פוסטים

TT

פיצוי בסך 41 מיליון דולר לזכות מעצבת העל טורי ברץ בגין הפרת סימן מסחר !

בית המשפט המחוזי בניו יורק חייב חברת אופנה מקומית בארה”ב לשלם למעצבת העל טורי ברץ סך של 41 מיליון דולר ! כן, בתי המשפט בארה”ב יודעים לפסוק פיצויים בהיקפים מכובדים, המסייעים בהרתעת מפירים פוטנציאלים ומהווים פיצוי יעיל לתובעים בתחום האופנה.

טורי ברץ, מעצבת צעירה, התחילה את דרכה משנת 2004 בתערוכה שבה הציגה את עיצוביה, שנחטפו מעל המדפים כבר באותו היום. טורי הפכה מעקרת בית בעלת שישה ילדים לאייקון אופנה ולאחת הנשים העשירות ביותר בעולם. המותג טורי ברץ רשם לאחרונה הכנסות של קרוב ל 800 מיליון דולר ושוויו מוערך בכ-  3.5 מיליארד דולר.

כל זה התחיל כאשר המעצבת עיצבה לוגו ייחודי לתכשיטיה בצורה של TT מעוצב ויצאה בליין של צמידים, שרשראות פריטי אופנה ייחודיים הנושאים את הלוגו הייחודי. במטרה להגן על זכויותיה רשמה טורי ברץ סימן מסחר בארה”ב על אלמנט ה- TT (שתי אותיות T מחוברות) המעוצב’ המעטר את התכשיטים והצמידים שלה.

לאחרונה, גילתה המעצבת כי חברה מקומית החלה לייצר תכשיטים וצמידים הנושאים סימן שכמעט זהה לסימנה הייחודי. טורי הגישה לבית המשפט תביעה נגד החברה המקומית, אשר קיבל את תביעתה וחייב את החברה המקומית בתשלום סך של 41 מיליון דולר בגין הפרת סימן מסחר.

רישום סימן המסחר בזמן השתלם לטורי ברץ ואפשר לה להלחם בתופעת הזיופים והחיקויים שפרצו כפטריות לאחר הגשם בעקבות פריצתה המטאורית לשוק, תוך פיצוי הולם על השקעותיה והוצאותיה המשפטיות.

יוצרים ומעצבי אופנה – רשמו סימן מסחר וכך תגנו על העיצובים הייחודיים שלכם בפני חיקויים וזיופים. הסיפור של טורי ברץ מוכיח, כי רישום סימן מסחר גם ישתלם לכם בעתיד.

מטרה

בית המשפט המחוזי : שלגון “מטרה” של אוסם אינו מפר את סימנה המסחרי של שטראוס ואינו מהווה גניבת עין

העובדות בתמצית:

אוסם החלה לשווק שלגון בצורת מטרה בדומה לשלגון של חברת שטראוס. השלגון יוצר על ידי “נֹגה גלידות” והוא מכוּנה על-ידה “מסטיק בננה”. צורתו של השלגון עיגול, ואף הוא מורכב משלושה מעגלים קונצנטריים בצבעים שונים המקיפים זה את זה מן הקטן לגדול (מעגלים קונצנטריים). לשלגון של אוסם אריזה שונה מהאריזה של שלגון שטראוס.

שטראוס הגישה לבית המשפט תביעה נגד אוסם במסגרתה טענה כי, השלגון של אוסם מפר את סימנה המסחרי המוכר היטב ומהווה גניבת עין אסורה. שטראוס טענה כי שלגון המטרה זכה למוניטין בישראל וכי יש למנוע מאוסם מלשווק את השלגון שלה מחשש להטעיית הצרכן.

בית המשפט המחוזי,כב’השופט גדעון גינת קבע כי לא הוכחה עילת גניבת עין וכי אין חשש להטעיית הלקוחות.  ולהלן תמצית החלטתו של בית המשפט המחוזי:

לא הוכחה עילת גניבת עין

עוולת גניבת עין דורשת הוֹכחתם של שני יסודות מצטברים: מוניטין שרכש היצרן (או המוצר); וחשש סביר להטעיה של הציבור, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה נכס או שירות של התובע.

מוניטין – השאלה הראשונה שיש להשיב עליה בבואנו לבחון קיומה של עילת תביעה בעוולת “גניבת עין”, הינה שאלת קיומו של מוניטין. כפי שהובהר לא-אחת, מוניטין הוא “תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו”. “לשם התגבשות עוולת גניבת עין אין הכרח שהצרכן יזהה את העוסק בשמו. די בכך שהצרכן מתכוון לרכוש מוצר מסוים (אותו הוא מקשר בתודעתו למקור ‘ערטילאי’ כלשהו)…”.

“על-מנת להוכיח קיומו של מוניטין, נדרש תובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע…שימוש ממושך ונרחב יכול שיהיה בכוחו להוכיח את רכישת המוניטין והוא בדרך כלל תנאי דרוש לכך, אך אין הוא תנאי מספיק. מהותו של השימוש שנעשה היא החשובה. על התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו. זוהי בעצם הגדרתם של המוניטין, אשר דרכי הוכחתם הם עניין להכרעתו של בית-המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.”

כפי שנקבע בפסיקת בתי המשפט, על-מנת לבסס מוניטין, על התובע להראות שקַיים ייחוד כלשהו במוצר מתוצרתו, לעומת מוצרים אחרים דומים, וכי הציבור מזהה ייחוד זה עם התובע. יש להראות כי “נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש.” (פיסקה 8 לפסק הדין).

אחת הדרכים להוֹכחת מוניטין הינה באמצעות סקר צרכנים, המלמד על כך שהמוצר מזוהה בציבור עם יצרן מסוים, או עם מקור אחד מסוים.

עצם החיקוי אינו מהווה כשלעצמו אינדיקציה לקיומו של מוניטיו

באשר לשאלה אם חיקוי המוצר כשלעצמו יכול להצביע על קיומו של מוניטין הפנה בית המשפט לפסקי דין של בתי המשפט שקבעו, כי עצם העתקתו של מוצר איננה פסולה ואף איננה מהווה אינדיקציה למוניטין.

הוכח מוניטין בשלגון “מטרה”

בניגוד לטענת התובעת, וּכפי שעולה בצורה ברורה מעניין פניציה הנ”ל, עצם חיקוי המוצר, גם בהעדר סיבה פונקציונאלית לכך, אינו מהווה ראיה מספקת לקיומו של מוניטין. גם העובדה שהנתבעת בחרה לכנות את השלגון על-שם טעמיו,”מסטיק בננה”, ולא בחרה בעבורו שם מסחרי ייחודי – עובדה שהתובעת רואה בה ראיה לניסיונה של הנתבעת “לרכוב” על המוניטין שלה – אינה תומכת בעמדת התובעת. שלגונים רבים בשׁוּק (גם מתוצרת התובעת) מכוּנים בשמות הנובעים מטעמם – “אבטיח” לשלגון בטעם אבטיח, “לימונענע” לשלגון בטעם לימון ונענע.

 על קיומו של מוניטין בשלגון “מטרה” ניתן ללמוד גם מן הכתבות בעיתונות שהגישה התובעת לבית-המשפט. בניגוד לטענת הנתבעת, העובדה שפורסם בעיתון מתכון ל’ארטיק’ “מטרה” אינה מעידה על כך שמדובר בשם “גנרי” לשלגון שצורתו שלושה מעגלים קונצנטריים. נקבע כי, מתכון זה מעיד דווקא על המוניטין של התובעת בשלגון “מטרה”.

יש לזכור, כי במשך שנים רבות הייתה התובעת היצרנית העיקרית, אם לא הבלעדית, של שלגונים בצורת מטרה, ולכן אך טבעי הוא כי הצרכנים מזהים את שלגון “מטרה” עם מקור אחד מסויים. הנתבעת טענה אמנם כי ישנם שני יצרנים נוספים שייצרו שלגונים המעוצבים כמטרה, אך לא הביאה כל נתונים נוספים לגביהם וּלגבי היקף מכירות השלגונים על-ידיהם.

