dreamstime_18374252

פסיקה תקדימית: בעל אתר פורומים אינו אחראי לקישורים לאתרים מפרים אלא אם נקט בהודעה והסרה

פסיקה תקדימית: בעל אתר אינטרנט אינו נושא באחריות תורמת להפרה בגין קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו

מהי האחריות של בעל אתר אינטרנט לקישורים (Links) המוצבים בפורום גולשים המתנהל במסגרת האתר? האם מוטלת על בעל האתר במסגרתו מתנהל הפורום חובה לדאוג מיוזמתו להסרת קישורים המפנים לכתובות בהן ניתן להוריד עותקים מפרים של יצירות המוגנות בדיני זכויות יוצרים? או שמא רשאי הוא לאמץ מדיניות פסיבית, שלפיה הוא פועל להורדת קישור לאתר מפר רק לאחר שקיבל על כך התראה מבעל זכויות היוצרים?

שאלה זו נדונה לאחרונה בבית המשפט המחוזי במסגרת ת.א ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח'.

נסיבות המקרה הן כדלקמן:

אתר רוטר.נט http://www.rotter.net הוא אתר פופולארי הפונה בעיקר לציבור הדתי בישראל. האתר מספק לגולשים שירותי תוכן שונים, וכן מספר רב של פורומים, חלקם פתוחים ועומדים לרשות כלל משתמשי האינטרנט ללא תשלום (להלן: "פורומים פתוחים"); חלקם "אקסקלוסיביים", ופתוחים רק בפני חברים רשומים המשלמים דמי מנוי (להלן: "פורומים בתשלום"). הכנסות האתר הן מפרסום, מדמי רישום ומנוי, וממשלוח SMS בטלפונים סלולאריים.

התובעות טוענות כי במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות או מי שהן מייצגות בישראל. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים "Downloads" (להלן: "הורדות") ו- "סרטים וטלוויזיה" (להלן: "סרטים"). פורומים אלו הם חלק ממה שהנתבעות מכנות קבוצת "הפורומים האקסקלוסיביים", אשר הכניסה אליו מותנית ברישום ובתשלום דמי חבר (בקבוצה זו מספר לא מבוטל של פורומים נוספים, ורשומים אליה כ- 3,800 חברים). לטענת התובעות הפעילויות המבוצעות באתר הנתבעים בכלל, ובפורומים הללו בפרט, מהוות הפרות של זכויות היוצרים בסרטים שבבעלותן או בבעלות מרשיהם – הפרות להן אחראים לא רק בעלי האתרים המפרים והגולשים המציבים את הקישורים לאתרים המפרים, אלא גם הנתבעים.

בית המשפט דן בשאלה האם חלה אחריות על בעלי האתר על הפרת זכויות יוצרים בסרטים אליהם ניתן להגיע באמצעות לינק מהאתר.

תחילה דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להטיל אחריות ישירה על בעל אתר בגין קיום קישור לאתר מפר היא האם הצבת הקישור באתר מהווה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים? בית המשפט קבע כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר (בין אם לעמוד הבית ובין אם לעמוד פנימי) אינו מהווה "הפרה" כהגדרתה בחוק וזאת משום שהיצירה הועלתה לאינטרנט על ידי בעל האתר המפר ולא על ידי בעל אתר הפורומים.

בשלב שני דן בית המשפט בשאלה האם ניתן להטיל אחריות של הפרה תורמת על בעל אתר. בית המשפט הסתמך על תקדים משפטי שיצא לאחרונה מבית מדרשו של בית המשפט העליון במסגרת בפסק דינו החשוב והתקדימי בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן.

בית המשפט קבע כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים שנקבעו בפסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית, קרי :קיומה בפועל של הפרה ישירה; מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה ("לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית בלבד, אלא יש לדרוש כי גורם-הביניים ידע בפועל על השימוש המפר שנעשה ביצירה המוגנת") וקיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה. לפיכך נקבע כי אין לראות בפעילות הקישור משום הפרה תורמת.

