פוסטים בקטגוריה זכויות יוצרים

ב-7 באוגוסט 2018 ייכנס לתוקפו חוק העיצובים הישראלי החדש (חוק העיצובים, התשע”ז-2017), וחשוב להכיר את השינויים שהוא מביא בעניין עיצובים בישראל, שכן אלו ישפיעו על עיצובים חדשים וקודמים כאחד.

שינויים אלו מקרבים את הדין הישראלי עם הדין האירופאי והמגמות הבינלאומיות בקניין רוחני. להלן השינויים הבולטים בחוק החדש אל מול פקודת הפטנטים והמדגמים משנת 1924 שאותו הוא מחליף.

• עיצובים לא רשומים יזכו להגנה

אמנם על פי החוק הקודם עיצובים לא רשומים לא זכו להגנה, אך החוק החדש מספק הגנה מסוימת למשך 3 שנים עבור עיצובים לא רשומים.

עיצובים לא רשומים יהיו מוגנים רק כאשר העתקתם נעשתה על ידי מי שהיה מודע לעיצוב המקורי. מנגד, בדין הקודם עיצוב שפורסם לפני שנרשם לא היה זכאי לרישום ומכך גם לא זכה להגנה.

• תקופת חסד

החוק החדש מעניק “תקופת חסד” בת 12 חודשים, בה ניתן לרשום מדגמים שטרם נרשמו אך משווקים בישראל וזאת למרות שכבר פורסמו. הוראות אלה מאפשרות הגנה מוגבלת על עיצובים לא רשומים, בדומה למשפט האירופי.

• הגדרה רחבה יותר של הפריטים המוגנים

החוק החדש יחליף את המונח “חפץ” במונח “מוצר”. לכן, הוא יכסה גם סמלים גרפיים ותצוגות  מסכי מחשב, ובכך יתאים את החוק לשינויים הטכנולוגיים האחרונים.

• הרחבת משך ההגנה

משך תקופת ההגנה על עיצובים רשומים על פי החוק החדש יוארך ל -25 שנים (לעומת 15 שנים בחוק הקיים בכפוף לחידוש כל 5 שנים).

בעקבות שינוי זה תוקנה גם פקודת הפטנטים והמדגמים, וכעת זו מאפשרת תקופת הארכה נוספת של 3 שנים, ובכך מסתכמת ב-18 שנים עבור מדגמים שנרשמו לפני כניסת החוק לתוקף.

• הדרישה לחדשנות

החוק החדש שינה את הדרישה לחדשנות, אשר לפיה עיצובים ייחשבו חדשים רק אם לא פורסמו בעבר בישראל או מחוצה לה. לעומת זאת, החוק הקודם דרש כי העיצוב יהיה חדש בישראל בלבד (אלא אם כן פורסם באינטרנט תחת תנאים מסוימים).

• פיצויים סטטוטוריים

תוספת נוספת לחוק הינה ההוראה הקובעת כי בית המשפט מוסמך להעניק פיצויים סטטוטוריים (ללא הוכחת נזק) בסך של עד 100,000 ₪ בגין כל הפרה. פיצויים סטטוטוריים עבור מדגמים לא נדונו בפקודת הפטנטים והמדגמים ולכן שינוי זה אף הוא מתאים את הדין לעידן המודרני.

בקביעת גובה הפיצוי הסטטוטורי, רשאי בית המשפט להתחשב בשיקולים כגון היקף וחומרת ההפרה, הנזקים שנגרמו לתובע, הרווח שצמח לנאשם מההפרה וכו’.

• עיצובים שנוצרו על ידי עובד ועבודות מוזמנות

על פי החוק החדש, הזכויות לעיצוב שיצר עובד בעת מילוי תפקידו או שיוצר באמצעות המשאבים של מעבידו יהיו בבעלות המעביד. כמו כן, כל הזכויות על עיצוב שנעשה בהזמנה (עבודה קבלנית) יהיה בבעלות המזמין.

עם זאת, חריגים אלה לכלל (“הזכויות לעיצוב שייכות למעצב”) תקפים רק כאשר אין הסכם אחר בין הצדדים.

