; (ב) סוג הסחורה וסוג הלקוחות; (ג) יתר נסיבות העניין.

אין מחלוקת כי שני השלגונים מהווים אותו סוג סחורה. ההבחנה שמבקשת הנתבעת לערוך בין שלגון שרבט לבין גלידה חלבית, היא שולית. ‘שלגון’ הינו המונח המקובל לכל סוגי הגלידות הנמכרים על מקל, ואִילו השׁוֹני בטעמים יכול לנבוע מרצון של היצרן לגוון.

חוג הלקוחות של שני המוצרים הוא דומה, אם לא זהה. גם כאן, ההבחנה שעורכת הנתבעת – בין לקוחות שירכשו את שלגון התובעת, שהוא שלגון שרבט שידוע ככולל צבעי מאכל (גם אם הדבר כבר אינו נכון); לבין אלו שיבקשו לרכוש את שלגון הנתבעת, שהוא גלידה חלבית עם תוספות “בריאותיות” – נראית לי מלאכותית.            עם זאת, אין כל ראיה לכך שהעובדה שציבור הלקוחות העיקרי של השלגונים הינו ילדים (טענה אשר כשלעצמה כלל לא הוּכחה), מגבירה בהכרח את סכנת ההטעיה.

התובעת סבורה כי ילדים עלולים להתבלבל בין האריזות השונות ביֶתר קלות, אך ניסיון החיים מלמד כי פעמים רבות ילדים דווקא שׂמים לב טוב יותר לפרטים מאשר מבוגרים, בפרט כאשר מדובר בנושאים ה”קרובים לליבם”. כך עולה גם מתוצאות הסקר של התובעת, לפיו פחות ילדים, מבֵּין אלו שהכירו את שלגון “מטרה”, טעו לחשוב כי שלגון הנתבעת, בין באריזה וּבין ללא אריזה, הוא שלגון התובעת, לעומת מבוגרים.

 בניגוד לטענת הנתבעת, אין ספק שהדמיון בין השלגונים עצמם הוא רב. עם זאת, ההלכה היא כי לא כל דמיון בין מוצרים יוביל למסקנה בדבר קיומו של חשש להטעיה.

כאשר מדובר במוצר הנמכר כשהוא ארוז, אזי בהעדר דמיון מטעה בין האריזות לא ניתן לומר כי קיים חשש להטעיית הצרכנים.

ואמנם, בין אריזות השלגונים קיימים הבדלים רבים, וגם השם שניתן לשלגון הנתבעת שונה באופן משמעותי משמו של שלגון התובעת. כפי שהובהר לעיל, יש לדחות את טענת התובעת כאילו הנתבעת לא בחרה שם מסחרי לשלגון מתוצרתה, מתוך כוונה להטעות וליהנות ממוניטין התובעת.

התובעת צירפה את אריזות השלגונים שלה ושל הנתבעת, ועיון באריזות מלמד כי יש ביניהן שׁוֹני רב. ראשית, אריזת התובעת הינה כחולה, בעוד אריזת הנתבעת הינה כתומה; שנית, על אריזת התובעת מופיעה דמות האריה המכוּנה “מקס”, וּלצידו השם “מקס” באותיות בולטות. על אריזת הנתבעת לא מופיעה דמות כלשהי, למעט דמות השלגון. כמו-כן על כל אחת מן האריזות מופיע בהבלטה שמו של השלגון: “מטרה” על אריזת התובעת, ו”מסטיק בננה” על אריזת הנתבעת. נוסף על כך, על אריזת התובעת מופיע גם שמה, ואִילו על אריזת הנתבעת מופיע שם מותג הגלידות שלה: “Nestle”. לא ניתן לקבל את טענת התובעת כאילו כל האלמנטים הרבים הללו, אשר חלקם מופיע בהבלטה רבה על-גבי האריזות, הינם “שקופים” בעיני הציבור.

ניתן לומר, אם כן, שלא קיים דמיון מטעה בין אריזות השלגונים. לכאורה, די בכך כדי לדחות את טענת התובעת בנוגע לקיומה של עוולת גניבת עין.

השלגון “מטרה” הינו סימן מסחר מוכר היטב אולם אין הפרה של סימן מסחר  

סעיף 46א.(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל”ב-1972 (להלן: “הפקודה”) קובע, בהתייחס לסימן מסחר מוּכּר היטב כדלקמן:

“(א) סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לעניין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לעניין טובין מאותו הגדר.”

ואִילו הפרה של סימן מסחר מוּכּר היטב מתוארת בפקודה כדלקמן:

“הפרה” – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

[…]

(3)  בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לעניין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לעניין טובין מאותו הגדר.”

ב-ע”א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag נ’ אבסולוט שוז בע”מ, פ”ד נח(6), 869, התייחס בית-המשפט לשאלה מהו סימן מסחר מוּכּר היטב, באומרו:

“אין באמנת פאריס מענה לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב, אך הגורמים החשובים לעניין זה, לדברי המחברים Guy Tritton וחבריו (Intellectual Property of Europe 2nd ed. (2002, הם דרגת מוכרותו של הסימן; מידת השימוש בו ומשכה; מידת הפרסום שניתן לו ומשכו; ההיקף הגיאוגרפי של גורמים אלה; דרגת ייחודיותו הטבועה או הנרכשת של הסימן; מידת השימוש בסימנים דומים על-ידי צדדים שלישיים; אופי הטובין או השירותים וערוצי הסחר לטובין או לשירותים הנושאים את הסימן; המידה שבה מוניטין הסימן מסמל טובין איכותיים; ומידת הערך המסחרי המיוחס לו (ע’ 194-193) (ראו גם דברי ההסבר להצעת החוק, שם 535-534).”

 ב-בג״צ 144/85 קליל, תעשיות מתכת אל-ברזליות בע״מ נ’ רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר, פ״ד מב(1), 309, פיסקה 11 (להלן: ״בג״צ קליל״), נקבע כי לצורך רכישת משמעות שנייה (אופי מבחין):

״…דרוש שימוש במידה כזו שהקונה בשוק יזהה סחורה המסומנת בסימן כסחורתו של בעל הסימן… ושקהל הלקוחות יזהה את הסחורה המסומנת עם תוצרתו של בעל הסימן. אין זה דרוש אומנם שהקהל ידע את שמו של בעל הסימן אך דרוש שהוא יתכוון לאותו מוצר שהוא למעשה המוצר שלו ושהסימן בא לאבחנו בתור שכזה. אם הקהל אדיש לגבי מקור המוצר שהוא קונה הרי שהסימן לא רכש את המשמעות השנייה.״

 למעשה, מדובר במבחנים דומים למבחנים המוכיחים קיומו של מוניטין לצורך גניבת עין. משנמצא כי התובעת הוכיחה קיומו של מוניטין בשלגון “מטרה”, ניתן לומר כי צורתו של שלגון “מטרה” רכשה די אופי מבחין על-מנת להיחשב סימן מסחר מוּכּר היטב.

בעניין ברמן השאיר בית-המשפט בצריך עיון את השאלה, אם ניתן לתת הגנה בגין סימן מסחר מוּכּר היטב ליצרן מקומי שאינו בעל שם בינלאומי, אלא הוא מוּכּר היטב בשׁוּק הישראלי בלבד.

בית-המשפט בעניין ברמן הדגיש, כי ההגנה על סימן מסחר מוּכּר היטב מצאה את מקומה בעקבות חקיקתו של החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש”ס-1999. במבוא לדברי ההסבר להצעת החוק צויין כי מטרתו העיקרית של הסכם הטריפס הינה “להסיר את הקשיים העשויים להתעורר במסחר הבין-לאומי בענין זכויות בקנין רוחני”. עוד הבהיר בית-המשפט, כי פסקי-הדין שדנו בטענות הקשורות לסימן מסחר מוּכּר היטב, עשו זאת על-פי רוב בהקשר של עסק בינלאומי.

השופט עמית סבר אמנם כי אין הכרח לפרשׁ את הגדרתו של המונח “סימן מסחר מוכר היטב” המופיעה בפקודה, ככזו החלה רק על סימן המוּכּר בשווקים הבינלאומיים, אך ציין כי על רקע ההיסטוריה החקיקתית, הרחבת ההגנה של סימן מסחר מוּכּר היטב גם לסימנים המוּכּרים רק בשׁוּק הישראלי “אינה נטולת קושי” (פיסקאות 48-49).

האם יש מקום, לשלול הגנה מצורתו התלת-מימדית של השלגון מכוח הכללים החלים הן לגבי סימני מסחר, והן לגבי העוולה של גניבת עין? הגנה על צורתו של מוצר, להבדיל מהגנה לאריזתו תיאורו או שמו, מהווה חריג גם במסגרת עוולת גניבת עין.

הטעם לכך, כפי שמסביר בית-המשפט ב-ע”א 11487/03 August Storck KG נ’ אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע”מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 23.3.2008) (להלן: “עניין טופיפי”), הינו ש:

“כאשר מורכב סימן המסחר מצורתו התלת מימדית של מוצר, מופקעת צורה זו מנחלת הכלל באופן שרק בעל הסימן רשאי לעשות בה שימוש ביחס לטובין אשר לגביהם נרשם הסימן. המונופולין לו זוכה בעל הסימן ביחס לצורתו התלת מימדית של המוצר מעורר קשיים ניכרים… לצורתו של מוצר יש, על פי רוב, תפקיד עצמאי החורג מן התפקיד המיועד לסימן מסחר. פעמים רבות מוכתבת צורת המוצר משיקולים פרקטיים, בין שיקולים פונקציונליים ובין שיקולים אסתטיים.” (שם, בפיסקה 10).

