למי הזכויות בפטנט שפותח על ידי העובד במהלך עבודתו? לעובד או למעביד?

עובד פיתח אמצאה במהלך עבודתו אצל המעביד והגיש בקשה לרישום הפטנט על שמו. מיהו הבעלים של האמצאה (פטנט) העובד או המעביד?

סיטואציה זו נדונה בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין הפ (ת”א) 37225-02-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ת.א אוריין בע”מ נ’ יעל בונה (כב’ השופט יצחק ענבר). לכאורה, מאחר והעובד הוא זה שהגיש את הבקשה לפטנט, הרי עד שלא יוכח אחרת, מבחינת רשם הפטנטים, העובד נחשב לבעלים באמצאה הכלולה בבקשת הפטנט. מנגד, הכלל הקבוע בחוק הפטנטים הוא כי, אמצאה שפותחה על ידי עובד במהלך עבודתו אצל המעביד שייכת למעביד ולא לעובד, ככל שמתקיימים התנאים לקיומה של “אמצאת שירות”. על כן יש לבחון האם המדובר ב”אמצאת שירות” בהתאם לחוק הפטנטים.
“אמצאת שירות” מוגדת בסעיף 132 לחוק הפטנטים, שזו לשונו:

132. אמצאות עקב שירות
(א) אמצאה של עובד, שהגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו (להלן – אמצאת שירות), תקום לקנין מעבידו, אם אין ביניהם הסכם אחר לענין זה, זולת אם ויתר המעביד על האמצאה תוך ששה חדשים מיום שנמסרה לו ההודעה לפי סעיף 131.
(ב) הודיע העובד בהודעתו לפי סעיף 131 כי בהעדר תשובה נוגדת של המעביד, תוך ששה חדשים מיום מתן הודעת העובד, תקום האמצאה לקנין העובד, ולא נתן המעביד תשובה נוגדת כאמור, לא תקום האמצאה לקנין המעביד.
(ההדגשה אינה במקור).

רואים אנו, כי סעיף 132 לחוק הפטנטים קובע ארבעה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם זכויות הקניין באמצאה שייכות למעביד, ואלה הם: 
• המדובר באמצאה;
• בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד-מעביד;
• העובד הגיע לאמצאה עקב השירות;
• העובד הגיע לאמצאה בתקופת השירות.
בסעיף 132 נקבעו שלושה חריגים, אשר בהתקיימם תוקנה הבעלות באמצאה לעובד:
• האחד, מקום בו נכרת הסכם בין המעביד לעובד הקובע כי זכויות הקניין באמצאה שייכות לעובד;
• השני, עם ויתור המעביד על האמצאה בתוך שישה חודשים מיום מתן הודעת העובד למעביד על האמצאה בהתאם לסעיף 131 לחוק;
• השלישי, בהעדר תשובה נוגדת של המעביד בתוך שישה חודשים מיום מתן הודעת העובד למעביד, כאמור.

נטל השכנוע בדבר התקיימותם של ארבעת התנאים הנקובים בסעיף 132 לחוק הפטנטים, אשר בהתקיימם זכויות הקניין באמצאה שייכות למעביד, מוטל על המעביד. מסקנה זו מתחייבת הן מלשון הסעיף והן ממושכלת היסוד שלפיה בעל דין (המעביד) נושא בנטל השכנוע ביחס לעובדות הנחוצות לביסוס טענותיו בנסיבות שבהן המעביד טוען כי הזכויות בבקשת הפטנט שלו.
תוצאה זו עולה בקנה אחד עם חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 76 לחוק הפטנטים, לאמור: “מי שהגיש בקשה לפטנט רואים אותו כבעל האמצאה, כל עוד לא הוכח ההיפך”. על פי ההלכה הפסוקה המדובר בחזקה שבחוק, המעבירה הן את נטל הבאת הראיות והן את נטל השכנוע (ע”א 296/82 נבנצאל נ’ ג’רסי ניוקליאר-אבקו איזו טופוס אינק, פ”ד מ(3) 281, 304 (1986)). על כן, במקרה שהעובד הגיש את בקשת הפטנט נטל ההוכחה מוטל על המעביד כי המדובר ב”אמצאת שירות” המקנה למעביד את כל הזכויות באמצאה. יחד עם זאת, על העובד מוטל הנטל להוכיח כי בינו לבין המעביד היה “הסכם אחר”, כאמור בסעיף 132 לחוק הפטנטים, שהינו החריג לכלל האמור.

בית המשפט המחוזי דן בתובענה ובחן את גרסאות הצדדים וקבע כי, גרסתה של העובדת גרסתה של יעל היא גרסה סבירה המתקבלת על הדעת, לפיה נקבע “הסכם אחר” לפיו יעל הינה הבעלים של בקשת הפטנט ולא המעביד.