אין באמור לעיל כדי להוות משום חוות דעת משפטית מכל סוג שהיא ומומלץ להיוועץ עם עורכי דין הבקיאים בתחום הקניין הרוחני.

הזכות לקרדיט בצילום: בית המשפט המחוזי בנצרת דן לאחרונה בשאלה האם צלם שהופרה הזכות לקרדיט שלו בצילום זכאי לפיצוי כספי אף אם לא הוכח נזק.

להלן עובדות המקרה:

אפרים שריר הינו צלם במקצועו. ביום 21.2.2007, במסגרת עבודתו כצלם בעיתון “ידיעות אחרונות”, צילם שריר את התמונה, אשר בה נראה שר הביטחון דאז מר עמיר פרץ, מביט על תרגיל צבאי דרך משקפת סגורה (להלן: “התמונה”).

חברת נירית זרעים בע”מ, שכרה את שירותיה של חברת הפרסום ערמוני תקשורת שיווקית בע”מ, על מנת ליצור מודעת פרסום בו מופיעה התמונה.

ביום 15.7.2014 פורסמה בעיתון “הארץ” מודעה, הכוללת את התמונה וכן כיתוב ‘קופירייט’, ללא אזכור שמו של הצלם. לשון הכיתוב: “מה שהוא ראה עם משקפת סגורה, לא ראיתם עם עיניים פקוחות. נירית זרעים, נתיב העשרה”.

שריר הגיש תביעה לבית המשפט השלום תביעה נגד חברת נירים זרעים ונגד חברת הפרסום ערמוני בגין הפרת זכות יוצרים ובגין הפרת הזכות המוסרית, אשר במסגרתה עתר לפיצוי כספי בסך של 25,000 ₪.

לטענת שריר התמונה נחתכה לצורך הפרסום, הן בכך שלדבריו ניתן לתמונה מסר פוליטי ששריר אינו מזדהה איתו והן בכך שלא ניתן לו “קרדיט” על גב התמונה, כמי שצילם אותה.

זכויות יוצרים בצילום

טענות נירית ופרסום ערמוני:

נירית טענה כי רכשה, כדין, את זכות השימוש בתמונה מחברת AP, זאת באמצעות צד ג’ שהינה חברת פרסום, היא פרסום ערמוני. עוד טענה נירית, כי לא ידעה שהתשלום עבור זכות השימוש בתמונה אינו כולל את גם את הזכות המוסרית, ולכן, בנסיבות אלה, היא חוסה תחת הגנת המפר התמים הקבועה בסעיף 58 לחוק זכות יוצרים.

לחילופין, טענה נירית, כי עומדת לה הגנת שימוש הוגן, שכן לטענתה לא היה במודעה מסר פוליטי אלא הבעת הערכה לשר הביטחון דאז מר עמיר פרץ, על תרומתו למערכת “כיפת ברזל” ללא מטרות רווח או שיקולים מסחריים.

פרסום ערמוני טענה כי רכישת הזכויות נעשתה במקצועיות, בתום לב וכפי הנהוג והמקובל בענף זה. היא הכחישה כי נעשה שינוי או עיוות בתמונה. לעניין מתן הקרדיט טענה כי לא קיימת חובה בדין, בהסכם או בנוהג לציין את שם הצלם במסגרת מודעת פרסום, זאת בשונה מכתבה שהיא מערכתית. מכיוון שאין חובה, הרי שפרסום התמונה ללא ייחוס, אינו מהווה הפרה.

ביום 4.7.2016 דחה בית משפט השלום את התביעה וקבע כי יסוד הראיות שהובאו בפניו,  כי נירית וערמוני לא ערכו כל שינוי בתמונה, כולל החיתוך שנעשה על ידי חברת AP. נקבע כי שריר  לא הוכיח כי החיתוך נעשה על ידי נירית וערמוני, שהוכיחו כי רכשו את התמונה חתוכה בדיוק באופן שבו פורסמה.

בית המשפט אף דחה את טענת שריר בדבר מסר פוליטי כלשהו העולה מן הפרסום וקבע גם לעניין זה, כי שריר לא עמד בנטל להוכחת טענתו.