לפיכך, נקבע בעניין טופיפי כי סימן תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר, יהיה כשיר לרישום רק אם הוא בעל אופי מבחין נרכש (להבדיל מאופי מבחין אינהרנטי), וּבלבד שצורת המוצר אינה ממלאת תפקיד פוקנציונאלי או אסתטי (פיסקה 31 לפסק-הדין). הרציונאל להגנה המצומצמת על צורתו התלת-מימדית של מוצר הינו החשש מפני פגיעה בתחרות החופשית. מתן הגנה לצורתו של מוצר, מונעת מן המתחרים אפשרות לייצר מוצר מתחרה שצורתו זהה או דומה כדי הטעיה לצורה נשוא סימן המסחר.

בכך נשללים מן המתחרים היתרונות הפונקציונאליים או האסתטיים הגלומים באותה צורה, ויש בכך כדי להביא לפגיעה באפשרות להתחרוֹת באופן יעיל בבעל הסימן (עניין טופיפי, בפיסקה 11). לא זו אף זו, הכרה בהגנה של סימן מסחר במקרה כזה עלולה לשמש “מסלול עוקף” לדיני הפטנטים או המדגמים, וּלהפר את האיזון העומד בבסיסם – בין הרצון לעודד יצירה וּפיתוח לבין הרצון לאפשר שימוש ציבורי בעיצובים ובהמצאות (עניין טופיפי, בפיסקה 14).

בעניין פניציה דן בית-המשפט העליון בשאלה, האם חיקוי צורתו של מוצר מהווה גניבת עין, וקבע כי מקום בו נודעת לצורה זו חשיבות פונקציונאלית או אסתטית, לא יהיה בחיקויה משום גניבת עין, גם אם יוכחו יתר יסודות העוולה.

בעניין טופיפי החיל בית-המשפט הלכה זו גם לגבי הפרה של סימן מסחר תלת‑מימדי המורכב מצורתו של מוצר. בית-המשפט הדגיש את ההבחנה בין הגנה על סימן מסחר תלת-מימדי “רגיל” לבין הגנה על סימן מסחר תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר. במקרה האחרון, קבע בית-המשפט, כי אם לצורת המוצר תפקיד פונקציונאלי או אסתטי שאינו זניח, לא ניתן יהיה לרשום סימן מסחר על צורתו התלת-מימדית של המוצר, גם אם הוּכח כי צורת המוצר רכשה אופי מבחין. לדבריו:

“…משתמע, כי היותו של הסימן פונקציונלי מהווה מחסום אך מפני רישום סימן בעל אופי מבחין אינהרנטי. משמע, עדיין ייתכן שסימן פונקציונלי יירשם כסימן מסחר, אם הוא בעל אופי מבחין נרכש…

בשונה מהאמור לעיל, הרי שבגדר דיני גניבת העין לא מוענקת הגנה לתווים בעלי אופי פונקציונלי (ע”א 4030/02 עמיחי טרייד בע”מ נ’ שרש ערכות נוודים בע”מ, פ”ד נח(5) 632, 637-636 (2004))…מכל מקום…השיקולים הייחודיים שמתעוררים ביחס לסימני מסחר תלת מימדיים מהסוג בו עסקינן [סימן תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר – ג. ג.] מובילים למסקנה כי למצער ביחס לסימנים אלה יש לקבוע שסימן פונקציונלי אינו כשיר לרישום בין אם הוא בעל אופי מבחין אינהרנטי ובין אם הוא בעל אופי מבחין נרכש.” (שם, בפיסקה 15).

בית-המשפט בעניין טופיפי מסכם ואומר:

“מן הדברים האמורים עולה בבירור, כי היקף ההגנה המוענקת לצורתו של מוצר במסגרת דיני גניבת העין מצומצם באופן משמעותי ביחס להיקף ההגנה המוענקת לאריזתו של המוצר או לאספקטים אחרים שלו. ביסודה של ההבחנה הנזכרת עומדת ההכרה בחשיבותה הרבה של צורת המוצר, ובהכרח שכלל המתחרים יוכלו לעשות בה שימוש על-מנת להבטיח תחרות חופשית ויעילה. ההבחנה בין צורת המוצר לבין צורת אריזתו מבוססת על כך, שצורת המוצר אוצרת בתוכה פעמים רבות ערך פרקטי -בין פונקציונלי ובין אסתטי. ערך כזה אינו גלום, דרך כלל, בצורתה של אריזת המוצר.” (פיסקה 17).

 ההלכה הנ”ל אושרה גם בדיון הנוסף בעניין טופיפי (דנ”א 4237/08 אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע”מ נ’ August Storck KG [פורסם בנבו] (5.10.2009)), וכן ב-ע”א 3776/06 עין גדי קוסמטיקס בע”מ נ’ רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר [פורסם בנבו] (12.5.2008), בפיסקאות 8, 10.

צורתו של שלגון “מטרה” הינה בעלת אופי מבחין נרכש (זו, למעשה, המשמעות של היות צורת השלגון סימן מסחר מוּכּר היטב).

צורתו של שלגון מטרה אינה בעלת אופי פונקציונאלי או אסתטי השולל ממנה הגנה

בעניין פניציה הדגישה השופטת נתניהו, כי ניתן לומר על מוצר שהוא בעל אופי אסתטי כאשר אחת הסיבות העיקריות לרכישה הינה חזותו של המוצר. לאור הראיות שהציגה התובעת, בדבר המוניטין שרכש השלגון, סביר להניח שהסיבה שציבור הלקוחות רוכש את שלגון “מטרה” הינה ההיכרות עם השלגון, ולאו-דווקא בגלל צורתו.

הדמיון בין השלגונים הוא רב, אך הם אינם זהים. שני השלגונים צורתם עיגול המורכב משלושה מעגלים קונצנטריים. בין השלגונים ישנו הבדל מסוים בקוטר ובעובי (סעיפים 3 ו-8 לתצהיר טקסלר), וכן בצבעיהם של שלושת המעגלים. גם אורך המקל המחזיק את השלגון הינו שונה.

בענייננו, הדמיון בין השלגונים אינו רב עד כדי זהוּת, ויתר על כן, לא הוּכח כי הנתבעת הפיקה יתרון פסול כלשהו מן השימוש בשלגון שצורתו דומה לצורת השלגון של התובעת, וזאת משום שבּעת רכישת השלגון, לעולם, וּלמצער כמעט תמיד, הצרכן יהיה מודע לשוני בין המוצרים.

שנית, ראוי לקחת בחשבון את העובדה הידועה שחיקוי צורתם של מוצרי מאכל בכלל ושל שלגונים בפרט, הינו עניין נפוץ למדי. כך, למשל, הקרטיב הידוע בשם “רמזור”, המורכב משלוש שכבות בצבעי אדום, צהוב וירוק, מיוצר על-ידי יצרנים שונים. בדומה, קיימים כיום בשוק יצרנים רבים המייצרים חטיפי בוטנים הדומים בחזותם לחטיף “במבה” של חברת “אֹסם”, חטיפים הדומים בצורתם לחטיף “ביסלי”,

נקבע כי לא הופר סימנה המסחרי של שטראוס.

apple-store-trademark-drawing-660x312

אפל הצליחה לרשום סימן מסחר על עיצוב החנויות שלה

חנות הינה כרטיס הביקור של כל מותג, היא ה-DNA שלו והיא מבטאת את התדמית השיווקית והסגנון הייחודי שלו. רשתות מסחריות רבות משקיעות הון עתק בעיצוב החנויות שלהן ובגיבוש קונספט ושפה עיצובית ייחודית, שתאפיין את חנויותיהן.
נשאלת השאלה האם ניתן לקבל איזושהי בלעדיות על הסגנון העיצובי, הסידור וה- LOOK AND FEEL של החנות?
בארה”ב, מסתבר כי ניתן להגן על עיצוב וסידור (LAYOUT) של חנות באמצעות רישום סימן מסחר. מדובר בהגנה חדשנית התופסת תאוצה לאחרונה.

חברת אפל העולמית הצליחה (22 לינואר 2013) לרשום בארה”ב סימן מסחרי על לא פחות מאשר העיצוב הייחודי המאפיין את חנויותיה, הכולל חלונות זכוכית גדולות, עמדות הדגמה מסודרות בשתי שורות מקבילות צמודות לקיר לאורך החנות ותאורה ייחודית. בקשות דומות הוגשו על ידי אפל אף במדינות נוספות ברחבי הועלם. מבנה הזכוכית והמדרגות השקופות שבחנות אפל הידועה בניו יורק אף רשומות כפטנט על ידי אפל.

אכן סימן מסחר על עיצוב חנות אינו נשמע סביר, אין המדובר בשם, סימן או לוגו, אלא בעיצוב החזית והחלל הפנימי של חנות. אלא שאפל הצליחה להוכיח כי, עיצוב החנויות שלה הוא כה ייחודי עד כדי כך שהפך בעצם לסימן ההיכר שלה.
תהליך הרישום של אפל היה מורכב מאוד. אפל הגישה פרסומים רבים וסקר דעת קהל ובו הוצגו לצרכנים תצלומים של חנויות שונות בתחום מוצרי האלקטרוניקה ללא הלוגו המסחרי שלהן. 43 אחוזים מהנשאלים זיהו את החנויות של אפל.
גם חברת מייקרוסופט רשמה סימן מסחרי על עיצוב רשת החנויות שלה. יש הטוענים אף כי חברת אפל רשמה זאת בעקבות מייקרוסופט.
האם ניתן גם בישראל להגן על עיצוב וסידור של חנות באמצעות רישום סימן מסחר? בישראל לא ידוע על רישום סימני מסחר על עיצובי חנויות ונושא זה כלל לא עלה לדיון. יחד עם זאת, רק בהתקיים נסיבות מיוחדות בלבד ניתן יהיה לדעתנו לרשום סימן כזה. נסיבות מיוחדות אלו יכולות להתקיים רק כאשר מדובר בעיצוב אחיד וייחודי דיו, בעל אופי מבחין מובהק ושציבור הצרכנים הנחשף אליו מזהה אותו עם המותג בלבד.
היתרונות שברישום סימן מסחר על עיצוב החנות הם קבלת בלעדיות בעיצוב הייחודי, הגנה מפני מתחרים ומניעת הטעייה הן בשלב הכניסה לחנות והן בשלב הרכישה. סימן מסחר רשום, מעבר לכלי להשגת בלעדיות בשוק התחרותי, הינו גם נכס בעל ערך כלכלי רב. ראוי לציין, כי ניתן להגן על עיצוב חנות גם באמצעות דינים אחרים, אולם סימן מסחרי רשום יהיה לדעתנו אפקטיבי יותר לאכיפה וירתיע מתחרים.
מעניין יהיה לדעת מי יהיה המותג הישראלי הראשון שיצליח לקבל בלעדיות על הקונספט העיצובי של חנויותיו בישראל וכיצד יתייחס לכך רשם סימני המסחר.
אין באמור לעיל כדי להות משום חוות דעת משפטית כלשהי ויש להיוועץ עם עורך דין הבקיא בתחום.