התובעת סומכת את טענת המוניטין גם על סקר צרכנים שביצעה. כפי שהובהר לעיל, סקר צרכנים מהווה את אמצעי מקובל להוֹכחת קיומו של מוניטין. כך, ב-ע”א 4410/06 אנ.אר.ג’י אנרג’י אינטרנשיונל בע”מ נ’ Texaco Inc (לא פורסם, [פורסם בנבו], 31.8.2010), דחה בית-המשפט את טענת התובעת לקיומו של מוניטין במילה Energy דווקא מן הטעם שהתובעת לא נקטה בצעד המקובל להוֹכחת “משמעות שנייה” – עריכת סקר צרכנים מהימן (פיסקה 16). בית-המשפט אמנם מדגיש כי זו איננה דרך היחידה להוכיח מוניטין, אך ודאי שזו דרך טובה.

מן הסקר, שהגישה התובעת, עולה כי כאשר שלגון התובעת הוצג לצרכנים ללא האריזה, זיהו אותו למעלה מ-50% מן הנשאלים כ”שלגון מטרה”. הנתבעת תקפה באמצעות חוות-דעת מומחה את ממצאי הסקר של התובעת. בין היתר נטען, כי הסקר נערך באמצעות מחשב, ולא פנים אל פנים; הילדים אשר השיבו לסקר, נעזרו בהוריהם, ויתכן שאלו השפיעו עליהם; השלגונים הוצגו לצרכנים ללא אריזותיהם, וכך היטו את התשובות שכן יתכן שחלק מן המרואיינים לא התייחסו למותג “מטרה” אלא לצורה שראו לנגד עיניהם.

בית המשפט קבע: גם אם יש ממש בחלק מטענות הנתבעת, אינני רואה סיבה שלא לראות בסקר מקור נוסף המבסס קיומו של מוניטין במוצר. אינני סבור כי השם “מטרה” הינו בהכרח שם תיאורי לשלגון שצורתו מזכירה לוח מטרה (נכון יותר לומר כי מדובר בשם המצוי על הרצף בין שם תיאורי לשם מרמז), ומכל מקום, על רקע יתר הראיות שהציגה התובעת, אין לשלול את האפשרות שחלק נכבד מן המשיבים לסקר, זיהו את השלגון עם מוצר התובעת אותו הם מכירים כ:”מטרה”.

השלגונים דומים, אך אין חשש להטעיית הצרכן מאחר והאריזות שונות

המבחן לקיומו של חשש הטעיה, כפי שנקבע בשׁוּרה ארוכה של פסקי‑דין, הינו “המבחן המשולש” שיסודותיו הם: (א) החזות והצליל; (ב) סוג הסחורה וסוג הלקוחות; (ג) יתר נסיבות העניין.

אין מחלוקת כי שני השלגונים מהווים אותו סוג סחורה. ההבחנה שמבקשת הנתבעת לערוך בין שלגון שרבט לבין גלידה חלבית, היא שולית. ‘שלגון’ הינו המונח המקובל לכל סוגי הגלידות הנמכרים על מקל, ואִילו השׁוֹני בטעמים יכול לנבוע מרצון של היצרן לגוון.

חוג הלקוחות של שני המוצרים הוא דומה, אם לא זהה. גם כאן, ההבחנה שעורכת הנתבעת – בין לקוחות שירכשו את שלגון התובעת, שהוא שלגון שרבט שידוע ככולל צבעי מאכל (גם אם הדבר כבר אינו נכון); לבין אלו שיבקשו לרכוש את שלגון הנתבעת, שהוא גלידה חלבית עם תוספות “בריאותיות” – נראית לי מלאכותית.            עם זאת, אין כל ראיה לכך שהעובדה שציבור הלקוחות העיקרי של השלגונים הינו ילדים (טענה אשר כשלעצמה כלל לא הוּכחה), מגבירה בהכרח את סכנת ההטעיה.

התובעת סבורה כי ילדים עלולים להתבלבל בין האריזות השונות ביֶתר קלות, אך ניסיון החיים מלמד כי פעמים רבות ילדים דווקא שׂמים לב טוב יותר לפרטים מאשר מבוגרים, בפרט כאשר מדובר בנושאים ה”קרובים לליבם”. כך עולה גם מתוצאות הסקר של התובעת, לפיו פחות ילדים, מבֵּין אלו שהכירו את שלגון “מטרה”, טעו לחשוב כי שלגון הנתבעת, בין באריזה וּבין ללא אריזה, הוא שלגון התובעת, לעומת מבוגרים.

 בניגוד לטענת הנתבעת, אין ספק שהדמיון בין השלגונים עצמם הוא רב. עם זאת, ההלכה היא כי לא כל דמיון בין מוצרים יוביל למסקנה בדבר קיומו של חשש להטעיה.

כאשר מדובר במוצר הנמכר כשהוא ארוז, אזי בהעדר דמיון מטעה בין האריזות לא ניתן לומר כי קיים חשש להטעיית הצרכנים.

ואמנם, בין אריזות השלגונים קיימים הבדלים רבים, וגם השם שניתן לשלגון הנתבעת שונה באופן משמעותי משמו של שלגון התובעת. כפי שהובהר לעיל, יש לדחות את טענת התובעת כאילו הנתבעת לא בחרה שם מסחרי לשלגון מתוצרתה, מתוך כוונה להטעות וליהנות ממוניטין התובעת.

התובעת צירפה את אריזות השלגונים שלה ושל הנתבעת, ועיון באריזות מלמד כי יש ביניהן שׁוֹני רב. ראשית, אריזת התובעת הינה כחולה, בעוד אריזת הנתבעת הינה כתומה; שנית, על אריזת התובעת מופיעה דמות האריה המכוּנה “מקס”, וּלצידו השם “מקס” באותיות בולטות. על אריזת הנתבעת לא מופיעה דמות כלשהי, למעט דמות השלגון. כמו-כן על כל אחת מן האריזות מופיע בהבלטה שמו של השלגון: “מטרה” על אריזת התובעת, ו”מסטיק בננה” על אריזת הנתבעת. נוסף על כך, על אריזת התובעת מופיע גם שמה, ואִילו על אריזת הנתבעת מופיע שם מותג הגלידות שלה: “Nestle”. לא ניתן לקבל את טענת התובעת כאילו כל האלמנטים הרבים הללו, אשר חלקם מופיע בהבלטה רבה על-גבי האריזות, הינם “שקופים” בעיני הציבור.

ניתן לומר, אם כן, שלא קיים דמיון מטעה בין אריזות השלגונים. לכאורה, די בכך כדי לדחות את טענת התובעת בנוגע לקיומה של עוולת גניבת עין.

השלגון “מטרה” הינו סימן מסחר מוכר היטב אולם אין הפרה של סימן מסחר  

סעיף 46א.(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל”ב-1972 (להלן: “הפקודה”) קובע, בהתייחס לסימן מסחר מוּכּר היטב כדלקמן:

“(א) סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לעניין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לעניין טובין מאותו הגדר.”

ואִילו הפרה של סימן מסחר מוּכּר היטב מתוארת בפקודה כדלקמן:

“הפרה” – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

[…]

(3)  בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לעניין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לעניין טובין מאותו הגדר.”

ב-ע”א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag נ’ אבסולוט שוז בע”מ, פ”ד נח(6), 869, התייחס בית-המשפט לשאלה מהו סימן מסחר מוּכּר היטב, באומרו:

“אין באמנת פאריס מענה לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב, אך הגורמים החשובים לעניין זה, לדברי המחברים Guy Tritton וחבריו (Intellectual Property of Europe 2nd ed. (2002, הם דרגת מוכרותו של הסימן; מידת השימוש בו ומשכה; מידת הפרסום שניתן לו ומשכו; ההיקף הגיאוגרפי של גורמים אלה; דרגת ייחודיותו הטבועה או הנרכשת של הסימן; מידת השימוש בסימנים דומים על-ידי צדדים שלישיים; אופי הטובין או השירותים וערוצי הסחר לטובין או לשירותים הנושאים את הסימן; המידה שבה מוניטין הסימן מסמל טובין איכותיים; ומידת הערך המסחרי המיוחס לו (ע’ 194-193) (ראו גם דברי ההסבר להצעת החוק, שם 535-534).”