לגבי הזכות המוסרית קבע בית משפט השלום, כי גם אם קיימת דרישה כלשהי ליתן “קרדיט” לצלם, הרי שבנסיבות המקרה, לאור מבחן הסבירות, הוא אינו רואה בפועלה של נירים כהפרה של הזכות המוסרית (סעיף 39 לפסק דין קמא), בין היתר, משום הנוהג בתחום ולאור ההיקף המוגבל שבו נעשה במקרה זה השימוש בתמונה.

ערעור לבית המשפט המחוזי

שריר הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט המחוזי קבע כי, אין מנוס מהקביעה, כי נירים הפרה את זכות הייחוס החוסה תחת הזכות המוסרית בכך שלא ניתן קרדיט לצלם.

יחד עם זאת, בכל הנוגע לשאלה האם בנסיבות כאן בהן הופרה זכותו המוסרית של הצלם, יש לחייב את המפר בתשלום פיצוי, קבע בית המשפט כי חרף ההפרה, אין מקום לחיוב בפיצוי כלשהו וזאת בהתחשב בעובדה כי שריר  לא טען וגם לא הוכיח כל נזק אשר נגרם לו כתוצאה מפרסום זה.

בעניין זה נקבעו הדברים הבאים:

“בחינת השיקולים השונים המפורטים בסעיף 56(ב) לחוק, מובילה למסקנה כי אין מקום לפסוק לטובת המערער פיצוי כלשהו (ראו לעניין שאלת הפיצוי ללא הוכחת נזק ע”א (ת”א) 1195/08  עוזי קרן נ’ הוצאת עיתון הארץ בע”מ [פורסם בנבו] (24.11.08); רע”א 8626/13 יוסף טאובר (תבור) נ’ ישראל 10 – שידורי הערוץ החדש בע”מ [פורסם בנבו] (5.5.14)).

עיון בחוק ובפסיקת בתי המשפט מלמד כי לבית המשפט מרחב הכרעה הכולל שיקולים שונים, חלקם מפורטים בחוק עצמו. במקרה שבו לא נגרם נזק, רשאי בית המשפט לפצות, אולם כמובן שהפיצוי אינו צריך להעשיר את התובע שלא כדין על חשבון המפר, הכל תלוי, כמובן, בנסיבות כל מקרה ומקרה (ע”א 1007/10 מזל כהן נ’ יאיר מדינה ואח’ [פורסם בנבו] (17.2.2013)).”

בכל הנוגע לנימוקים המצדיקים הימנעות מפסיקת פיצוי נפסקו הדברים הבאים:

“ראשית, המערער לא טען לנזק כלשהו ואף בחינת הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט קמא מלמדת כי לא הוכח נזק ממשי כלשהו בפני בית המשפט. שנית, הוכח בפני בית המשפט קמא כי עסקינן בפרסום אחד ויחיד. בנוסף, המשיבה 1 טענה כי לא ביקשה לעצמה כל ריווח מן הפרסום ואף לא נבע לה רווח כלשהו כתוצאה מן הפרסום וטענתה זו לא נסתרה.  ועוד, בין המערער למשיבות אין מערכת יחסים כלשהי והאירוע הנדון כאן הוא אירוע בודד הנוגע למערער ולמשיבות.

לטעמים אלו שהובאו, יש להוסיף את העובדה כי התמונה נרכשה על ידי המשיבות, כדין, ולא מצאתי כי הוכח שהשימוש בתמונה נעשה בחוסר תום לב.”

בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי, כי נירים ופרסום ערמוני אכן הפרו את הזכות המוסרית של הצלם בכך שפרסמו את התמונה במסגרת מודעת הפרסומת מיום 14.7.14, בלא שצויין שמו של הצלם כיוצר התמונה. עם זאת, בית המשפט לא מצא כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בלא הוכחת נזק.

מסקנה: הפרת הזכות המוסרית אינה מזכה בפיצוי אוטומטי ללא הוכחת נזק והדברים תלויים בנסיבותיו של כל מקרה לגופו.

אין באמור לעיל כדי להוות משום חוות דעת משפטית כלשהי ומומלץ להיוועץ בעורך דין הבקיא בתחום.