purple cadbury

2.10.12 ביהמ”ש באנגליה: קדבורי זכאית להגנת סימן מסחר על הצבע הסגול של חפיסות השוקולד שלה

“עלייתם של הצבעים כסימני מסחר”

מעצב העל הנודע כריסטיאן לובוטין זכה להגנה על הסוליה האדומה בנעלי נשים כסימן המסחרי שלו בהליך משפטי שניהל מול ויי.סיינט לוריין בארה”ב וכעת פסק בית המשפט הגבוה באנגליה כי, חברת קדבורי זכאית לרשום סימן מסחר על הצבע הסגול לגבי מוצרי השוקולד שהיא מייצרת. בתי המשפט נוטים להכיר יותר ויותר בצבע מסויים כסימן מסחרי וכזכות קניינית לכל דבר ועניין תוך הגבלת התחרות בשוק.

ביום 15.4.2004 הגישה קדבורי בקשה לסימן מסחר על הצבע הסגול עבור מוצרי שוקולד, חפיסות שוקולד ומשקאות מבוססים על שוקולד ועוגות שוקולד. הבקשה נדחתה על ידי רשם סימני המסחר באנגליה שקבע כי הסימן חסר אופי מבחין (נעדר ייחודיות). חברת קדבורי לא וויתרה והגישה ראיות למכביר המוכיחות כי הצבע הסגול רכש משמעות משנית באופן שציבור הצרכנים מזהה את הצבע הסגול עם מוצרי השוקולד שלה בלבד.

חברת נסטלה הגישה התנגדות לבקשה לסימן מסחר וטענה כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב וכי הסימן נעדר כל אופי מבחין. נסטלה טענה כי אין זה ראוי ליתן סימן מסחר לגורם מסחרי כלשהו על צבע שאמור להיות פתוח לכל העוסקים בתחום.

באוקטובר 2011 דחה רשם סימני המסחר האנגלי את ההתנגדות ומצא כי, קדבורי אכן הצליחה להוכיח כי הצבע הסגול של מוצריה רכש אופי מבחין באמצעות שימוש אינטיסיבי ברחבי אנגליה. עם זאת רשם סימני החסר הגביל את רשימת המוצרים הכלולים בבקשה למוצרי שוקולד לאכילה בלבד.

חברת נסטלה הגישה ערעור על ההחלטה לבית המשפט הגבוה, אך בית המשפט דחה את הערעור בקובעו את הדברים הבאים:
The evidence clearly supports a finding that purple is distinctive of Cadbury for milk chocolate.”
יחד עם זאת, הגביל בית המשפט הגבוה את רשימת הסחורות שבבקשה למוצרי שוקולד מחלב בלבד.

אכן חברת נסטלה הצליחה בהגבלת רשימת המוצרים המוגנים בסימן המסחר, אולם הקביעה המשפטית כי, קדבורי זכאית לבלעדיות בצבע הסגול לגבי חפיסות שוקולד חלב הינה בעלת משמעות מרחיקת לכת באיחוד האירופי ועשויות להיות לה השלכות גם בישראל.

המשמעות של החלטה זו הינה כי בעלי מותגים שיצליחו להוכיח כי, צבע המותג שלהם מזוהה עמם בקרב ציבור הצרכנים יוכלו לנסות ולרכוש בלעדיות בצבע עצמו באמצעות רישום סימן מסחר על הצבע ובכך להגביל את מתחריהם. עם זאת, חשוב לציין כי, במקרה זה המדובר בחברה שהחלה לעשות שימוש בצבע הסגול למוצרי השוקולד שלה עוד משנת 1914. המדובר בשימוש ארוך ואינטנסיבי לכל הדעות. חברה שמבקשת לרשום סימן מסחר על צבע, עליה לעמוד בנטל משמעותי וכבד להוכיח כי, הציבור אכן מזהה את הצבע עם מוצריה בלבד.

המאמר הינו להתרשמות בלבד, אין באמור כדי להוות חוות דעת כלשהי ועל המשתמש להתייעץ עם עורך דין הבקיא בתחום.

IMG_2014

מה הגבול בין פרסומת השוואתית מותרת לבין הפרת סימן מסחר? מאת עו”ד יוסי סיוון

לאחרונה פורסמה בכלכליסט כתבה אודות הקמפיין המסעיר שהשיקה חברת סודה סטרים שמטרתו לעורר את המודעות העולמית לשמירה על איכות הסביבה. במסגרת הקמפיין הציבה סודה סטרים ב-20 מקומות ברחבי העולם, מתקנים ובהם כ-10,000 בקבוקי משקה ופחיות ריקים, שמכרו חברות המשקאות הגדולות בעולם, כולל חברת קוקה קולה וזאת כדי להדגים את כמות האשפה שניתן לחסוך באמצעות שימוש במוצרי סודה סטרים.

כפי שצוין בכתבה, פנתה קוקה קולה באמצעות עורכי דינה לחברת סודה סטרים ודרשה ממנה להסיר את הקמפיין שלה בכל רחבי העולם, בשל השימוש בסימן המסחרי הרשום של קוקה-קולה.

סיטואציה זו מעלה סוגיה מעניינת – היכן עובר הגבול בין פרסומת השוואתית לגיטימית, העושה שימוש בשמו של מתחרה ללא רשותו, לבין שימוש בשמו של המתחרה העולה כדי הפרת סימן מסחר?

בפרסומת השוואתית נעשה בדרך כלל שימוש בסימן מסחר של מתחרה (ללא אישורו) לצורך עריכת השוואה בין שירותים או מוצרים מסוימים של שני גופים מתחרים.

ראו לדוגמא: פרסומת של פפסי (מתוך יוטיוב) בה נראה ילד מטפס על פחיות קוקה קולה כדי להגיע לפחית של פפסי:

פרסומת של BMW (מתוך יוטיוב):

פרסומת למקדונלד (מתוך יוטיוב):

המונח “פרסומת השוואתית” אינו מוגדר בחוק הישראלי, אלא רק בפסיקת בתי המשפט. בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין מקדונלד (ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ אריאל מקדונלד) נקבע כי, פרסומת השוואתית היא פרסומת המשווה בין המוצרים המסופקים על ידי מתחרים, בין המחירים שגובה כל אחד מהם, בין טיב השירות שניתן על ידי כל אחד מהם וכיוצא באלה.

לעומת זאת, בהתאם לדין האירופי ההגדרה של פרסומת השוואתית הינה רחבה יותר וכוללת כל פרסומת בה מוזכר המתחרה – ולו ברמיזה. סעיף 3a לדירקטיבה האירופית מעמיד מספר תנאים להיותה של הפרסומת ההשוואתית מותרת וללא הפרת סימני מסחר: אסור שהפרסומת תגרום להטעיה; על הפרסומת לערוך השוואה בין שני מוצרים או שירותים העונים לאותם הצרכים; על הפרסומת לערוך השוואה אובייקטיבית; הפרסומת אינה מלעיזה (denigrate) או פוגעת בשמו הטוב (discredit) של סימן מסחר של מתחרה.

חשוב לציין, כי באופן עקרוני פקודת סימני המסחר בישראל אינה מעניקה הגנה למשתמש בסימן המסחר של מתחרהו לצורך פרסומת השוואתית. בפסק הדין בעניין מקדונלד לעיל הובעה הדעה כי, ייתכן, שיש מקום לשקול מתן הגנה שכזו, בנסיבות מסוימות, בשל שהפרסומת ההשוואתית כשלעצמה משקפת פרקטיקה מסחרית רצויה, המספקת מידע יקר ערך לצרכן. יחד עם זאת, נקבע כי ההיתר לעריכתה של פרסומת השוואתית בישראל, יכול שימצא בחריג שיצרה הפסיקה ולפיו שימוש אשר נעשה בסימן המסחר בקשר לסחורתו של בעל הסימן עצמו לא ייחשב להפרת סימן מסחר (פסק דין בע”א 471/70 גייגי נ’ פזכים, בעמ’ 707).

נראה כי, בשל העדר חקיקה ספציפית בישראל תיבחן סוגיית הלגיטימיות של פרסומת השוואתית על ידי בתי המשפט על יסוד כללים הדומים למדינות המערביות ברחבי העולם.
אכן, ראוי שלא להגביל יתר על המידה את השימוש בסימן של מתחרים במסגרת פרסומת השוואתית מחשש לפגיעה בחופש התחרות ובעקרון חופש המידע לצרכן, שהינם עקרונות חשובים במשפטנו.
יחד עם זאת, מן הראוי גם להציב גדרים להגנה הנפרסת סביב הפרסומת ההשוואתית, על מנת שיובטח שהפרסומת לא תשמש ככלי לניגוח לא הוגן של המתחרה (ואכן, הן בארצות הברית, הן באירופה והן בחוק האנגלי ישנם כלים למניעת שימוש לרעה בהגנה הניתנת לפרסומת ההשוואתית). כפי שנעשה במדינות רבות בעולם הגיעה העת שגם בישראל יקבע המחוקק כללים ברורים בנושא פרסומת השוואתית וזאת במטרה להקל על חופש הפרסום בפרט והתחרות החופשית בכלל.

יוסי סיוון הנו עו”ד בעלים ומייסד של משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני וסימני מסחר המידע. המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, אין להסתמך עליו ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית.