 ב-בג״צ 144/85 קליל, תעשיות מתכת אל-ברזליות בע״מ נ’ רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר, פ״ד מב(1), 309, פיסקה 11 (להלן: ״בג״צ קליל״), נקבע כי לצורך רכישת משמעות שנייה (אופי מבחין):

״…דרוש שימוש במידה כזו שהקונה בשוק יזהה סחורה המסומנת בסימן כסחורתו של בעל הסימן… ושקהל הלקוחות יזהה את הסחורה המסומנת עם תוצרתו של בעל הסימן. אין זה דרוש אומנם שהקהל ידע את שמו של בעל הסימן אך דרוש שהוא יתכוון לאותו מוצר שהוא למעשה המוצר שלו ושהסימן בא לאבחנו בתור שכזה. אם הקהל אדיש לגבי מקור המוצר שהוא קונה הרי שהסימן לא רכש את המשמעות השנייה.״

 למעשה, מדובר במבחנים דומים למבחנים המוכיחים קיומו של מוניטין לצורך גניבת עין. משנמצא כי התובעת הוכיחה קיומו של מוניטין בשלגון “מטרה”, ניתן לומר כי צורתו של שלגון “מטרה” רכשה די אופי מבחין על-מנת להיחשב סימן מסחר מוּכּר היטב.

בעניין ברמן השאיר בית-המשפט בצריך עיון את השאלה, אם ניתן לתת הגנה בגין סימן מסחר מוּכּר היטב ליצרן מקומי שאינו בעל שם בינלאומי, אלא הוא מוּכּר היטב בשׁוּק הישראלי בלבד.

בית-המשפט בעניין ברמן הדגיש, כי ההגנה על סימן מסחר מוּכּר היטב מצאה את מקומה בעקבות חקיקתו של החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש”ס-1999. במבוא לדברי ההסבר להצעת החוק צויין כי מטרתו העיקרית של הסכם הטריפס הינה “להסיר את הקשיים העשויים להתעורר במסחר הבין-לאומי בענין זכויות בקנין רוחני”. עוד הבהיר בית-המשפט, כי פסקי-הדין שדנו בטענות הקשורות לסימן מסחר מוּכּר היטב, עשו זאת על-פי רוב בהקשר של עסק בינלאומי.

השופט עמית סבר אמנם כי אין הכרח לפרשׁ את הגדרתו של המונח “סימן מסחר מוכר היטב” המופיעה בפקודה, ככזו החלה רק על סימן המוּכּר בשווקים הבינלאומיים, אך ציין כי על רקע ההיסטוריה החקיקתית, הרחבת ההגנה של סימן מסחר מוּכּר היטב גם לסימנים המוּכּרים רק בשׁוּק הישראלי “אינה נטולת קושי” (פיסקאות 48-49).

האם יש מקום, לשלול הגנה מצורתו התלת-מימדית של השלגון מכוח הכללים החלים הן לגבי סימני מסחר, והן לגבי העוולה של גניבת עין? הגנה על צורתו של מוצר, להבדיל מהגנה לאריזתו תיאורו או שמו, מהווה חריג גם במסגרת עוולת גניבת עין.

הטעם לכך, כפי שמסביר בית-המשפט ב-ע”א 11487/03 August Storck KG נ’ אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע”מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 23.3.2008) (להלן: “עניין טופיפי”), הינו ש:

“כאשר מורכב סימן המסחר מצורתו התלת מימדית של מוצר, מופקעת צורה זו מנחלת הכלל באופן שרק בעל הסימן רשאי לעשות בה שימוש ביחס לטובין אשר לגביהם נרשם הסימן. המונופולין לו זוכה בעל הסימן ביחס לצורתו התלת מימדית של המוצר מעורר קשיים ניכרים… לצורתו של מוצר יש, על פי רוב, תפקיד עצמאי החורג מן התפקיד המיועד לסימן מסחר. פעמים רבות מוכתבת צורת המוצר משיקולים פרקטיים, בין שיקולים פונקציונליים ובין שיקולים אסתטיים.” (שם, בפיסקה 10).

לפיכך, נקבע בעניין טופיפי כי סימן תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר, יהיה כשיר לרישום רק אם הוא בעל אופי מבחין נרכש (להבדיל מאופי מבחין אינהרנטי), וּבלבד שצורת המוצר אינה ממלאת תפקיד פוקנציונאלי או אסתטי (פיסקה 31 לפסק-הדין). הרציונאל להגנה המצומצמת על צורתו התלת-מימדית של מוצר הינו החשש מפני פגיעה בתחרות החופשית. מתן הגנה לצורתו של מוצר, מונעת מן המתחרים אפשרות לייצר מוצר מתחרה שצורתו זהה או דומה כדי הטעיה לצורה נשוא סימן המסחר.

בכך נשללים מן המתחרים היתרונות הפונקציונאליים או האסתטיים הגלומים באותה צורה, ויש בכך כדי להביא לפגיעה באפשרות להתחרוֹת באופן יעיל בבעל הסימן (עניין טופיפי, בפיסקה 11). לא זו אף זו, הכרה בהגנה של סימן מסחר במקרה כזה עלולה לשמש “מסלול עוקף” לדיני הפטנטים או המדגמים, וּלהפר את האיזון העומד בבסיסם – בין הרצון לעודד יצירה וּפיתוח לבין הרצון לאפשר שימוש ציבורי בעיצובים ובהמצאות (עניין טופיפי, בפיסקה 14).

בעניין פניציה דן בית-המשפט העליון בשאלה, האם חיקוי צורתו של מוצר מהווה גניבת עין, וקבע כי מקום בו נודעת לצורה זו חשיבות פונקציונאלית או אסתטית, לא יהיה בחיקויה משום גניבת עין, גם אם יוכחו יתר יסודות העוולה.

בעניין טופיפי החיל בית-המשפט הלכה זו גם לגבי הפרה של סימן מסחר תלת‑מימדי המורכב מצורתו של מוצר. בית-המשפט הדגיש את ההבחנה בין הגנה על סימן מסחר תלת-מימדי “רגיל” לבין הגנה על סימן מסחר תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר. במקרה האחרון, קבע בית-המשפט, כי אם לצורת המוצר תפקיד פונקציונאלי או אסתטי שאינו זניח, לא ניתן יהיה לרשום סימן מסחר על צורתו התלת-מימדית של המוצר, גם אם הוּכח כי צורת המוצר רכשה אופי מבחין. לדבריו:

“…משתמע, כי היותו של הסימן פונקציונלי מהווה מחסום אך מפני רישום סימן בעל אופי מבחין אינהרנטי. משמע, עדיין ייתכן שסימן פונקציונלי יירשם כסימן מסחר, אם הוא בעל אופי מבחין נרכש…

בשונה מהאמור לעיל, הרי שבגדר דיני גניבת העין לא מוענקת הגנה לתווים בעלי אופי פונקציונלי (ע”א 4030/02 עמיחי טרייד בע”מ נ’ שרש ערכות נוודים בע”מ, פ”ד נח(5) 632, 637-636 (2004))…מכל מקום…השיקולים הייחודיים שמתעוררים ביחס לסימני מסחר תלת מימדיים מהסוג בו עסקינן [סימן תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר – ג. ג.] מובילים למסקנה כי למצער ביחס לסימנים אלה יש לקבוע שסימן פונקציונלי אינו כשיר לרישום בין אם הוא בעל אופי מבחין אינהרנטי ובין אם הוא בעל אופי מבחין נרכש.” (שם, בפיסקה 15).

בית-המשפט בעניין טופיפי מסכם ואומר:

“מן הדברים האמורים עולה בבירור, כי היקף ההגנה המוענקת לצורתו של מוצר במסגרת דיני גניבת העין מצומצם באופן משמעותי ביחס להיקף ההגנה המוענקת לאריזתו של המוצר או לאספקטים אחרים שלו. ביסודה של ההבחנה הנזכרת עומדת ההכרה בחשיבותה הרבה של צורת המוצר, ובהכרח שכלל המתחרים יוכלו לעשות בה שימוש על-מנת להבטיח תחרות חופשית ויעילה. ההבחנה בין צורת המוצר לבין צורת אריזתו מבוססת על כך, שצורת המוצר אוצרת בתוכה פעמים רבות ערך פרקטי -בין פונקציונלי ובין אסתטי. ערך כזה אינו גלום, דרך כלל, בצורתה של אריזת המוצר.” (פיסקה 17).