יש לכם שאלה בנושא זכויות יוצרים בצילומים? פנו אלינו לקביעת פגישת ייעוץ

עו”ד הזמין צלם מקצועי למשרדו, כדי שיצלם אותו לצורך יחסי ציבור. עורך הדין שילם עבור הצילום ולאחר מכן העבירו לחברת יחסי ציבור לצורך פרסומו.

משרד יחסי הציבור העביר את הצילום למקומון באמצעות המייל שם נתבקש קרדיט לצלם.

המקומון פרסם סדרה של כתבות על עורך הדין לא למטרת תדמית, תוך שהוא עושה שימוש בצילום שנשלח לו מבלי שניתן קרדיט לצלם.

האם הצלם זכאי לפיצוי עבור הזכות לקרדיט למרות שקיבל תמורה מלאה עבור הצילום מאותו עורך דין?

שאלה זו עמדה בפני בית המשפט המחוזי בנצרת בפסק דין שניתן אך לאחרונה.

סיפור המקרה:

התובע הינו צלם במקצועו. שנים רבות עבד עבור העיתון מעריב וכן מעביר את צילומיו לכלי תקשורת שונים וצרכנים אחרים. הצלם זומן לצלם את בא כוחו דהיום – עורך דין הירש – כשהוא במשרדו (להלן: “הצילום“).

הצילום הועבר באמצעות משרד יחסי ציבור לכלי תקשורת שונים וביניהם המקומון.

הצילום נשלח בדואר אלקטרוני למשרדו ולצידו מבזק חדשותי לפרסום אודות פעילות משרד עורך הדין. בשולי המכתב האלקטרוני נרשם כדלקמן: “הודעה קצרה + תמונה – קרדיט: יגאל לוי”.

המקומון בשם “עובדה” (המתפרסם בתחומי העיר עפולה – עירו של עורך הדין) המקומון פרסם 5 כתבות אודות עורך הדין ולא ניתן קרדיט לצלם עבור השימוש בצילום. בגין פרסומים אלו תבע הצלם את המקומון ובעליו על סך של 90,000 ₪ בגין הפגיעה בזכות המוסרית.

המקומון טען להגנתו כי שררו בינו לבין הצלם יחסי ידידות והדדיות, במסגרתם הם נהגו לפרסם מצילומיו מבלי ליתן לו קרדיט. עוד טען המקומון כי השוק רווי בצילומים וצלמים אשר מפיצים צילומים לתקשורת, מבלי שיהיה צורך לשלם להם וכך גם נהג הצלם במסגרת יחסי הידידות ביניהם.

לטענת המקומון התביעה דנן מקורה בכך שפרץ עימות קשה בין עורך דין הירש לבינם, כאשר במקומון עובדה הם פרסמו את הצילום – אשר הגיע אליהם ממשרד יחסי ציבור שהעסיק עו”ד הירש לקידומו ולקידום משרדו ואיתור לקוחות – אך שלא לצורך אליו כיוון עו”ד הירש ומכאן חמתו עליהם.

בית המשפט קבע כי אין  מחלוקת שהצילום פורסם במקומון. אף אין מחלוקת כי הצילום פורסם לא בהקשר אליו כיוון משרד יחסי הציבור כאשר העביר את הצילום למקומון.

לטענת המקומון הצילום צורף לידיעה רלוונטית שיש בה משום עניין לציבור, שהיא עובדת השעייתו הזמנית של עו”ד הירש מלשכת עורכי הדין לתקופת זמן. ומכאן יצא קצפו.

לטענת המקומון הצילום הנ”ל הפך להיות נחלת הכלל מכוח פרסומה באתרי פייסבוק שונים, ועל כן אין מקום ליתן לה קרדיט כפי שלא ניתן לה בפייסבוק.

עוד טען המקומון כי התמונה אינה מעשה אמנות ולא הושקעו בה כל מאמצים וכל צלם חובב, בעל טלפון נייד. יעיד כי התמונה הינה בנאלית.