עוד בנושא:

dreamstime_xs_11928184

איך מבצעים בדיקת נאותות למותג מסחרי? טיפים וכללים חשובים מאת עו”ד יוסי סיוון

החלטתם לרכוש מותג כלשהו, חברת אופנה, מותג מזון או כל מותג מסחרי אחר? חשוב לבדוק היטב לא רק את הנכסים וההתחייבויות הסטנדרטים של החברה, אלא להעמיק ולבחון גם את זכויות החברה בנכסים הבלתי מוחשיים, כגון הקניין הרוחני שלה.
ידוע, כי במסגרת ההחלטה לרכוש חברה מקובל להזמין הערכת שווי המתייחסת בעיקר לנכסים וההתחייבויות של החברה במטרה לספק חוות דעת על הערך ההוגן או השווי הכלכלי של החברה הנרכשת, אותו אנו נהיה מוכנים לשלם עבורה.
לצד הערכת השווי עלינו לבצע גם בדיקת נאותות בכדי לאתר קיומם של סיכונים כלשהם, שעלולים להפחית או לפגוע בערכה המסחרי של החברה הנרכשת. חלק מנכסי החברה אותה אנו בוחנים בדרך כלל לצורך רכישתה מהווים נכסים בלתי מוחשיים, כגון קניין רוחני, פטנטים, סימני מסחר וכו’.
ישנן חברות שהפטנטים מהווים את עיקר נכסיה, כגון חברות הייטק, סטראט אפים, חברות אינטנרט, חברות תעשייה וטכנולוגיה וכו’. ישנן חברות שסימן המסחר שלהן שהוא בעצם המותג המסחרי, מהווה הנכס העיקרי והמהותי שלהן, לצד הפעילות המסחרית הענפה, כגון חברות אופנה, מזון, צעצועים, מוצרי צריכה לבית וכו’.
דוגמא מובהקת לחשיבותו של הסימן המסחרי במסגרת נכסי החברה היא במקרה של חברות אופנה. בחברות אופנה המייצרות ביגוד והנעלה, סימן המסחר המתנוסס על גבי מוצרי הלבוש הנו בעצם המותג המסחרי, עליו מבוסס המוניטין של החברה וחלק עיקרי ומהותי משוויה הפיננסי של החברה.
כך למשל, ניתן להעריך כי סימן המסחר של חברת CASTRO הינו חלק מהותי ועיקרי מהיקף נכסיה (פעילות עסקית, חנויות, חוזים, ציוד ומלאי, וכו’) באופן שקשה לתאר עסקת רכישה של חברה שכזו, ללא רכישת פרוטפוליו הסימנים המסחריים שלה, כחלק בלתי נפרד מהפעילות העסקית של החברה.
כאשר אנו ניגשים לבדיקת נאותות לחברה מסחרית של חברה כזו או כל חברה אחרת שבה סימן המסחר הוא אחד מהנכסים העיקריים שלה, יש לבחון לא רק את קיומם של סימני המסחר שבבעלות החברה הנרכשת, אלא גם את “חוסנם” של סימני המסחר.
למה הכוונה “חוסנם”? הכוונה היא : הן לחוסן המסחרי, שבא לידי ביטוי בכוחו המסחרי של המותג אל מול מותגים מסחריים של המתחרים והן לחוסן המשפטי של הסימן המסחרי, שבא לידי ביטוי הן ביכולת לשמר את הזכויות הבלעדיות המוקנות לבעל הסימן והן וביכולת לתקוף חיקויים והפרות על ידי גורמים כאלו ואחרים בשוק. במילים אחרות, אין בקיומה של תעודת רישום בלבד, כדי להעיד על יכולתו של בעל הסימן ליהנות מזכויות בלעדיות בסימן, אלא יש לבחון אלמנטים רבים נוספים.
כיצד אם כן בוחנים “חוסן משפטי” לסימני מסחר? להלן נפרט עבורכם מספר נקודות חשובות, שמומלץ לבדוק על מנת לוודא את חוסנו המשפטי של סימן המסחר של החברה הנרכשת (כמובן שאין זו הרשימה המלאה):

כיצד מבצעים בדיקת נאותות לסימן מסחר?