 ההלכה הנ”ל אושרה גם בדיון הנוסף בעניין טופיפי (דנ”א 4237/08 אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע”מ נ’ August Storck KG [פורסם בנבו] (5.10.2009)), וכן ב-ע”א 3776/06 עין גדי קוסמטיקס בע”מ נ’ רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר [פורסם בנבו] (12.5.2008), בפיסקאות 8, 10.

צורתו של שלגון “מטרה” הינה בעלת אופי מבחין נרכש (זו, למעשה, המשמעות של היות צורת השלגון סימן מסחר מוּכּר היטב).

צורתו של שלגון מטרה אינה בעלת אופי פונקציונאלי או אסתטי השולל ממנה הגנה

בעניין פניציה הדגישה השופטת נתניהו, כי ניתן לומר על מוצר שהוא בעל אופי אסתטי כאשר אחת הסיבות העיקריות לרכישה הינה חזותו של המוצר. לאור הראיות שהציגה התובעת, בדבר המוניטין שרכש השלגון, סביר להניח שהסיבה שציבור הלקוחות רוכש את שלגון “מטרה” הינה ההיכרות עם השלגון, ולאו-דווקא בגלל צורתו.

הדמיון בין השלגונים הוא רב, אך הם אינם זהים. שני השלגונים צורתם עיגול המורכב משלושה מעגלים קונצנטריים. בין השלגונים ישנו הבדל מסוים בקוטר ובעובי (סעיפים 3 ו-8 לתצהיר טקסלר), וכן בצבעיהם של שלושת המעגלים. גם אורך המקל המחזיק את השלגון הינו שונה.

בענייננו, הדמיון בין השלגונים אינו רב עד כדי זהוּת, ויתר על כן, לא הוּכח כי הנתבעת הפיקה יתרון פסול כלשהו מן השימוש בשלגון שצורתו דומה לצורת השלגון של התובעת, וזאת משום שבּעת רכישת השלגון, לעולם, וּלמצער כמעט תמיד, הצרכן יהיה מודע לשוני בין המוצרים.

שנית, ראוי לקחת בחשבון את העובדה הידועה שחיקוי צורתם של מוצרי מאכל בכלל ושל שלגונים בפרט, הינו עניין נפוץ למדי. כך, למשל, הקרטיב הידוע בשם “רמזור”, המורכב משלוש שכבות בצבעי אדום, צהוב וירוק, מיוצר על-ידי יצרנים שונים. בדומה, קיימים כיום בשוק יצרנים רבים המייצרים חטיפי בוטנים הדומים בחזותם לחטיף “במבה” של חברת “אֹסם”, חטיפים הדומים בצורתם לחטיף “ביסלי”,

נקבע כי לא הופר סימנה המסחרי של שטראוס.

Lubotin

ביהמ”ש בארה”ב : לכריסטיאן לובוטין בלעדיות על הסוליה האדומה בנעלי נשים… למעט נעליים אדומות

אתם זוכרים את התביעה שהגיש בארה”ב מעצב העל הנודע כריסטיאן לובוטין? נזכיר לכם.

נעלי היוקרה של המעצב הנודע כריסטיאן לובוטין הינם מהפופולאריים והיוקרתיים ביותר בארה”ב, אהודים בעיקר על ידי סלבריטאיות כגון שרה ג’סיקה פרקר, ונשות העשירון העליון. סימן ההיכר של נעלי לובוטין הוא הסוליה האדומה הבוהקת המופיעה במרבית הדגמים שלהם. לובוטין אף רשם סימן מסחר בארה”ב על הסוליה האדומה של נעליו ואף הצליח פעמים רבות למנוע הפצת נעלי נשים עם סימן ההיכר שלו – הסוליות האדומות הבוהקות.

לפני כשנה הפיצה יצרנית הנעליים ויי.וי. סנט לוריין סדרה של נעלי עקב אדומות לנשים בעלי סוליות אדומות בוהקות. לובוטין הגיש תביעה נגד סנט לוריין ועתר לצו מניעה למנוע מהם את הפצת מוצריהם. לובוטין טען כי דגמי הנעליים של סנט לוריין הינם חיקוי בוטה של סימן ההיכר שלו שהינו הסוליה האדומה וכי זה עלול לגרום להטעיית ציבור הצרכנים.

בית המשפט דחה את צו המניעה וקבע כי ללובוטין אין מונופול על הצבע האדום וזאת אף שהוכח מוניטין בשימוש בסוליה האדומה וחרף קיומו של סימן מסחר רשום בארה”ב על הנעל עם הסוליה האדומה. עוד קבע בית המשפט, כי סימן המסחר שניתן ללובוטין הינו רחב מדי ואינו ראוי להגנה שכן הוא מעניק בלעדיות ליצרן על השימוש בצבע האדום, מאפיין שאמור להישאר פתוח לשימוש ציבור העוסקים בתחום. בית המשפט השווה את מעצבי האופנה לאומנים וציירים וקבע כי, היצירתיות מבוססת על השימוש בצבע כמדיום חופשי וכי אין להטיל מגבלות שיפריעו ליצירתיות ויכשילו את התחרותיות בשוק.

לובוטין לא וויתר והגיש ערעור על ההחלטה.

בית המשפט לערעורים בניו יורק קבע כי ההחלטה של בית המשפט שלמטה הינה מוטעית וכי סימן המסחר של לובוטין זכאי להגנה אולם רק ביחס לנעלי נשים שבהם הסוליה האדומה בולטת במיוחד ושונה מהצבע העיקרי בנעל. בית המשפט קבע כי לובוטין הצליח להוכיח כי הסוליה האדומה הבולטת באופן מובהק מצבע הנעל הינה מאפיין ייחודי המזוהה עימו והצליח להוכיח מוניטין והכרה בקרב ציבור הצרכנים.

כל צד טוען שהוא ניצח.

לובוטין טוען כי בית המשפט הכיר בסימן המסחר שלו ובסוליה האדומה כסימן ההיכר שלו ובזכותו לבלעדיות על נעלי נשים עם סוליה אדומה.

סנט לוריין טענו כי, בית המשפט הגביל את ההגנה על סימן המסחר של לובוטין וכי הנעליים האדומות שלהן אינן מפרות את סימן המסחר של לובוטין. לטענת סנט לוריין אם נכנסת לבית המשפט עם סימן מסחר המגן על כל נעל עם סוליה אדומה ויצאת עם סימן מסחר מוגבל המגן רק על סוליה אדומה השונה באופן מהותי מיתר צבעי הנעל אז בעצם הפסדת.

מה אתם אומרים? האם ראוי לתת למעצב כלשהו בלעדיות על סוליה אדומה אפילו אם הוא הצליח להוכיח מוניטין?

Lubotin

ביהמ”ש בארה”ב: ללובוטין אין בלעדיות על הסוליה האדומה

נעלי היוקרה של המעצב הנודע כריסטיאן לובוטין הינם מהפופולאריים והיוקרתיים ביותר בארה”ב, אהודים בעיקר על ידי סלבריטאיות כגון שרה ג’סיקה פרקר, ונשות העשירון העליון. סימן ההיכר של נעלי לובוטין הוא הסוליה האדומה הבוהקת המופיעה במרבית הדגמים שלהם. לובוטין אף רשם סימן מסחר בארה”ב על הסוליה האדומה של נעליו ואף הצליח פעמים רבות למנוע הפצת נעלי נשים עם סימן ההיכר שלו – הסוליות האדומות הבוהקות.

לאחרונה הפיצה יצרנית הנעליים ויי.וי. סנט לוריין סדרה של נעלי עקב לנשים בעלי סוליות אדומות בוהקות ובסגנון דומה. לובוטין הגיש תביעה נגד סנט לוריין ועתר לצו מניעה למנוע מהם את הפצת מוצריהם. לובוטין טען כי דגמי הנעליים של סנט לוריין הינם חיקוי בוטה של סימן ההיכר שלו וכי זה עלול לגרום להטעיית ציבור הצרכנים.