פסק הדין:

בית המשפט דחה את מרבית טיעוני המקומון וקבע את הדברים הבאים:

למעשה אין מחלוקת כי הצילום מושא תביעה זו נעשה על ידי הצלם. אין אף מחלוקת כי הצלם  הינו צלם מקצועי בעל ותק ומוניטין. חרף כל טענות הנתבעים לעניין זה, האמין בית המשפט לצלם, ללא סייג כאשר העיד כי הוא צילם את הצילום האמור וקיבל תמורת העבודה 3,000 ₪.

הצלם אינו חולק על כך כי הצילום נמכר לעו”ד הירש, אולם הוא טוען בתוקף לזכותו המוסרית בצילום זה ועומד על כך כי הינו זכאי לקרדיט בגין הצילום.

בית המשפט קיבל את עדותו של הצלם, השוללת את טענת המקומון, לפיה נהג להעביר צילומים לפרסום מבלי לקבל קרדיט.

בית המשפט מצא כי המקומון ידע היטב לתת קרדיט לצלם בהזדמנויות אחרות שהיו, כעולה מעדותו של אחד הנתבעים.

עוד קבע בית המשפט כי אף אם העביר הצלם או מכר את זכותו הקניינית בצילום לאחר, עדיין לזכויותיו המוסריות יש תוקף בלתי פגיע.

הקניין המוסרי רחב כמה מונים מזכות היוצרים. בעוד שאת זכות היוצרים ניתן להעביר, הרי הזכות המוסרית הינה זכות אישית בלתי עבירה, ותישאר זכותו של היוצר גם כאשר מכר את זכות היוצרים.

על כן, גם אם העביר הצלם את זכות היוצרים לעו”ד הירש, עדיין עומדת לו הזכות המוסרית ובהתאם להוראת סעיף 46 קיימת לו הזכות הבלתי מסויגת כי שמו יקרא על יצירתו.

בית המשפט קבע כי אין ויכוח כי ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין ידועים היטב לשני הצדדים. כך הוצגו צילומים שונים, חלקם צילומים שצולמו על ידי הצלם ואף צילום אחד שצולם על ידי המקומון וזכה לקרדיט בעיתון מעריב. הקרדיט נרשם תמיד באותיות קטנות בשולי הצילום.

כך למשל רואים ידיעה שפורסמה על ידי הנתבעים בתיק זה בעיתון חדשות קריות ביום 4.1.15, כאשר בשוליה נרשמו המילים “עו”ד דב הירש. צילום יגאל לוי” (ראה ת/1). עוד רואים צילום שפורסם במקומון עובדה מיום 21.8.15 לצד הכיתוב “מי אתה דב הירש?” ולצידו הכיתוב “צילום: יגאל לוי”.

שיעור הפיצויים – הזכות המוסרית: 

בית המשפט קבע כי אין ספק כי אי מתן הקרדיט לצלם מהווה משום פגיעה ברת פיצוי כקבוע בסעיף 52 לחוק זכויות יוצרים. המחוקק קבע מפורשות בסעיף 56 כי הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית מאפשרת לבית המשפט אף לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. בית המשפט דחה את הטענה כי פרסום יצירה של צלם מקצועי שעיסוקו בצילומים הזוכים לפרסום בכלי התקשורת הכתובה והדיגיטלית, יכול להיחשב כדבר של מה בכך שאינו ראוי למתן קרדיט.

בית המשפט קבע כי העובדה כי הפרסום בא במטרה לשרת את האינטרסים של העומדים מאחורי המקומון “עובדה”, במסגרת מאבק לא ברור, אשר מתנהל בינם לבין עו”ד הירש, יש בה רק כדי להוסיף נופך נוסף של חומרה לעצם הפרת זכותו של הצלם ושרבובו למחלוקת לא לו.

נקבע כי כיום אף אין ספק בכך כי מספר פרסומים של צילום אחד במסגרת ידיעות שונות, יש בהם מספר הפרות כמספר הצילומים שפורסמו (ראה דבריו של כבוד השופט צבי זילברטל בבית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 3560/09 אבי ראובני נגד מפה – מיפוי והוצאה לאור [פורסם בנבו] [6.1.11]). אין במקרה שלפנינו משום הפרה אחת, המתבצעת במסכת אחת של מעשים, אלא מעשים שונים שנעשו במועדים שונים ובמסגרת פרסומים שונים, אשר כל אחד מהם נוגע בנפרד בעו”ד הירש.