1. בחינת התוקף המשפטי של תעודות סימני המסחר – הוצאת עותק מקורי ומהימן של תעודת סימן המסחר מרשם סימני המסחר ובדיקת תוקפו המשפטי של הסימן המסחרי. יש לבחון כי התעודה תקפה וכן את מועדי חידוש הסימנים. יש לזכור כי, סימן מסחר רשום תקף כל עוד מחדשים את רישומו אחת ל– 10 שנים ומשלמים את האגרות כדין. חידוש הסימנים כרוך בהוצאות כספיות משמעותיות, ובכלל זה תשלומי אגרות למשרד המשפטים ושכר טרחת עורכי דין. ישנן חברות אשר פרוטפוליו הסימנים שלהן עשוי להגיע לעשרות ומאות סימנים, על כן עשויה להיות לכך משמעות כספית לא מבוטלת על החברה הרוכשת.
2. בחינת היקף השימוש בפועל בסימן המסחר. סימן מסחר שלא נעשה בו שימוש בפועל במשך תקופה של שלוש שנים ברציפות עשוי להיות חשוף לתביעה לביטול סימן מסחר בהתאם לפקודת סימני המסחר. בישראל, בניגוד למדינות אחרות אין השימוש מהווה תנאי לתוקף הסימן, אולם במקרה של אי שימוש לתקופה של שלוש שנים ברציפות הסימן כאמור חשוף למחיקה על ידי מתחרים.
3. בדיקת זהותו של מי שעושה שימוש בפועל בסימן. רצוי לזכור כי, במקרה והחברה הנרכשת אינה עושה שימוש בעצמה בסימן, אלא נתנה רשות שימוש לחברה אחרת, הרי שככל ורשות השימוש הזו לא נרשמה בפנקס סימני המסחר, סימן המסחר עלול להיות חשוף לביטול ומחיקה מפנקס סימני המסחר על יסוד העדר שימוש. במילים אחרות רישיון לשימוש בסימן מסחר שלא הוגש לרישום נעדר תוקף.
4. בדיקת זהותו של הבעלים בתעודות סימני המסחר. לעיתים רבות רישום הבעלות בתעודות סימני המסחר אינו משקף את המצב בפועל, מקום שבעל הסימן לא טרח לבצע את השינוי ברישום. כך למשל, ייתכן שהחברה הנרכשת אומנם עושה שימוש בסימן המסחרי שלה, אך היא אינה רשומה כבעלים בסימן. תוצאה כזו יכולה לנבוע למשל מטעות פקידותית כגון רישום חברת הבת או חברה אחות של החברה הנרכשת כבעלי הסימן במקום החברה שעושה שימוש בפועל בסימן. על כן יש להקפיד היטב כי, החברה הנרכשת היא הבעלים בסימן, לרבות בדיקת שם החברה המדויק ומספר הח.פ.
5. עריכת בדיקה מקיפה בכל מאגרי המידע לאיתור עיקולים ו/או משכונים על זכויותיו של בעל הסימן בסימן המסחר. סימן מסחר הנו נכס לכל דבר ועניין וניתן להטיל עליו עיקולים או לרשום משכון על זכויותיו של בעל הסימן. על כן מומלץ לבצע בדיקה בבתי המשפט, במאגרי המידע, ברשם החברות וברשם המשכונות.
6. בדיקת הליכים משפטיים הנוגעים לסימן המסחר: יש לאתר תביעות שהוגשו, צווי מניעה, עיקולים, תביעות כספיות, לרבות תביעות שהוגשו על ידי חברות זרות. כמן כן, יש לבדוק האם קיימים הסכמי דו קיום (הסכמים שמאפשרים שימוש מקביל של שני סימנים דומים) שנכרתו בעקבות הליכי התנגדות של צדדים שלישיים, שעלולים להגביל את אופן השימוש בסימן המסחרי ולפגוע באופן משמעותי בשווי הפיננסי של המותג המסחרי. יש לבדוק האם ישנם הליכים תלויים ועומדים ברשם סימני המסחר.
7. בדיקת מדיניות הרישום והאכיפה של בעל הסימן בישראל ובחו”ל. חשוב לבחון את מדיניותה של החברה הנרכשת בכל הנוגע לנקיטת פעילות אכיפה נגד מפרים ולרישום סימני מסחר בשווקים הרלוונטים. חברה שאינה משקיעה דיו בפעילות אכיפה נגד מפרים עלולה להביא לידי דילול הסימן המסחרי ולשחיקתו כתוצאה מהצפת השוק במוצרים מפרים ובחיקויים. חברה שאינה טורחת לרשום את סימני המסחר שלה ביעדי שיווק בחו”ל (בדרך כלל משיקולי חסכון בהוצאות) עלולה לאבד את זכויותיה לפעול תחת הסימן בשווקים בחו”ל ואף להיות חשופה לתביעות מצדדים שלישיים בחו”ל שהקדימו ורשמו את הסימן לפניה.
8. בחינת התאמת הרישום לשימוש בפועל בסימן המסחר – יש לוודא כי החברה הנרכשת עדכנה את רישומיה בפנקס סימני המסחר והקפידה לרשום סימני מסחר בנוגע לכל הסחורות ו/או השירותים שהיא משווקת. כך למשל, ייתכן וחברה העוסקת בתחום אופנה הרחיבה את פעילותה גם לתחום כלי בית, אך לא הקפידה לרשום סימן מסחר נוסף בנוגע לכלי בית. במקרה כזה סימן המסחר הרשום בנוגע למוצרי לבוש לא יעניק לה זכויות בלעדיות בסימן בנוגע לכלי בית. באותו אופן יש לבדוק האם החברה עושה שימוש בדיוק באותו סימן שנרשם בפנקס סימני המסחר.
9. בדיקת מערכת ההסכמים בין בעל הסימן לזכיין בישראל. כאשר אנו מעוניינים לרכוש חברה בינלאומית הפועלת בישראל בשיטה של הסכמי זכיינות או מתן רישיונות, יש לבחון היטב את מערכת ההסכמים בין החברה הבינלאומית לבעל הרישיון בישראל. הסכמים כאלו עשויים להכיל תניות בעייתיות בכל הנוגע לשימוש בסימן המסחר בישראל, לפעילות כנגד מפרים, ולכל הנוגע לשאלת המוניטין. כן יש לבחון את תנאי התשלומים של הזכיינים, ומתי ובאלו תנאים ניתן יהיה לבטל את ההסכמים או לשנות את תנאי הרישיון ועל מי חלה החובה לשאת בהוצאות משפטיות במקרה של הפרת זכויות במותג על ידי צדדים שלישיים.
10. בדיקת היקף ההגנה המוענקת לבעל הסימן המסחר הרשום – אף שסימן המסחר רשום בישראל או במדינות נוספות, יש לבחון שאלות נוספות כגון האם סימן המסחר נרשם כדין והאם החברה הנרכשת בצעה הליך של בדיקה (clearance ) בטרם רשמה את הסימן בישראל. כך למשל רצוי לבצע חיפוש סימן מסחר גם במאגרי מידע חיפוש בינלאומיים ולא רק בישראל.
סימן מסחר אינו מעניק לבעליו זכות חיובית לעשות שימוש בסימן הרשום אלא רק זכות שלילית למנוע מצדדים שלישיים לעשות שימוש בסימן ללא רשותו. על כן, יש לבחון האם סימן המסחר נרשם כדין ובכלל זה האם הסימן אינו מפר זכויותיהם של צדדים שלישיים.
כך למשל, חברה שהצליחה לרשום בישראל שם מסחרי של חברת אופנה בינלאומית ידועה מבלי שהדבר נודע לחברה הבינלאומית, עשויה להיות חשופה לאחר מכן לתביעה כספית בסך של מיליוני ₪ בגין הפרת סימן מסחר. כמובן שבמצב זה הסיכון יחול בעתיד על החברה שרוכשת. יש לבחון האם בוצע חיפוש סימן מסחר בטרם רישומו והאם הופקו דו”חות שימוש וחיפוש על ידי החברה הנרכשת.
באותו מישור יש לבחון האם הסימן הרשום אכן עומד בהוראות פקודת סימני המסחר, כלומר האם הוא כשיר לרישום ביחס למוצרים מסוימים, ובמילים אחרות האם בזמן אמת ניתן יהיה לאכוף את הזכויות בסימן ולמנוע שימוש מצדדים שלישיים בסימן ללא רשות.
ההנחה המקובלת בתחום סימני המסחר הינה שאדם שיש בבעלותו סימן מסחר רשום יקבל זכויות בלעדיות לשימוש מסחרי בסימן בהקשר למוצרים שלגביהם נרשם הסימן. כך קובעת גם פקודת סימני המסחר : “רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם…” המונח “שימוש ייחודי” פשוטו כמשמעו, זכות בלעדית להשתמש בסימן המסחר לצורך בידול סחורותיו. כך למשל, חברת אופנה שרשמה את סימן מסחר NEXT למשל, תהיה זכאית לזכויות בלעדיות בסימן NEXT בתחום מוצרי הלבוש ותוכל למנוע מחברות אופנה אחרות שימוש בלתי מורשה בסימן.
אלא שההנחה הזו לא תמיד עומדת במבחן המציאות. לעיתים קורה, שרישום סימן מסחר אינו מבטיח בהכרח כי, בית המשפט יעניק זכויות בלעדיות לבעל הסימן. כך למשל קורה כאשר הסימן הרשום הינו מונח המשמש את העוסקים בענף או שהוא הפך לכזה עם הזמן, שאז אין הוא כשיר לרישום ואין להפקיעו מנחלת הכלל.
לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז בו נקבע אין להקנות בלעדיות לבעל הסימן בקשר למוצרים מסוימים, על אף שהסימן רשום. שכפי שעולה מפסק הדין חברת ניו ג’ינס רשמה את סימן המסחר CARGO ועל יסוד רישום זה הגישה תביעה נגד חברת רנואר במסגרתה עתרה למנוע מרנואר שימוש בסימן CARGO על גבי דגמי המכנסיים של רנואר.
בית המשפט המחוזי התרשם מהעדויות במשפט כי המילה CARGO , אף שנרשמה כסימן מסחר בבעלות ניו ג’ינס, הפכה למונח מקצועי בתחום האופנה המיועד לתיאור מכנסי דגמ”ח ועל כן אין להעניק בלעדיות בה לבעל הסימן הרשום בנוגע למכנסי דגמ”ח (ת”א 8968-06-08 ניו ג’ינס בע”מ ואח’ נ’ רנואר אופנה ייצור ושיווק (1993) בע”מ ואח’) וכך נקבע בפסק הדין : “השימוש במונח קרגו שגור ומקובל, לפחות בקרב העוסקים בענף האופנה, ככזה המתאר מכנסיים עם כיסים… משנמצא כי המונח CARGO הינו מונח מתאר, הרי שהוא אינו זוכה להגנת הפקודה “. רואים אנו, שחרף רישומו של הסימן בית המשפט בחן את כשירותו וקבע כי, הוא סימן מתאר שלא ראוי להפקיעו מנחלת הכלל.
לסיכום, ישנן אלמנטים רבים וחשובים, אשר להם עלולה להיות השפעה רבה על חוסנו המשפטי של הסימן המסחרי עד כדי השפעה מהותית וישירה על שוויו המסחרי של המותג.
על כן, ביצוע בדיקת נאותות מקיפה ומעמיקה לסימני המסחר של החברה תקטין את הסיכונים הכרוכים בביצוע העסקה ותבטיח את ערכו הפיננסי של המותג המסחרי הנרכש. יש לזכור כי המדובר במלאכה מורכבת הדורשת מיומנות והתמקצעות בדיני סימני המסחר, בהלכות המשפטיות ובהוראות הרלוונטיות.
• יוסי סיוון הנו עו”ד בעלים ומייסד של משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני וסימני מסחר
אין באמור לעיל משום חוו”ד, משפטית כלשהי, שניתן להסתמך עליה ומומלץ להיוועץ עם עו”ד הבקיא בתחום.

בדיקה לדוגמא

ביהמ”ש המחוזי: השימוש בסימן “ד”ר רילקס” אינו מפר את סימני המסחר ד”ר גב ו- רילקסון אף שהוא הכלאה של שניהם

רשת נייט סליפ סנטר השיקה מותג שהינו הכלאה של חלק מסימן המסחר “ד”ר גב” וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל (“RELAXON”) ויצרה לשימושה סימן מסחר שהוא בגדר “סימן כִּלְאַיִם” – המותג “ד”ר רילקס”.

לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בית המשפט קבע כי הסימן “ד”ר רילקס” אינו מהווה הפרה של סימני המסחר “ד”ר גב” או “RELAXON” וקבע בין היתר את הדברים האים:

“…האמת חייבת להיאמר כי המטריד בסימן שבחרה לעצמה הנתבעת 1, איננו הדמיון המטעה שעלול להתקיים בינו לבין כל אחד מסימני המסחר של מתחריה, אלא העובדה שהוא מהווה הכלאה של שני סימני המסחר – מעשה שעטנז אשר העובדה שהוא נוטל משני מקורות שונים גורמת לכך שאין הוא דומה דמיון מטעה לאף אחד מהם. ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע’ 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף. מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ מקדונלד, פ”ד נח(4) 314 (2004). עם כל הכבוד, ובענווה הראויה, דעתי במחלוקת זו כדעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור). אם כך במקרה הרגיל, הרי שוודאי בענייננו, בו השימוש בסימני המסחר של התובעות הוא חלקי, ומתמצה בנטילת מונחים שמקובל לעשות בהם שימוש בעולם המסחר בכלל, ובענף בו עסקינן בפרט, כגון “ד”ר” ו- “רילקס” (מקרה קשה יותר יהיה המצב בו עוסק יבחר להרכיב את שמו משילוב של מונחים שלפחות אחד מהם אינו בגדר רכיב מקובל בענף, כגון מזללת המבורגרים שתקרא “Mac King”. כאמור, לשיטתי, גם במקרה זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים).

בית המשפט אף דחה את הטענה שהשימוש בסימן הכלאיים מהווה גניבת עין שכן לא הוכח כי ישנו חשש להטעיית הלקוחות:

“לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן “ד”ר רילקס” (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר “ד”ר גב” ו/או של סימן המסחר “רילקסון”, ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן “ד”ר רילקס” צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.”

יחד עם זאת בית המשפט פסק פיצויים מכסימאליים בסך של 200,000 ש”ח (100,000 ש”ח בגין כל הפרה) נגד נייט סליפ סנטר בגין מעשיה בשנת 2006 במסגרת השקת המותג החדש, אשר הקימו עוולה של גניבת עין:

“אם מוצא אני מקום לפסוק סעד כנגד מי מהנתבעים, אין זאת, אם כך, בשל עצם הבחירה בסימן הכלאים “ד”ר רילקס”, אלא בשל הדרך בה התנהלו בקשר להחדרתו של מותג זה לשוק בשנת 2006. הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג “ד”ר רילקס” הן כורסאות של “ד”ר גב”; במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים “ד”ר רילקס” (התובעת 2 מחתה על שימוש זה בהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2006. לפי עדות המצהיר מטעם הנתבעים בסופו של יום הוזמן קטלוג אחר על ידי הנתבעת 1, וזאת בגלל שהחליטו “שהוא לא מספיק טוב” (ראו פרוטוקול 14.10.2010, בע’ 151 – 152). יצוין כי לעניין הקטלוג, השתכנעתי כי למרות דברי המצהיר מטעם הנתבעת 1, הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי ‘חטאי ילדות’ אלו, שנעשו כאמור בעת התחלת השימוש במותג “ד”ר רילקס”, מקימים בסיס למתן צו מניעה כיום. יחד עם זאת, המדובר במעשים חמורים הראויים לתגובה שיפוטית. בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, אני מוצא לנכון, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו. לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1. זאת ועוד, הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, “פיצויים ללא הוכחת נזק”, יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס”ט) 573).”