בית המשפט דחה את צו המניעה וקבע כי ללובוטין אין מונופול על הצבע האדום וזאת אף שהוכח מוניטין בשימוש בסוליה האדומה וחרף קיומו של סימן מסחר רשום בארה”ב על הנעל עם הסוליה האדומה. עוד קבע בית המשפט, כי סימן המסחר שניתן ללובוטין הינו רחב מדי ואינו ראוי שכן הוא מעניק בלעדיות ליצרן על השימוש בצבע האדום, מאפיין שאמור להישאר פתוח לשימוש ציבור העוסקים בתחום. בית המשפט השווה את מעצבי האופנה לאומנים וציירים וקבע כי, היצירתיות מבוססת על השימוש בצבע כמדיום חופשי וכי אין להטיל מגבלות שיפריעו ליצירתיות ויכשילו את התחרותיות בשוק:
“The law should not countenance restraints that would interfere with creativity and stifle competition by one designer, while granting another a monopoly invested with the right to exclude use of an ornamental or functional medium necessary for freest and most productive artistic expression by all engaged in the same enterprise…”

ההחלטה בעניין לובוטין הינה תקדימית מאחר והיא מחיה מחדש את הדוקטרינה של הפונקציונאליות האסטטית, שלעיתים נדמה היה שנזנחה על ידי בתי המשפט. בית המשפט אימץ הלכה קודמת, לפיה לא ניתן להעניק הגנה לצבע אחד בתחום האופנה מחשש לפגיעה ביצירתיות ובתחרותיות. לובוטין מתכוון להגיש ערעור על ההחלטה.

בדיקה לדוגמא

ביהמ”ש המחוזי: השימוש בסימן “ד”ר רילקס” אינו מפר את סימני המסחר ד”ר גב ו- רילקסון אף שהוא הכלאה של שניהם

רשת נייט סליפ סנטר השיקה מותג שהינו הכלאה של חלק מסימן המסחר “ד”ר גב” וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל (“RELAXON”) ויצרה לשימושה סימן מסחר שהוא בגדר “סימן כִּלְאַיִם” – המותג “ד”ר רילקס”.

לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בית המשפט קבע כי הסימן “ד”ר רילקס” אינו מהווה הפרה של סימני המסחר “ד”ר גב” או “RELAXON” וקבע בין היתר את הדברים האים:

“…האמת חייבת להיאמר כי המטריד בסימן שבחרה לעצמה הנתבעת 1, איננו הדמיון המטעה שעלול להתקיים בינו לבין כל אחד מסימני המסחר של מתחריה, אלא העובדה שהוא מהווה הכלאה של שני סימני המסחר – מעשה שעטנז אשר העובדה שהוא נוטל משני מקורות שונים גורמת לכך שאין הוא דומה דמיון מטעה לאף אחד מהם. ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע’ 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף. מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ מקדונלד, פ”ד נח(4) 314 (2004). עם כל הכבוד, ובענווה הראויה, דעתי במחלוקת זו כדעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור). אם כך במקרה הרגיל, הרי שוודאי בענייננו, בו השימוש בסימני המסחר של התובעות הוא חלקי, ומתמצה בנטילת מונחים שמקובל לעשות בהם שימוש בעולם המסחר בכלל, ובענף בו עסקינן בפרט, כגון “ד”ר” ו- “רילקס” (מקרה קשה יותר יהיה המצב בו עוסק יבחר להרכיב את שמו משילוב של מונחים שלפחות אחד מהם אינו בגדר רכיב מקובל בענף, כגון מזללת המבורגרים שתקרא “Mac King”. כאמור, לשיטתי, גם במקרה זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים).

בית המשפט אף דחה את הטענה שהשימוש בסימן הכלאיים מהווה גניבת עין שכן לא הוכח כי ישנו חשש להטעיית הלקוחות:

“לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן “ד”ר רילקס” (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר “ד”ר גב” ו/או של סימן המסחר “רילקסון”, ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן “ד”ר רילקס” צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין.”

יחד עם זאת בית המשפט פסק פיצויים מכסימאליים בסך של 200,000 ש”ח (100,000 ש”ח בגין כל הפרה) נגד נייט סליפ סנטר בגין מעשיה בשנת 2006 במסגרת השקת המותג החדש, אשר הקימו עוולה של גניבת עין:

“אם מוצא אני מקום לפסוק סעד כנגד מי מהנתבעים, אין זאת, אם כך, בשל עצם הבחירה בסימן הכלאים “ד”ר רילקס”, אלא בשל הדרך בה התנהלו בקשר להחדרתו של מותג זה לשוק בשנת 2006. הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג “ד”ר רילקס” הן כורסאות של “ד”ר גב”; במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים “ד”ר רילקס” (התובעת 2 מחתה על שימוש זה בהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2006. לפי עדות המצהיר מטעם הנתבעים בסופו של יום הוזמן קטלוג אחר על ידי הנתבעת 1, וזאת בגלל שהחליטו “שהוא לא מספיק טוב” (ראו פרוטוקול 14.10.2010, בע’ 151 – 152). יצוין כי לעניין הקטלוג, השתכנעתי כי למרות דברי המצהיר מטעם הנתבעת 1, הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי ‘חטאי ילדות’ אלו, שנעשו כאמור בעת התחלת השימוש במותג “ד”ר רילקס”, מקימים בסיס למתן צו מניעה כיום. יחד עם זאת, המדובר במעשים חמורים הראויים לתגובה שיפוטית. בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, אני מוצא לנכון, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו. לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1. זאת ועוד, הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, “פיצויים ללא הוכחת נזק”, יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס”ט) 573).”

חשוב לציין, כי פסיקה של בית המשפט ברף המכסימאלי בגניבת עין – סך של 100,000 ש”ח בגין כל הפרה, בהתאם לחוק עוולות מסחריות היא נדירה במחוזותינו. זו דוגמא מובהקת לכך שבמקרים בהם בית המשפט אכן מתרשם, כי נעשו מעשים מכוונים בחוסר תום לב ממשי הוא פוסק פיצויים מכסימלאיים ללא הוכחת נזק בסכום המכסימאלי על פי החוק.

ת”א 9143-11-08 רילקסון ואח’ נ’ נייט סליפ סנטר (מחוזי מרכז)

brand

ביהמ”ש המחוזי דחה בקשה לביטול היתר המצאה בתביעה שהוגשה על ידי חברת גיטה בגס נ’ PHILIPS AVENT

בשא (ת”א) 9331/08 ‏ ‏ ‏Philips Electronics UK Ltd ‎נ‎’ ‎חגית נאמן גורני

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא009331/08

(ת”א 2724/07)

בפני:
כבוד הרשם אבי זמיר תאריך:
20/07/2008

בעניין:
Philips Electronics UK Ltd.

Avent Ltd.

ע”י ב”כ עו”ד
גלינקא ו-ויינר
המבקשות/הנתבעות 4, 5

נ ג ד

חגית נאמן גורני

ע”י ב”כ עו”ד
סיוון
המשיבה/התובעת

החלטה

הנתבעות 4 ו-5 עותרות לבטל את היתר ההמצאה מחוץ לתחום, שניתן בהחלטתי מיום 17/2/08 (בש”א 4138/08).

הבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום התבססה על תקנות 500(7) ו-500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”), ובניגוד לטענת הנתבעות 4 ו-5, היא נתמכה בתצהיר לביסוס הטענות, בהתאם לנדרש. לעומת זאת, לבקשה הנוכחית לא צורף תצהיר, בטענה שהיא מסתמכת על הנטען בכתבי בי-דין שהגישה התובעת במסגרת ההליך.

תקנה 500 לתקנות מפרטת שורה של מקרים שבהם ניתן להתיר המצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה.

תקנה 500(7) מתייחסת למצב שבו התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה ותקנה 500(10) מתייחסת למצב שבו האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה כנגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.

הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות בבקשתן על ההלכה לפיה נטל השכנוע בבקשות לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, מוטל על מבקש היתר ההמצאה. ואכן, נקבע כי- “בנוגע לסוגית נטל ההוכחה נפסק, כי בקשה לביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום הינה מסגרת דיונית שבה, בדומה לבקשה לביטול סעד זמני שניתן במעמד צד אחד, הטל ההוכחה הוא על התובע; זאת, משום שהבקשה להתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט הינה מעצם טיבה בקשה הנדונה במעמד צד אחד. לפיכך, הדיון במעמד הצדדים בבקשת הביטול, הינו למעשה דיון בבקשה המקורית (ראה: ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd , פ”ד נח

— סוף עמוד 1 —

(2) 465; רע”א 8420/96 מרגליות נ’ משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע”מ, פ”ד נא(3) 789)”.