בסופו של דבר בית המשפט שקל את השיקולים השונים שנקבעו בפסיקה והמפורטים בסעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים, וקבע כי מן הראוי לזכות את הצלם  בפיצויים בסך של 7,000 ₪ בגין כל אחת מחמשת ההפרות שנקבעו ובסה”כ בסכום כולל של 35,000 ₪.

כן קבע בית המשפט כי כל הפרסומים המפרים יוסרו מן האינטרנט, תוך 7 ימים, ולחילופין כי יתווסף לצידם קרדיט מתאים לתובע, אשר יכתב בצורה מכובדת ומכבדת. כמו כן, ניתן צו מניעה של קבע, האוסר על המקומון לפרסם את הצילום, או כל צילום אחר שצולם על ידי הצלם, מבלי שינתן בו הקרדיט ההולם לצלם כמקובל.

לסיכום, בית המשפט חייב את המקומון בפיצוי בסך 35,000 ₪ ובשכ”ט עורך דין בסך 7,000 ₪.

הערה:

במקרה זה נעשה שימוש על ידי המקומון בצילום למטרה שונה מזו שלשמה הועבר הצילום. (נוצר סכסוך בין עורך הדין למקומון ופורסמה כתבה אודות עובדת השעייתו הזמנית של עו”ד הירש מלשכת עורכי הדין).

נשאלת השאלה האם היה ראוי לפסוק פיצוי נגד המקומון במקרה ופרסם כתבת תדמית בלבד למטרות יחסי ציבור ללא קרדיט?

קחו למשל דוגמא שבה עו”ד משלם לצלם תדמית עבור צילום ליחסי ציבור ושולח את הצילום לעיתון לצורך כתבת תדמית. העיתון מפרסם כתבת תדמית אודות עורך הדין ללא קרדיט. האם גם אז נאמר שיש זכות לצלם לדרוש קרדיט מעורך הדין או מהעיתון ולקבל פיצוי בגינו?

נראה כי במקרה כזה יש להיזהר פן נעניק במסגרת זכות לקרדיט שליטה בלתי ראויה של צלמים על תמונות תדמית, שצולמו בתמורה לתשלום לצורך פרסום כתבת תדמית על ידי עיתונים שונים.

ההנחה היא כי במסגרת ההתקשרות בין הצלם לעורך הדין במסגרת צילומי תדמית ברור לשני הצדדים, כי לעורך הדין יש זכות מוחלטת לעשות שימוש בצילום ללא כל הגבלה וכי במסגרת זכות זו רשאי עורך הדין לשלוח את התמונה לעיתון ולעשות בה כרצונו.

כן ניתן להניח כי אין עורך הדין מחויב במתן קרדיט לצלם במסגרת כתבת תדמית שפורסמה עליו וכי גם אין זה מקובל בנסיבות העניין לתת קרדיט לצלם התדמית.

יחד עם זאת, על פי הוראות החוק היבש פרסום צילום ללא קרדיט בנסיבות אלו עלול לעלות כדי הפרת הזכות המוסרית.

לאור הוראות החוק ובייחוד לנוכח פסיקה שכזו, ראוי להחתים את הצלם על מסמך שבו הצלם מוותר על כל זכות יוצרים, לרבות על הזכות לקרדיט וזאת כדי למנוע מצב שבו הצלם יתבע את העיתון או את עורך הדין על אי מתן קרדיט.

לכן בעת הזמנת הצילום חשוב מאוד להתייחס לזכות המוסרית. זכות זו הינה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה סעיף 45(ב)), אולם ניתנת לוויתור לכל דבר ועניין.

אין באמור לעיל כדי להוות משום חוות דעת משפטית כלשהי ומומלץ להיוועץ עם עורכי דין בקיאים בתחום.

רוברטו קוואלי, מעצב אופנה בינלאומי הידוע בזכות דגמיו הצבעוניים משווק מותג אופנה תחת השם המסחרי Just Cavalli. בשנת 2014 השיק רוברטו קוואלי ליין מוצרי אופנה ואקססוריז מקושטים בהדפסי גראפיטי צבעוניים (קולקציית הגראפיטי).