חשוב לציין, כי פסיקה של בית המשפט ברף המכסימאלי בגניבת עין – סך של 100,000 ש”ח בגין כל הפרה, בהתאם לחוק עוולות מסחריות היא נדירה במחוזותינו. זו דוגמא מובהקת לכך שבמקרים בהם בית המשפט אכן מתרשם, כי נעשו מעשים מכוונים בחוסר תום לב ממשי הוא פוסק פיצויים מכסימלאיים ללא הוכחת נזק בסכום המכסימאלי על פי החוק.

ת”א 9143-11-08 רילקסון ואח’ נ’ נייט סליפ סנטר (מחוזי מרכז)

brand

ביהמ”ש המחוזי דחה בקשה לביטול היתר המצאה בתביעה שהוגשה על ידי חברת גיטה בגס נ’ PHILIPS AVENT

בשא (ת”א) 9331/08 ‏ ‏ ‏Philips Electronics UK Ltd ‎נ‎’ ‎חגית נאמן גורני

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא009331/08

(ת”א 2724/07)

בפני:
כבוד הרשם אבי זמיר תאריך:
20/07/2008

בעניין:
Philips Electronics UK Ltd.

Avent Ltd.

ע”י ב”כ עו”ד
גלינקא ו-ויינר
המבקשות/הנתבעות 4, 5

נ ג ד

חגית נאמן גורני

ע”י ב”כ עו”ד
סיוון
המשיבה/התובעת

החלטה

הנתבעות 4 ו-5 עותרות לבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום, שניתן בהחלטתי מיום 17/2/08 (בש”א 4138/08).

הבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום התבססה על תקנות 500(7) ו-500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”), ובניגוד לטענת הנתבעות 4 ו-5, היא נתמכה בתצהיר לביסוס הטענות, בהתאם לנדרש. לעומת זאת, לבקשה הנוכחית לא צורף תצהיר, בטענה שהיא מסתמכת על הנטען בכתבי בי-דין שהגישה התובעת במסגרת ההליך.

תקנה 500 לתקנות מפרטת שורה של מקרים שבהם ניתן להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה.

תקנה 500(7) מתייחסת למצב שבו התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה ותקנה 500(10) מתייחסת למצב שבו האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה כנגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.

הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות בבקשתן על ההלכה לפיה נטל השכנוע בבקשות לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, מוטל על מבקש היתר ההמצאה. ואכן, נקבע כי- “בנוגע לסוגית נטל ההוכחה נפסק, כי בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום הינה מסגרת דיונית שבה, בדומה לבקשה לביטול סעד זמני שניתן במעמד צד אחד, הטל ההוכחה הוא על התובע; זאת, משום שהבקשה להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט הינה מעצם טיבה בקשה הנדונה במעמד צד אחד. לפיכך, הדיון במעמד הצדדים בבקשת הביטול, הינו למעשה דיון בבקשה המקורית (ראה: ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd , פ”ד נח

— סוף עמוד 1 —

(2) 465; רע”א 8420/96 מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע”מ, פ”ד נא(3) 789)”.

(בש”א (נצרת) 2711/06 FOREM BAGCO INC נ’ תיקו בע”מ, תק-מח 2008(1) 12169. ראו בנוסף- בש”א (ירושלים) 4088/06 Sheldon Libenfeld נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ ואח’, תק-מח 2007(4) 15580; בש”א (ירושלים) 3731/06 קוגן נ’ קוגן-לוקח, תק-מח 2007(3) 12032).

רמת ההוכחה המוטלת על מבקש היתר ההמצאה, היא נמוכה מזו הנדרשת במסגרת הליך אזרחי רגיל. אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התביעה, ולכן אין להטיל על התובע נטל שכנוע כבד, להוכחת עילת תביעתו לגופו של עניין (ע”א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע”מ נ’ CAE Electronics, תק-על 2007(3) 3574).

אפנה גם להחלטתה הממצה של כב’ השופטת דליה גנות בבש”א (תל אביב-יפו) 3650/08 כים ניר שירותי תעופה ואח’ נ’ Bell Helicopter Textron (17/2/08), שם נדונו התנאים הרלוונטיים למתן היתר המצאה מחוץ לתחום-

“המצאת כתב-תביעה אל מחוץ למדינה אינה אלא ביטוי דיוני להטלת מרות שיפוטית של בתי המשפט בישראל על הנתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט (ראה א’ גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ’ 656; ע”א 837/87 הוידה נ’ הינדי, פ”ד מד(4) 545, 550).

במהלך השנים גיבשו בתי המשפט שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם, יורה בית המשפט על המצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום:

א. שיקול דעת בית המשפט;

ב. עילת תביעה “טובה” ו”בת סיכויים”;

ג. מתקיימת אחת מ-10 החלופות בתקנה 500 לתקנות”.

בהתייחס לקריטריון של סיכויי התביעה, קבעה כב’ השופטת גנות-
“בשלב מקדמי זה של הגשת התובענה, אין על בית המשפט לקבוע מסמרות באשר לסיכוייו של התובע לזכות בתביעתו. כל שעל בית המשפט לעשות הוא, לקבוע במסגרת שיקול דעתו האם מדובר בתביעה “טובה” ו”בת סיכויים” (ראה ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבניין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 247-248; רע”א 3872/04 ד”ר נחמן וילנסקי נ’ Metallurgique de Gerazat S.A. ואח’, פ”ד נט(1) 24, 30-31; רע”א 4501/05 Deluxe Laboratories Inc נ’ דה לקס הוליווד/ישראל- פילם אנד פרו (לא פורסם); ובאשר לשיקול דעתו של בית המשפט ראה: ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבנין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 250-152; ע”א 837/87 סרג’יוהוידה נ’ דין הינדי ואח’, פ”ד מד(4) 545, 550-551; ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd ואח’, פ”ד נח(2) 465, 473-474; רע”א 5150/02 ויינברג נ’ בילס, פ”ד נח

— סוף עמוד 2 —

(2) 205, 209; רע”א 749/05 Insught Venture Partners IV L.P. נ’ טכנו הולד אחד בע”מ (לא פורסם))”.

סיכויי התביעה בענייננו, בהקשר של בקשה לביטול היתר ההמצאה כנגד הנתבעות 4 ו-5 נבחנים, ראשית כל, על סמך טענות התובעת בתצהיר שצורף לבש”א 4138/08 (שמטבע הדברים, חופפות לאלו שבכתב התביעה). התובעת טענה, כי היא המעצבת הבלעדית של תיקי תינוקות יחודיים המיוצרים ומשווקים לציבור בשם Gittabags , וככזו, היא בעלת מלוא זכויות הקניין הרוחני, לרבות הזכויות במדגמים הרשומים בגין תיקים אלה. לטענת התובעת, הנתבעת 5 היא חברת “אוונט” העולמית, ששמה המסחרי מופיע על גבי התיקים המפרים, והנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5.

במסגרת התצהיר, התייחסה התובעת גם ל”תפקידן” של הנתבעות 1-3, וטענה כי הנתבעת 1 עוסקת בשיווק והפצה של תרופות, ובין היתר, בהפצה והחדרה לשוק של מוצרי הנתבעת 5 בישראל, הנתבעת 2 ייצרה את התיקים המפרים בסין וייבאה אותם לישראל בשיתוף פעולה עם הנתבעת 1 לצורך שיווק והפצת מוצרי הנתבעת 5 והנתבעת 3 היא רשת למכירה ושיווק של מוצרי תינוקות באמצעות שישה סניפים ברחבי הארץ, המוכרת את התיקים המפרים שיובאו על ידי הנתבעת 2 והופצו על ידי הנתבעת 5 והנתבעת 1.

התובעת טענה, כי בביקור נציגה באחת מחנויות הרשת, התברר לו כי נמכר בה דגם של תיק, הדומה להפליא לדגם מסויים של התיקים המקוריים. בעקבות כך, היא שלחה מכתבי התראה לנתבעים 1-3, המבהירים כי התיקים המפרים הם העתקה וחיקוי אסור של התיקים המקוריים, והפצתם בישראל ללא רשות התובעת, מהווה הפרה של זכויותיה. התובעת דרשה להפסיק את הפצת התיקים ומכירתם. במקביל, פנתה התובעת לנתבעת 5 בדרישה דומה, לאור העובדה שהשם המסחרי AVENT מופיע על גבי התיק-המפר, המופץ על ידי נציג הנתבעת 5 בישראל. הנתבעת 5 השיבה, כי היא והנתבעת 4 לא ייצרו ולא הפיצו את התיקים המפרים.

התובעת טענה, כי למרות תשובה זו, ולפי מיטב ידיעתה, הנתבעת 5 נמנעה מלהורות לנציגיה בישראל לחדול מהפצת התיקים המפרים, והמשיכה להנות מ”קידום המכירות” (כך להגדרת התובעת) של מוצריה בישראל.

לתצהיר התובעת צורפו תצלומים של התיקים המקוריים לצד התיקים המפרים, וניתן להיווכח, כי הדגמים המפרים אכן דומים להפליא לדגמים המקוריים, כך שעל פני הדברים, קיימת למשיבה עילת תביעה לכאורית כנגד החברה היצרנית והחברה המשווקת.

מאחר שסימן המסחר המופיע על גבי הדגמים הנטענים כמפרים, הוא סימן המסחר של הנתבעת 5, הרי שקיים יסוד לייחס לה חלק מהאחריות להפרה הנטענת.

הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי כפי שהבהירו למשיבה, לא היה להן שום חלק בייצור התיקים, יבואם והפצתם. גם אם אניח כי טענה זו נכונה מבחינה עובדתית, הרי שאין בכך בכדי להפחית ממשקלה של עילת התביעה כנגד הנתבעת 5, שכן לכאורה, ניתן היה לצפות, כי כבעלת סימן המסחר המופיע על גבי

— סוף עמוד 3 —

המוצרים הנטענים כמפרים, תפעל הנתבעת 5 להפסקת ייצורם ושיווקם, ואף תהא בעלת אינטרס עסקי ממשי לכך.

בהתאם לכך, קיימת עילת תביעה לכאורית כלפי הנתבעות 4 ו-5 (כאמור, הנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5), מה גם שהן לא צירפו תצהיר לביסוס טענתן בדבר אחריותן, ובניגוד לעמדתן, היה עליהן לעשות כן, לאור האופי העובדתי של טענותיהן (ובהעדר כתב הגנה מטעמן).

הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי התובעת לא הוכיחה כי המעשה או המחדל שגרמו לנזק הנטען, אירע בישראל. לטענתן, המוצרים הנטענים כמפרים אכן נמכרים בישראל, אלא שהן עצמן אינן המוכרות או המשווקות שלהם, ומאחר שמקום מושבן באנגליה, הרי שממילא ההוראה לחדול משיווק המוצרים (שלשיטת התובעת, אמורה היתה להינתן לנתבעים 1-3), מקורה הפוטנציאלי הוא ממשרדיהן באנגליה. הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות על ההלכה שהובעה ברע”א 2752/03 Metallurgique de Gertat S.A. נ’ וילנסקי, פ”ד נז(6) 145,לפיה המחדל בדבר אי מתן הודעה מתאימה על פגם בייצור מוצר מסויים, משוייך למקום מושבן של הנתבעות (במקרה הנדון-בצרפת), על אף שהנזק נגרם בישראל.

יש לציין, כי בהחלטתה בבש”א 3650/08 הביעה כב’ השופטת גנות עמדה שונה, וקבעה כי יש לשקול ניסוח מחדש של הוראת תקנה 500(7), כך שתשתרע גם על תביעות בגין נזקים שאירעו בישראל, בשל מעשה או מחדל של יצרן בחו”ל, וזאת לאור העובדה שהעסקים כיום הם חובקי עולם. אני שותף לעמדה זו, אם כי לא ניתן ליישמה כעת באופן אופרטיבי, שכן הוראת התקנה טרם שונתה.

התובעת טוענת כי הנתבעת 1 היא נציגתה הרשמית של הנתבעת 5 בישראל, ומעורבת בהפצת התיקים המפרים בישראל. בתשובתן לתגובה, לא התייחסו הנתבעות 4 ו-5 לטענה זו באופן ענייני, ולא הביעו עמדה עובדתית נגדית (כאמור, הבקשה גם לא נתמכה בתצהיר, בניגוד לנדרש), לפיכך, יש מקום לקבוע כי קיים קשר עקיף בין הנתבעות 4 ו-5 לבין הפצת המוצרים הנטענים כמפרים בישראל, גם בהנחה שלא הן שהפיצו את המוצרים באופן ישיר. עם זאת, קשר עקיף זה אינו תורם להתגבשות התנאי הגלום בתקנה 500(7), ולכן אינו רלוונטי לה (מה גם שנסיבות דומות אפיינו את המקרה שנדון ברע”א 2752/03).

לעומת זאת, לטעמי, קיימת בענייננו תחולה לתקנה 500(10) לתקנות.

אין מחלוקת, כי על גבי המוצרים הנטענים כמפרים, מתנוסס שמה של הנתבעת 5, ולצורך בירור הסיבה לכך, ראוי כי הנתבעת 5 תצורף כצד להליך.

אין רלוונטיות לכך שהנתבעות 4 ו-5 מכחישות כל קשר להפרה הנטענת, שכן גם אם אניח שאכן אין להן כל קשר להפרות עצמן, עדיין דרוש הסבר לדימיון בשם המסחר ולכך שהנתבעות 4 ו-5 לא הורו על הפסקת הייצור והשיווק של המוצרים הנטענים כמפרים, למרות שכאמור, אמור היה להן אינטרס לכך. במילים אחרות, אילו היו הנתבעות 4 ו-5 חברות הרשומות בישראל, יש להניח כי הן היו

— סוף עמוד 4 —

מצורפות מלכתחילה כצד להליך, לאור חיוניותן להליך, ואין כל סיבה שלא לעשות כן כעת, בהיותן חברות חוץ (אציין, כי אין משמעות לתביעה הקודמת שהגישה התובעת, אליה לא צורפו הנתבעות 4 ו-5 כנתבעות, שנמחקה לבקשת התובעת).

לפיכך, ומאחר שעל פני הדברים, הפורום הישראלי הוא פורום נאות (והתובעת לא טענה אחרת), הבקשה נדחית, וההחלטה בה ניתן היתר המצאה מחוץ לתחום, נותרת על כנה. הוצאות ההליך, 15,000 ₪ מע”מ – בהתאם לתוצאת פסק הדין.

ניתנה היום י”ז בתמוז, תשס”ח (20 ביולי 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים (כמו גם לב”כ יתר הנתבעים).

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו

dreamstime_xs_11928184

ביהמ”ש: רשת רנואר רשאית לעשות שימוש במונח CARGO חרף היותו סימן מסחר רשום

בית המשפט המחוזי (כב’ השופט אברהם יעקב) קבע בהחלטתו כי חברת רנואר רשאית להשתמש בסימן CARGO על גבי מכנסי דגמ”ח שהיא משווקת חרף היות המונח סימן מסחר רשום, מאחר וסימן זה הינו מונח המקובל בשוק לתיאור מכנסי דגמ”ח ואין להפקיעו מנחלת הכלל.

התובעים ניו ג’ינס בע”מ ומר ציון זיקרי הגישו תביעה למתן צו מניעה קבוע, למתן חשבונות ולפיצוי כספי בסך 3,000,000 ₪ בגין שימוש מפר שעושות לכאורה הנתבעות בסימני המסחר הרשומים של התובעת (סימן מסחר מעוצב שמספרו 172937 וסימן מסחר לא מעוצב שמספרו 172939 (להלן: “סימני המסחר”)).

התובעת היא חברה העוסקת בייבוא, עיצוב, ייצור שיווק ומכירה של מוצרי הלבשה. פעילותה העסקית של התובעת מתנהלת תחת שם המותג “CARGO” ושם זה מוטבע על כלל מוצרי ההלבשה של התובעת, החנויות שבהן נמכרת מרכולתה ומסמכיה העסקיים. התובע 2 הינו הבעלים של התובעת ועל שמו רשומים סימני המסחר נשוא התובענה. הנתבעות הינן חברות מאוגדות כדין בישראל, העוסקות אף הן בתחום ההלבשה והאופנה.

על פי האמור בכתב התביעה, ביום 31/07/05 המחה התובע את זכויות השימוש הבלעדיות בסימני המסחר נשוא התובענה לתובעת. סימני המסחר מוכרים היטב בתחום מוצרי ההלבשה וההנעלה ומקנים לתובעים את הזכות לשימוש ייחודי נרחב מכוח סעיף 46 וסעיף 46א לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), תשל”ב-1972. התובעים טוענים כי הנתבעות מפרות את זכויותיהם הקנייניות בסימני המסחר הרשומים בארבעה אופנים אשר באים לידי ביטוי במספר רב של דגמים מתוצרתן של הנתבעות:

בית המשפט קבע בין היתר את הדברים הבאים:

שני סימני המסחר של התובע הם סימנים הכוללים את המילה CARGO. סימן 172937 הוא סימן מעוצב כך שהאות הראשונה במילה, האותC , גדולה ומכילה בתוכה את יתר אותיות המילה. סימן 172939 הוא סימן לא מעוצב.

מעדויות הנתבעות עולה כי המונח CARGO הינו מונח תיאורי השגור בענף ההלבשה ככזה המתייחס למכנסיים רחבים מרובי כיסים או לולאות, הידועים גם כמכנסי דגמ”ח.

העידה על כך הגב’ ויקטוריה קס פינקלשטיין, קניינית ומעצבת ראשית אצל הנתבעת 3 (עמ’ 4-5 בתצהיר וכן עמ’ 9 בפרוטוקול). העיד על כך מר ברקוביץ’, מנהל הנתבעת 1 (בסעיף 13 בתצהירו). כמו כן העיד על כך מר סוויסה, יועץ בתחום הטקסטיל אשר הגיש חוות דעת מומחה מטעם הנתבעת 3 (סעיף ד.2. בחוות הדעת). מחוות דעתו עולה כי שימוש במונחים לועזיים בתחום האופנה הינו דבר שבשגרה, גם במקרים בהם קיימים מונחים מקבילים בשפה העברית, זאת בפרט בעידן הגלובליזציה בו אנו מצויים. מונחים לועזיים שונים המתארים פריטי לבוש הפכו שגורים בשפה היומיומית ובין המוכרים שבהם ניתן למצוא את המונחים: טי-שירט, מכנסי ג’ינס, ג’אקט, חליפת טרנינג ועוד רבים אחרים. לדברי העד, גם המונח “קרגו” הוא מונח המתאר פריט לבוש מסוג מכנסיים מרובי כיסים, המאפשרים לשאת מטען רב (להזכיר כי הפירוש המילוני הפשוט למילה CARGO באנגלית הינו מטען או משא). עוד הוסיף כי במהלך השנים, ניכרו השפעות אופנתיות שונות על עיצוב המכנסיים כך שניתן כיום למצוא מכנסי קרגו בעלי מאפיינים שונים ומגוונים.
כך אמר בעדותו:

“מכנס קרגו הוא מכנס מרובה כיסים ויש לו מאפיינים שונים, אין דגם אחד שהוא “מכנס קרגו” בלבד. יש מאפיינים שונים המשתנים מדגם לדגם ומעיצוב לעיצוב, בהתאם לשיגעון האופנתי .. הרעיון הוא שזה מכנס מרובה כיסים” (עמ’ 98 ש’ 6-11 בפרוטוקול).