(בש”א (נצרת) 2711/06 FOREM BAGCO INC נ’ תיקו בע”מ, תק-מח 2008(1) 12169. ראו בנוסף- בש”א (ירושלים) 4088/06 Sheldon Libenfeld נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ ואח’, תק-מח 2007(4) 15580; בש”א (ירושלים) 3731/06 קוגן נ’ קוגן-לוקח, תק-מח 2007(3) 12032).

רמת ההוכחה המוטלת על מבקש היתר ההמצאה, היא נמוכה מזו הנדרשת במסגרת הליך אזרחי רגיל. אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התביעה, ולכן אין להטיל על התובע נטל שכנוע כבד, להוכחת עילת תביעתו לגופו של עניין (ע”א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע”מ נ’ CAE Electronics, תק-על 2007(3) 3574).

אפנה גם להחלטתה הממצה של כב’ השופטת דליה גנות בבש”א (תל אביב-יפו) 3650/08 כים ניר שירותי תעופה ואח’ נ’ Bell Helicopter Textron (17/2/08), שם נדונו התנאים הרלוונטיים למתן היתר המצאה מחוץ לתחום-

“המצאת כתב-תביעה אל מחוץ למדינה אינה אלא ביטוי דיוני להטלת מרות שיפוטית של בתי המשפט בישראל על הנתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט (ראה א’ גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ’ 656; ע”א 837/87 הוידה נ’ הינדי, פ”ד מד(4) 545, 550).

במהלך השנים גיבשו בתי המשפט שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם, יורה בית המשפט על המצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום:

א. שיקול דעת בית המשפט;

ב. עילת תביעה “טובה” ו”בת סיכויים”;

ג. מתקיימת אחת מ-10 החלופות בתקנה 500 לתקנות”.

בהתייחס לקריטריון של סיכויי התביעה, קבעה כב’ השופטת גנות-
“בשלב מקדמי זה של הגשת התובענה, אין על בית המשפט לקבוע מסמרות באשר לסיכוייו של התובע לזכות בתביעתו. כל שעל בית המשפט לעשות הוא, לקבוע במסגרת שיקול דעתו האם מדובר בתביעה “טובה” ו”בת סיכויים” (ראה ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבניין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 247-248; רע”א 3872/04 ד”ר נחמן וילנסקי נ’ Metallurgique de Gerazat S.A. ואח’, פ”ד נט(1) 24, 30-31; רע”א 4501/05 Deluxe Laboratories Inc נ’ דה לקס הוליווד/ישראל- פילם אנד פרו (לא פורסם); ובאשר לשיקול דעתו של בית המשפט ראה: ע”א 98/67 הנס ליבהר נ’ “גזית שחם” חברה לבנין בע”מ, פ”ד כא(2) 243, 250-152; ע”א 837/87 סרג’יוהוידה נ’ דין הינדי ואח’, פ”ד מד(4) 545, 550-551; ע”א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע”מ נ’ Bodstray Company Ltd ואח’, פ”ד נח(2) 465, 473-474; רע”א 5150/02 ויינברג נ’ בילס, פ”ד נח

— סוף עמוד 2 —

(2) 205, 209; רע”א 749/05 Insught Venture Partners IV L.P. נ’ טכנו הולד אחד בע”מ (לא פורסם))”.

סיכויי התביעה בענייננו, בהקשר של בקשה לביטול היתר ההמצאה כנגד הנתבעות 4 ו-5 נבחנים, ראשית כל, על סמך טענות התובעת בתצהיר שצורף לבש”א 4138/08 (שמטבע הדברים, חופפות לאלו שבכתב התביעה). התובעת טענה, כי היא המעצבת הבלעדית של תיקי תינוקות יחודיים המיוצרים ומשווקים לציבור בשם Gittabags , וככזו, היא בעלת מלוא זכויות הקניין הרוחני, לרבות הזכויות במדגמים הרשומים בגין תיקים אלה. לטענת התובעת, הנתבעת 5 היא חברת “אוונט” העולמית, ששמה המסחרי מופיע על גבי התיקים המפרים, והנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5.

במסגרת התצהיר, התייחסה התובעת גם ל”תפקידן” של הנתבעות 1-3, וטענה כי הנתבעת 1 עוסקת בשיווק והפצה של תרופות, ובין היתר, בהפצה והחדרה לשוק של מוצרי הנתבעת 5 בישראל, הנתבעת 2 ייצרה את התיקים המפרים בסין וייבאה אותם לישראל בשיתוף פעולה עם הנתבעת 1 לצורך שיווק והפצת מוצרי הנתבעת 5 והנתבעת 3 היא רשת למכירה ושיווק של מוצרי תינוקות באמצעות שישה סניפים ברחבי הארץ, המוכרת את התיקים המפרים שיובאו על ידי הנתבעת 2 והופצו על ידי הנתבעת 5 והנתבעת 1.

התובעת טענה, כי בביקור נציגה באחת מחנויות הרשת, התברר לו כי נמכר בה דגם של תיק, הדומה להפליא לדגם מסויים של התיקים המקוריים. בעקבות כך, היא שלחה מכתבי התראה לנתבעים 1-3, המבהירים כי התיקים המפרים הם העתקה וחיקוי אסור של התיקים המקוריים, והפצתם בישראל ללא רשות התובעת, מהווה הפרה של זכויותיה. התובעת דרשה להפסיק את הפצת התיקים ומכירתם. במקביל, פנתה התובעת לנתבעת 5 בדרישה דומה, לאור העובדה שהשם המסחרי AVENT מופיע על גבי התיק-המפר, המופץ על ידי נציג הנתבעת 5 בישראל. הנתבעת 5 השיבה, כי היא והנתבעת 4 לא ייצרו ולא הפיצו את התיקים המפרים.

התובעת טענה, כי למרות תשובה זו, ולפי מיטב ידיעתה, הנתבעת 5 נמנעה מלהורות לנציגיה בישראל לחדול מהפצת התיקים המפרים, והמשיכה להנות מ”קידום המכירות” (כך להגדרת התובעת) של מוצריה בישראל.

לתצהיר התובעת צורפו תצלומים של התיקים המקוריים לצד התיקים המפרים, וניתן להיווכח, כי הדגמים המפרים אכן דומים להפליא לדגמים המקוריים, כך שעל פני הדברים, קיימת למשיבה עילת תביעה לכאורית כנגד החברה היצרנית והחברה המשווקת.

מאחר שסימן המסחר המופיע על גבי הדגמים הנטענים כמפרים, הוא סימן המסחר של הנתבעת 5, הרי שקיים יסוד לייחס לה חלק מהאחריות להפרה הנטענת.

הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי כפי שהבהירו למשיבה, לא היה להן שום חלק בייצור התיקים, יבואם והפצתם. גם אם אניח כי טענה זו נכונה מבחינה עובדתית, הרי שאין בכך בכדי להפחית ממשקלה של עילת התביעה כנגד הנתבעת 5, שכן לכאורה, ניתן היה לצפות, כי כבעלת סימן המסחר המופיע על גבי

— סוף עמוד 3 —

המוצרים הנטענים כמפרים, תפעל הנתבעת 5 להפסקת ייצורם ושיווקם, ואף תהא בעלת אינטרס עסקי ממשי לכך.

בהתאם לכך, קיימת עילת תביעה לכאורית כלפי הנתבעות 4 ו-5 (כאמור, הנתבעת 4 היא חברה שרכשה את הנתבעת 5), מה גם שהן לא צירפו תצהיר לביסוס טענתן בדבר אחריותן, ובניגוד לעמדתן, היה עליהן לעשות כן, לאור האופי העובדתי של טענותיהן (ובהעדר כתב הגנה מטעמן).