שלושה אמנים צעירים, רווק, רייס וסטיל, פנו לרוברטו קוואלי וטענו כי קולקציית הגראפיטי נעשתה תוך העתקתה מציורי הקיר שלהם וכי זה נעשה ללא הסכמתם תוך הפרת זכויות יוצרים. בהתאם דרשו שלושת האמנים להסיר את קולקציית הגראפיטי ממדפי החנויות.

משגילו כי דרישתם לא נענית הגישו שלושת האמנים תביעה לבית המשפט המחוזי בקליפורניה ארה”ב נגד רוברטו קוואלי ושורה ארוכה של מפיצים וריטיילרים, כגון חנויות אופנה, אמאזון, נורדסטורם ועוד.

שלושת האמנים טענו כי קולקציית הגראפיטי של רוברטו קוואלי הועתקה מציורי הקיר שאוירו על ידם בסאן פרנסיסקו. עוד טענו, כי יצירותיהם הוצגו במוזיאונים תערוכות אומנות שונות וכי מעולם לא נתנו הרשאה לרוברטו קוואלי להעתיק את יצירותיהם ולהדפיסם על גבי קולקציית האופנה שלו.

בכתב התביעה נטען כי רוברטו קוואלי אף הגדיל לעשות כאשר הוסיף את חתימתו “Just Cavalli ” על גבי ההדפסים, ובכך פגע בזכותם לקרדיט ואף פגע בשלמות היצירה. לטענתם הוספת חתימתו של קוואלי נעשתה באופן הגורם לצרכן לחשוב כאילו איורים אלו נעשו על ידו או בהזמנתו.

עוד נודע לאחרונה, כי בקשה שהוגשה על ידי רוברטו קוואלי לדחות את התביעה נגדו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בקליפורניה כך שההליך המשפטי יימשך כסדרו.

תביעה זו מעלה שאלה מעניינת האם ציורי הגראפיטי המופיעים כיום על גבי קירות ברחובות רבים ברחבי העולם מוגנים בזכויות יוצרים?

אכן סוגיה חדשנית אשר לאחרונה תופסת תאוצה בעקבות מקרים רבים של שימוש בהדפסי גראפיטי על ידי חברות אופנה בינלאומיות מבלי לקבל את הסכמתם של האומנים. יש הטוענים כי הסיבה לכך הינה הסברה של חברות מסחריות רבות, כי מאיירים אלו (בדרך כלל אנונימיים) לא יטרחו או יחששו להגיש תביעה בגין זכויות יוצרים או שהם כלל אינם מודעים לכך.

לדעתנו, איורי גראפיטי מוגנים בזכויות יוצרים ממש כמו כל יצירה אחרת המוגנת על פי דין (היצירות מקוריות ועומדות בתנאי הקיבוע) ועצם העלאתם על גבי קיר ציבורי אינה מפקיעה את זכותם של האומנים לתבוע בעלות בזכויות היוצרים ביצירות אלו, בטח בנסיבות שבהן לא נעשה שימוש הוגן ביצירה אלא שימוש מסחרי, שנועד למטרות רווח ולא למטרות ציבוריות.

יחד עם זאת, האם אכן האומנים הינם בעלי זכויות היוצרים באיורים אלו? למעשה שאלה רלוונטית היא האם ריסוס איורים על קירות ציבוריים בניגוד לדין ותוך עבירה על החוק מפקיע את זכותם של האומנים לטעון לבעלות בזכויות היוצרים? ואולי בעל הבניין שעל קירותיו אוירו ציורי גראפיטי הוא הבעלים בזכויות היוצרים? מה גובר דיני הרכוש או דיני זכויות היוצרים?

נראה כי מאיירי גראפיטי שיינסו לטעון לבעלות על זכויות היוצרים בציורי הקיר שלהם עלולים למצוא עצמם בפני כתב אישום על זיהום הסביבה או נזק לרכוש ולמעשה יצא שכרם בהפסדם. דומה כי, בנסיבות שבהן בעל הבניין מאפשר למאיירים להעלות את יצירותיהם על גבי הקירות, דווקא אז יהיה קל יותר למאיירים לטעון לבעלות בזכויות היוצרים, אולם גם אז, לבעל הבניין עשויות להיות טענות טובות ביחס לבעלות באיורים אלו.