על השימוש המתאר במונח CARGO ניתן ללמוד גם מכך שהנתבעת 3 עושה בו שימוש בפנותה אל היצרן הסיני לשם הזמנת מכנסיים מסוג מסוים וכן מתוך אתרי אינטרנט שונים, זרים וישראליים, בהם נעשה שימוש במונח קרגו לתיאור מכנסי דגמ”ח (נספחים 1 ו-2 לחוו”ד סוויסה).

התובע לא הצליח להפריך טענה זו ועדותו של מר זיקרי, שהעיד מטעמו, אך חיזקה אותה. יצויין כי מר זיקרי הותיר בעדותו רושם שלילי, התחמק ממתן תשובות ישירות לשאלות שהוצגו בפניו ועשה כל שביכולתו על מנת להימנע ממתן תשובה ישירה לשאלה בדבר מהות המונח קרגו. מדבריו עלה כי משמעות המונח קרגו והשימוש המתאר בו היו ידועים לו היטב אך הוא עשה מאמץ על מנת להסתיר נתונים אלה.

….מדבריו של העד עולה המסקנה הברורה לפיה השימוש במונח קרגו שגור ומקובל, לפחות בקרב העוסקים בענף האופנה, ככזה המתאר מכנסיים עם כיסים. לדידי, אין נפקות לשאלה האם המונח משמש כמונח תיאורי רק בקרב העוסקים בתחום האופנה או בקרב הציבור הרחב. די בכך שהמונח משמש כמונח תיאורי בקרב העוסקים באותו תחום על מנת שתקום זכותם לעשות שימוש במונח זה ואין להפקיעו מנחלת הכלל.

עמד על כך המלומד ע’ פרידמן, בהתייחסו להגיון העומד בבסיס הוראת סעיף 11(10) בפקודה האוסר רישום סימן מסחר בגין ביטויים הנהוגים במסחר לתיאורם של טובין ומהותם, בעמ’ 315 בספרו:

“סימן המתאר טיב, איכות או מהות של סחורה הנו סימן שנועד לשרת את כלל הסוחרים באותן סחורות. בשל היותו סימן הפתוח לשימוש הכלל, אין למנוע ממתחרים עסקיים ומסחריים, להשתמש בסימן מסוג זה לשם תיאור הטובין המוצעים על ידם לציבור הצרכנים, על ידי הענקת זכות שימוש בלעדית בסימן תיאורי מובהק מינקותו לסוחר פלוני”.

משנמצא כי המונח CARGO הינו מונח מתאר, הרי שהוא אינו זוכה להגנת הפקודה, אלא מקום בו רכש הסימן אופי מבחין. לעניין זה כותב פרידמן בעמ’ 316 בספרו כך:

“כל אימת שקיימת זיקה הדוקה בין הסימן לבין מהות הטובין הנושאים את הסימן, יהיה על מבקש הסימן להוכיח כי חרף היות הסימן בעל משמעות תיאורית רכש הסימן אופי מבחין במהלך וכתוצאה מהשימוש המסחרי שנעשה בו עד כי הצרכן רואה בסימן כסממן למקור הטובין ולא כתיאור של הטובין”.

המבחנים שבאמצעותם ניתן לעמוד על אופיו המבחין של סימן מסחר זהים לאלה המלמדים על קיומו של מוניטין לעוסק. בענייננו, כשל התובע מלהראות כי הסימן CARGO רכש אופי מבחין בקרב ציבור הצרכנים ולמעשה הוכיח את ההיפך. התובע הגיש חוות דעת מומחה מטעם ד”ר מינה צמח, אשר ערכה עבורו סקר שמטרתו לבחון האם המילה “קרגו” ידועה בקרב הציבור הישראלי ואיזו משמעות מייחס הציבור למילה זו. מתוצאות הסקר עולה כי 60.7% מהמרואיינים קישרו את המילה קרגו עם דבר כלשהו, בעוד 39.3% מהמרואיינים לא קישרו את המילה עם דבר. מרבית המרואיינים זיהו את המונח “קרגו” ככזה המתייחס למטען, משלוחים או הובלות ואילו רק מיעוטם קישרו את המונח עם עולם האופנה, אך לא זיהו את המונח עם מי מהתובעים…

אשר לשימוש שעושות הנתבעות בסימן CARGO – הוכח כי הנתבעות עושות שימוש בסימן על גבי מכנסי דגמ”ח בלבד ולא על גבי פריטי לבוש שאינם מסוג מכנסיים, כך שהשימוש בסימן מצומצם ומשמש לתיאור מכנסיים מסוג מסויים. הן הנתבעת 1 והן הנתבעת 3 עושות שימוש במונח CARGO כשהוא נלווה תמיד לשם המותג של הרשת – “רנואר” או “גולף” בהתאמה. ככל מוצרי הנתבעות, גם המכנסיים הנושאים את הסימן CARGO נמכרים אך ורק בחנויות הרשת, כאשר אין מקום לטעות מצד הצרכן ביחס למקור הטובין אותם הוא רוכש.

כאן המקום להזכיר את הראציונאל העומד בבסיס דיני סימני המסחר שעניינו מניעת תחרות בלתי הוגנת ולאו דווקא הגנה על אינטרס כלכלי של עוסק זה או אחר. בת”א (ת”א) 2177/05 SALOMON-ADIDAS נ’ גלאל יאסין (לא פורסם, 13/12/10) קבעה השופטת אגמון-גונן, ודבריה מתאימים אף לענייננו, כך:

“אם התפקיד של סימני מסחר הוא למנוע תחרות בלתי הוגנת, היינו, לגרום לצרכנים לרכוש מוצר שלא התכוונו אליו תוך כדי בלבול והטעיה, אין סיבה להגן על סימן המסחר בהעדר תחרות בלתי הוגנת וכאשר אין סכנה שהצרכן יטעה.
סימני מסחר משחקים תפקיד מרכזי ומהווים נדבך מרכזי וחשוב בשיווק ובפרסום. אולם, בהיעדר ניסיון להינות ממוניטין של אחר, בהעדר כל טעות אפשרית מצד הצרכנים וללא בסיס רעיוני של תחרות בלתי הוגנת, תהיה זו פגיעה שאינה נדרשת בנחלת הכלל, להגן על הערך הכלכלי של סימן המסחר ככזה”.

בענייננו, אין חשש להטעיית הצרכנים, כאמור, והשימוש שעושות הנתבעות בסימן לצורך תיאור מכנסי קרגו מתוצרתן, הוא שימוש לגיטימי אשר אינו פוגע בתחרות ההוגנת.

אשר לסימן המסחר המעוצב, אין חולק כי עיצובו של הסימן זוכה להגנה מרבית, אולם לא נמצא דמיון בין הסימן המעוצב כפי שנרשם על ידי התובע לבין עיצובו של איזה מן הסימנים המוטבעים על תוצרתן של הנתבעות. מר זיקרי אף העיד לעניין זה ואישר, ביחס לנתבעת 1, כי היא אינה עושה שימוש בסימן המעוצב (עמ’ 29 ש’ 26-27 בפרוטוקול). הטענה בדבר הדמיון בעיצובם של הסימנים נזנחה בסיכומים וממילא לא הוכחה ועל כן היא נדחית.

משדחיתי את הטענה בדבר השימוש המפר בסימן המסחר של התובע ומשקבעתי כי הסימן הינו סימן תיאורי שאין להפקיעו מנחלת הכלל וכי השימוש שעשו הנתבעות בסימן זה נעשה לצורך תיאור מוצריהן הינו לגיטימי ואינו פוגע בתחרות ההוגנת – הרי שיש לדחות גם את יתר עילות התובענה.

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעות בהוצאות הנתבעות ובשכר טרחת עו”ד בסך 100,000 ש”ח.

hong kong

רישום סימן מסחר בהונג קונג

אתם מעוניינים להתרחב למזרח הרחוק ולשווק את המוצרים שלכם בהונג קונג? רשמו סימן מסחר בהונג קונג.

הונג קונג מהווה שוק משגשג ביותר בכלכלה העולמית בתחומים שונים ומגוונים, החל ממוצרי אלקטרוניקה, הייטק ומחשבים וכלה בתרופות וציוד רפואה מתקדם. בשנים האחרונות הפכה הונג קונג ליעד מבוקש בקרב חברות מסחריות בינלאומיות המעוניינות להרחיב את כר פעילותן הכלכלית לעבר המזרח הרחוק. הכלכלה בהונג קונג נחשבת לאחת המשגשגות בעולם ומבוססת במידה רבה על מסחר בינלאומי באמצעות חברות רבות הבוחרות להקים בה את המטה האסייתי שלהן לצורך ניהול פעילות המסחר במזרח הרחוק וסין.

חשוב לציין, כי מערכת רישום סימני המסחר בסין הינה מערכת טריטוריאלית נפרדת מזו של סין. רישום סימן מסחר בסין לא יעניק באופן אוטומטי הגנה לבעל הסימן מפני הפרות המתרחשות בטריטוריה של הונג קונג. לפיכך, יש צורך בהגשת בקשה נפרדת לרישום סימן מסחר ללשכה הממשלתית הרלוונטית בהונג קונג.

עוד חשוב לציין, כי בהונג קונג בדומה לסין, חברה שמשווקת את מוצריה או שירותיה ואינה פועלת לרישום סימן מסחר תתקשה עד מאוד להגן על מוצריה מפני הפרות מקומיות. על מנת להגן על סימן מסחר שאינו רשום ייאלץ בעל הסימן להוכיח, כי סימנו מוכר היטב בסין ולהוכיח נתוני מכירות, ופרסום בהיקפים משמעותיים.

על כן רישום סימן מסחר בהונג קונג בטרם תחילת הפעילות המסחרית הינו חיוני ביותר להגנה מפני הפרות מקומיות. מערכת סימני המסחר בסין פועלת על פי הכלל זה “הראשון שירשום”, כלומר מי שיקדים וירשום את סימנו יזכה לעדיפות בזכויות על הסימן.