הנתבעות 4 ו-5 טוענות, כי התובעת לא הוכיחה כי המעשה או המחדל שגרמו לנזק הנטען, אירע בישראל. לטענתן, המוצרים הנטענים כמפרים אכן נמכרים בישראל, אלא שהן עצמן אינן המוכרות או המשווקות שלהם, ומאחר שמקום מושבן באנגליה, הרי שממילא ההוראה לחדול משיווק המוצרים (שלשיטת התובעת, אמורה היתה להינתן לנתבעים 1-3), מקורה הפוטנציאלי הוא ממשרדיהן באנגליה. הנתבעות 4 ו-5 מסתמכות על ההלכה שהובעה ברע”א 2752/03 Metallurgique de Gertat S.A. נ’ וילנסקי, פ”ד נז(6) 145,לפיה המחדל בדבר אי מתן הודעה מתאימה על פגם בייצור מוצר מסויים, משוייך למקום מושבן של הנתבעות (במקרה הנדון-בצרפת), על אף שהנזק נגרם בישראל.

יש לציין, כי בהחלטתה בבש”א 3650/08 הביעה כב’ השופטת גנות עמדה שונה, וקבעה כי יש לשקול ניסוח מחדש של הוראת תקנה 500(7), כך שתשתרע גם על תביעות בגין נזקים שאירעו בישראל, בשל מעשה או מחדל של יצרן בחו”ל, וזאת לאור העובדה שהעסקים כיום הם חובקי עולם. אני שותף לעמדה זו, אם כי לא ניתן ליישמה כעת באופן אופרטיבי, שכן הוראת התקנה טרם שונתה.

התובעת טוענת כי הנתבעת 1 היא נציגתה הרשמית של הנתבעת 5 בישראל, ומעורבת בהפצת התיקים המפרים בישראל. בתשובתן לתגובה, לא התייחסו הנתבעות 4 ו-5 לטענה זו באופן ענייני, ולא הביעו עמדה עובדתית נגדית (כאמור, הבקשה גם לא נתמכה בתצהיר, בניגוד לנדרש), לפיכך, יש מקום לקבוע כי קיים קשר עקיף בין הנתבעות 4 ו-5 לבין הפצת המוצרים הנטענים כמפרים בישראל, גם בהנחה שלא הן שהפיצו את המוצרים באופן ישיר. עם זאת, קשר עקיף זה אינו תורם להתגבשות התנאי הגלום בתקנה 500(7), ולכן אינו רלוונטי לה (מה גם שנסיבות דומות אפיינו את המקרה שנדון ברע”א 2752/03).

לעומת זאת, לטעמי, קיימת בענייננו תחולה לתקנה 500(10) לתקנות.

אין מחלוקת, כי על גבי המוצרים הנטענים כמפרים, מתנוסס שמה של הנתבעת 5, ולצורך בירור הסיבה לכך, ראוי כי הנתבעת 5 תצורף כצד להליך.

אין רלוונטיות לכך שהנתבעות 4 ו-5 מכחישות כל קשר להפרה הנטענת, שכן גם אם אניח שאכן אין להן כל קשר להפרות עצמן, עדיין דרוש הסבר לדימיון בשם המסחר ולכך שהנתבעות 4 ו-5 לא הורו על הפסקת הייצור והשיווק של המוצרים הנטענים כמפרים, למרות שכאמור, אמור היה להן אינטרס לכך. במילים אחרות, אילו היו הנתבעות 4 ו-5 חברות הרשומות בישראל, יש להניח כי הן היו

— סוף עמוד 4 —

מצורפות מלכתחילה כצד להליך, לאור חיוניותן להליך, ואין כל סיבה שלא לעשות כן כעת, בהיותן חברות חוץ (אציין, כי אין משמעות לתביעה הקודמת שהגישה התובעת, אליה לא צורפו הנתבעות 4 ו-5 כנתבעות, שנמחקה לבקשת התובעת).

לפיכך, ומאחר שעל פני הדברים, הפורום הישראלי הוא פורום נאות (והתובעת לא טענה אחרת), הבקשה נדחית, וההחלטה בה ניתן היתר המצאה מחוץ לתחום, נותרת על כנה. הוצאות ההליך, 15,000 ₪ מע”מ – בהתאם לתוצאת פסק הדין.

ניתנה היום י”ז בתמוז, תשס”ח (20 ביולי 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב”כ הצדדים (כמו גם לב”כ יתר הנתבעים).

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו

Tigris

האם TIGRIS הוא חיקוי של PUMA ? מלחמת החתולים

Puma

חברת סיטיווש הישראלית הגישה בקשה לרישום סימן המסחר TIGRIS ובו דמות של חתול מזנק בתחום הביגוד וההלבשה. חברת PUMA העולמית הגישה התנגדות לרישום סימן ה- TIGRIS וטענה כי הסימן המבוקש יגרום להטעיית הצרכנים, לדילול ולתחרות בלתי הוגנת.

סגן רשם סימני המסחר דן בשאלות השונות שעלו במחלוקת:

בכל הנוגע לדמות החתול המזנק נקבע, כי קיים דימיון רב ביותר בין שני החתולים. נקבע כי כאשר הצרכן רואה את החתול של פומה הוא חושב מייד על חברת הספורט פומה וזהו בעצם משמעותו של סימן מסחר מוכר היטב.

נקבע כי, הגם שמוצרי המבקשת הוכחו כמוצרים זולים יותר ממוצרי PUMA, הרי שישנו חשש לשיוך סימן ה- TIGRIS לסימן המוכר היטב של PUMA באופן שהצרכן עשוי לחשוב כי, פומה יצאה עם קו מוצרים זול הנקרא TIGRIS.

עוד נקבע, כי גם אם לא קיים חשש לשיוך כזה, הרי שיש כאן דילול של דמות החתול המזנק של פומה. אם הסימן המבוקש יירשם דמות החתול המזנק של פומה יחדל מלהיות מזוהה עם מוצרי פומה האיכותיים ויהפוך להיות סימן המזוהה עם בגדי ספורט רבים. מכאן שישנו חשש לדילול סימן PUMA.

לסיכום, נקבע כי יש לדחות את הבקשה לרישום סימן המסחר של TIGRIS ולחייב את המבקשת בהוצאות המתנגדת בסך 30,000 ש”ח.ᅠ

הצעת חוק מהפכנית בארה”ב המעניקה הגנה על מוצרי אופנה

הצעת חוק מהפכנית בארה”ב המעניקה הגנה על מוצרי אופנה

מאז ומעולם שררה אי בהירות בתחום ההגנה המשפטית על מוצרי אופנה בישראל. מוצרי אופנה שלא נרשמו כמדגם לא זכו להגנת זכויות היוצרים. במקרים רבים שנידונו בבתי המשפט אף נקבע כי, עצם ההעתקה של מוצר אופנתי אינה אסורה, כל עוד לא הופרה זכות ספציפית בקניין רוחני (כגון: זכות יוצרים, מדגם, סימן מסחר, פטנט או מוניטין).

גישה זו הביאה לכך שתביעות רבות בגין חיקויים בעולם האופנה נדחו על ידי בתי המשפט, אף שנמצא דמיון רב בין המוצר המקורי לחיקוי, המצביע באופן ברור על העתקה. מעצבים רבים שהשקיעו השקעה עצומה בפיתוח דגמים חדשניים התקשו להיאבק בחיקויים שצצו כפטריות אחרי הגשם, מייד לאחר השקת המוצרים המקוריים לשוק.

מנגד היו מקרים בהם העניקו בתי המשפט הגנה למעצבים בתחום מוצרי האופנה, אף שלא נרשם מדגם או שלא הוכחה זכות ספציפית בקניין רוחני וזאת בהסתמך על ההגנות הכלליות כגון חוק עשיית עושר ולא במשפט.

בארה”ב, נאבקה תעשיית האופנה במשך שנים במטרה לנסות ולחוקק חוקים שיאפשרו הגנה על מוצרי אופנה באמצעות זכויות היוצרים. לאחרונה, הוגשה בארה”ב הצעת חוק מהפכנית להגנה מפני חיקויים בעולם האופנה.

הצעת החוק תחת השם Innovative Design Protection and Piracy Prevention Act (החוק להגנה על עיצובים יצירתיים ומניעת פיראטיות) מעניקה הגנה מוגבלת למוצרי אופנה מעוצבים למוצרים הייחודיים בלבד.