כך או כך, נושא זה טרם הוכרע וסביר להניח שיתקבלו הכרעות חשובות בנושא חדשני זה.

האם כל תמונה (צילום) מוגנת בזכויות יוצרים?

נקודת המוצא היא שכל צילום מוגן בזכויות יוצרים באשר הוא. צילום (יצירת צילום) נחשב על פי חוק זכות יוצרים כ”יצירה אומנותית” ועל כן הוא מוגן בזכויות יוצרים. הצילום הוא בדרך כלל תוצר של מחשבה, השקעה ויצירתיות. בדרך כלל משקיע הצלם זמן, אנרגיה ומשאבים רבים בהפקת צילום מדויק, בפוזיציה המתאימה, לרבות התאמת האור והצל העמדת מושא הצילום במקומו הנכון וכו’. על כן, צילום בהגדרתו מוגן בזכויות יוצרים על פי החוק.

אלא שבתי המשפט בישראל החלו לאחרונה לצמצם את מרחב ההגנה על כל צילום באשר הוא בהתייחס לצילומים סטנדרטים של מוצרים מסחריים למשל.

כך למשל, בעניין שטיינברג נ’ סמבירא פסקה השופטת חנה ינון בבית המשפט השלום בתל אביב, כי אין זכויות יוצרים בתמונות של כלי בית ומתנות. בית המשפט בעניין זה את הדברים הבאים:

“מדובר בצילומים של כלי בית שונים אשר, לטעמי, אינם צילומים בעלי אופי אומנותי, אלא כאלו שנועדו להציג את מוצרי חברת קורנינג ולפרסם אותם לצרכיה”.

על פי הדין, לצורך הקמתה של זכות יוצרים, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים והם: האחד, שהמדובר ביצירה “מקורית”, שמשמעה, שהיצירה היא פרי עמלו הרוחני של היוצר, והתנאי השני הוא, כי מדובר ביצירה שהיא תוצר של השקעה מינימאלית, של משאב כלשהו .

חשוב לציין, כי גם צילום שאינו בעל ערך אומנותי, העומד בסטנדרט נמוך של מקוריות, ראוי להגנת זכות יוצרים בדין הישראלי .

בהתייחס לצילומי כלי הבית והמתנות קבע בית המשפט את הדברים הבאים:

“התרשמתי כי בצילומים אין כל ייחודיות או מקוריות, והתובע לא הוכיח בפני כי יש בהם משהו מעבר לצילומי כלי בית אחרים ולגישתי הם אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים, כפי שניתן להתרשם בדוגמאות לאתרי אינטרנט אותם הציג בפני הנתבע“

בית המשפט הסתמך בפיסקתו על דוקטרינת המיזוג. בהתאם לדוקטרינת המיזוג, כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכות יוצרים. הנחת היסוד היא שבמקרה של רעיון שהאפשרויות לבטאו הן מוגבלות במיוחד, ההגנה על הביטוי תגביל למעשה גם את השימוש ברעיון החשש העומד בבסיס כלל זה הוא כי מקרים אלה הגנת החוק משמעותה המעשית תהא הענקת הגנה על ‘הרעיון’ ויצירת מונופול שיחסום דרכם של יוצרים אחרים בעתיד.

נראה כי לאור פסיקת בתי המשפט לעיל, יהיה זה סביר להניח כי, בתי המשפט עשויים לגלות הסתייגות  מפסיקת פיצוי בגין העתקת תמונות של מוצרים מסחריים סטנדרטים שאין בהם כל יצירתיות או מקוריות, אולם יש לבחון זאת בכל מקרה לגופו ולהתייעץ עם עורכי דין בקיאים בתחום.

הינכם מוזמנים לפנות לעו”ד יוסי סיוון, עורך דין קניין רוחני, בכל שאלה או הבהרה בנושא.

האמור לעיל אינו מהווה חוות דעת משפטית כלשהי ואין להסתמך עליו.