בהתאם להצעת החוק מעצב הטוען כי, המוצר שלו הועתק חייב יהיה להוכיח כי, המוצר שלו ייחודי, שונה מיתר המוצרים, אינו טרוויאלי ומוצר שאינו מהווה שינוי פונקציונאלי של מוצרים קודמים בתעשייה.

כמו כן, על המעצב יהיה להוכיח כי החיקוי זהה באופן מהותי למוצר המקורי עד כדי הטעייה. הצעת החוק מכסה את כל עיצובי האופנה, לרבות מוצרים כגון תיקי יד, חגורות ומשקפי שמש וזאת למשך תקופה של שלוש שנים בלבד ממועד מהשקתו של המוצר המקורי (כגון תצוגת אופנה).

אלמנטים שלא ניתן יהיה להתחשב בהם בהתאם להצעת החוק ביישום מבחן הדמיון הינם צבע, תבניות ואלמנטים גראפיים. במילים אחרות, רף ההוכחה לקבוע האם מדובר בדגם ייחודי ומובחן הוא די גבוה.

גורמים בתעשיית האופנה בארה”ב טוענים כי, המדובר בהצעת חוק מהפכנית שתתרום רבות למיגור תעשיית החיקויים בעולם האופנה ותתרום לעידוד היצירתיות בקרב מעצבי האופנה בארה”ב.

הגיע העת שגם במדינת ישראל תיושם חקיקה ספציפית העוסקת בתחום מוצרי האופנה והמגדירה מהם גבולות התחרות ומתי העתקה של מוצר אופנתי תיחשב להפרת החוק המזכה בפיצויים. חקיקה זו תביא לסופה את אי הבהירות השוררת בתחום ותתרום לעידוד וחיזוק היצירתיות בקרב מעצבי האופנה.

535

גניבת עין

גניבת עין  

גניבת עין היא עילה משפטית המיועדת להגן על המוניטין שרכש אדם בעסקו או במוצריו. זוהי עילת תביעה המיועדת להגן על בעל זכויות במוצר מסחרי נגד מפרים. גניבת עין היא עילת תביעה שנועדה לעמוד לצידו של בעל הזכויות שמוצריו שזכו למוניטין ולהוקרה בקרב ציבור הצרכנים הועתקו  על ידי המפר באופן המטעה או עלול להטעות את קהל הצרכנים לחשוב, כי המוצרים המפרים הם מתוצרת בעל הזכויות.

גנית עין כלולה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999, שכותרתו “גניבת עין”, קובע:
“לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.”

על מנת לבסס עוולה של גניבת עין על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים:

א. מוניטין שיש לטובין; מוניטין הוגדר בפסיקת בתי המשפט כ : “קיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, שהודות לה קיים שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו”. נקבע כי על התובע להוכיח כי “השם, הסימן או התאור רכשו להם הוקרה והכרה ( Reputation ) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן, בתאור או בשם את ציון עסקו או את ציון סחורותיו של התובע…”. בהעדר הוכחה של מוניטין שיש לתובע במוצר נשוא התביעה, תידחה תביעתו מבלי שבית המשפט ייכנס כלל לשאלה אם מעשי הנתבע הם בבחינת גניבת עין, והאם הוא חיקה את מוצר התובע באופן הגורם להטעיית הציבור.

ב. חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב כי הטובין שמציע הנתבע הם טובין של התובע, או כי הם קשורים אליו. בתי המשפט פסקו כי המבחן המקובל כולל את הרכיבים הללו: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות ומבחן שאר הנסיבות.

חשוב לציין, כי חיקוי המוצר כשלעצמו, אין בו כדי לבסס תביעה על פי עוולה של גניבת עין, כל עוד אין החיקוי פוגע בזכות הקניין של התובע, בין אם זכות זו מתבטאת במוניטין, ובין אם מדובר בזכות קניין רוחני במוצר המוגנת בחוק. בתי המשפט פסקו כי אין צורך להוכיח כי כל הצרכנים יוטעו, אלא די בכך שקיימת סכנה כי חלק מן הציבור עלול לטעות.

מהו סכום הפיצוי שניתן לפסוק בגין הפרת עילת גניבת עין?

משהוכחה עילת גניבת עין רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של עד 100,000 ₪. כן רשאי בית המשפט להורות על צו מתן חשבונות, על מינוי כונס נכסים לצורך חיפוש ותפיסת נכסים.

יש לכם שאלות? פנו אלינו ל – עו”ד יוסי סיוון  – עו”ד קניין רוחני

זכויות יוצרים באופנה, מאת עו”ד יוסי סיוון

זכויות יוצרים באופנה

האם ניתן להגן על דגמי אופנה באמצעות דיני זכויות היוצרים?

ניתן לחלק את הדיון בנושא הגנת זכויות היוצרים על דגמי לבוש ואופנה לשניים:

א. הדוגמאות המודפסות – הדוגמאות המודפסות על הבד, כגון הדפסים, איורים, קישוטים וכו’ עשויות להיות מוגנות בזכות היוצרים וזאת במסגרת היותן יצירות אומנותיות, אך זאת בכפוף לכך שהן עונות על הגדרת המקוריות.

ב. דגמי הלבוש עצמם – ההגנה על הדגם עצמו כיצירה אומנותית כפופה למבחנים הרגילים בדיני זכויות היוצרים, קרי שהושקעו בו כישרון ויצירתיות וכן שיש בו משום מקוריות. יחד עם זאת, גם אם הדגם עונה על הקריטריונים האלו, עדיין יש לבחון גורמים נוספים:

פונקציונאליות ושימושיות – במידה והדגם מוכתב כל כולו על ידי שיקולים פונקציונאליים וצורת הגוף ואין בו כל מרכיבים ייחודיים, אזי שסביר להניח שלא תינתן הגנה.

האם דגם הלבוש ראוי להירשם כמדגם ? סעיף 7 לחוק זכות יוצרים מונע הגנת זכויות היוצרים ממוצר הראוי להירשם כמדגם. בתי המשפט לא אחת החילו הוראה זו על פרטי לבוש וקבעו, כי מאחר ודגמי הלבוש לא נרשמו כמדגם הם אינם ראויים להגנת זכויות היוצרים (ראה למשל ת.א 1984/04 אלה גונן נ’ פשוט ייבוא ושיווק ואח’).

מהו אם כן, דגם לבוש הראוי להירשם כמדגם?

סעיף 7 לחוק זכות יוצרים קובע כי, לא תהא הגנה של זכות יוצרים במדגם, אלא אם אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי. פריטי לבוש מיועדים בדרך כלל לייצור תעשייתי, ועל כן לכאורה אינם זכאים להגנת זכויות יוצרים. אלא שבהתאם לתקנות המדגמים ייצור תעשייתי הוא כשהמדגם מיועד להיות מועתק מעל לחמישים עותקים, כגון מכנסיים חצאיות, חולצות וכו’.

מנגד, כאשר מדובר בדגמי לבוש ייחודיים, כגון בגדי מעצבים שייוצרו בפריטים בודדים בלבד, נראה כי לא יחול הסייג האמור. כך למשל, בתי המשפט קבעו, כי שמלות כלה, שמכל דגם שלהן יוצרו יחידות בודדות בלבד, אינן נחשבות כמוצר המיועד לייצור תעשייתי ועל כן אינן נכללות בסייג האמור וחוסות תחת הגנת זכויות היוצרים כ”יצירה אומנותית” (המ 107425/98  107425/98  NINA.B עיצוב בלבן בע”מ נ’ זלסובסקי ולה ספוסה רויאל)

עוד נקבע בהקשר של זכויות יוצרים באופנה, כי כשמדובר במוצרי אופנתיים ועונתיים שאורך חיי המדף שלהם קצר יחסית, רישום מדגם אינו מעשי ובתי המשפט מעניקים סעדים זמניים המגנים על דגמים המואפיינים בחדשנות, יחודיות ומקוריות מפני העתקה, גם ללא רישום.

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי מכל סוג שהוא ומומלץ להיוועץ עם עורכי דין הבקיאים בתחום.

פנה לעו”ד יוסי סיוון, עו”ד קניין רוחני בטלפון 03-6966484 או באמצעות צור קשר