לעניין זה נקבעו הדברים הבאים:

"מודעותו של בעל אתר בו מתנהל פורום לכך שבאתר כזה או אחר ברחבי האינטרנט מתבצעת פעילות של הפרת זכויות יוצרים, להבדיל ממודעותו לעצם העובדה הכללית שבאינטרנט מתבצעות הפרות של זכויות יוצרים, היא, במקרה הרגיל, עניין שקשה להניחו. אף העובדה שבאתר הושם קישור לאתר מפר זה, לא מקימה במקרה הרגיל מודעות מסוג זה, אלא אם כן ניתן להוכיח כי בעל האתר ראה את ההודעה הספציפית הכוללת את הקישור, והבין כי הקישור הוא להעתק מפר של היצירה. לפיכך, מודעות כזו של בעל האתר בו הוצב הקישור המפר לפעילות המפרה ניתן להוכיח, במקרה הרגיל, רק באמצעות מתן התראה לבעל האתר על קיומו של קישור לאתר המפר (ודוק, גם מודעות כללית לקיומו של נוהג מצד הגולשים להציב קישורים לאתרים מפרים אינה שקולה לידיעה בפועל של בעל האתר. השוו Viacom, Inc. v. Youtube, Inc. 718 F. Supp. 2d 514 (S.D. N.Y., 2010)).

דרישת התובעים כי מנהלי אתרים ידאגו מיוזמתם לביצוע ניטור של הפורומים המופעלים באתר שקולה, מעשית, לייחוס ידיעה קונסטרוקטיבית לבעלי ולמנהלי אתרים על המתרחש בפורומים המתנהלים באתר. דרישה זו אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן (בו הודגש הצורך להוכיח ידיעה בפועל – להבדיל מידיעה בכוח), והיא אף אינה רצויה מבחינה חברתית. הטלת חובה שכזו הופכת את בעלי האתרים ל"עורכים בעל כורחם", וזאת תוך שלילת האפשרות לקיומם של פורומים אינטרנטיים פתוחים, שאינם כפופים לכל סוג של צנזורה. עמדה על כך פרופ' אלקין-קורן בציינה כי "הטלת אחריות על ספקי השירותים, למשל, בגין פרסום תוכן מזיק בידי משתמשים עלולה להוביל ליצירתם-מחדש של מוקדי כוח ושליטה ברשת ולהכשיל את מגמות הביזור שבהן טמון יתרונה של הרשת לקידום השיח הציבורי" (אלקין-קורן, בע' 389 – 390).

זאת ועוד, גם התנאי השלישי שנקבע בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן, קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה, לא מתקיים במקרה הרגיל ביחס לבעל האתר בו מוצב הקישור לאתר המפר. כזכור, בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן סבר בית המשפט כי עצם העובדה שההפרה ארעה במקרקעין שבשליטת התובע אין בה די כדי להופכו למי שתרם באופן ממשי ומשמעותי להפרה (וזאת גם אם ניתן ליחס לו מודעות להפרה). אם כך כשההפרה מבוצעת במקום שבשליטת הנתבע, מקל וחומר, כאשר זו מבוצעת במקום שמחוץ לשליטתו, וכל מעורבותו היא בכך שההפניה לאותו מקום נעשית מאתר שבשליטתו (בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן משמעות הדבר הייתה להטיל על האוניברסיטה העברית אחריות גם אם המכירה הייתה מתבצעת מחוץ לשעריה, אולם מודעות המפרסמות את המקום בו ניתן לרכוש את העותקים המפרים היו מחולקות ברחבי הקמפוס).

מטרתם הגלויה והמוצהרת של התובעים היא להסיר מעליהם את נטל הפיקוח על קישורים לאתרים מפרים, ולהעבירם לבעלי האתרים ולמנהלי הפורומים. לשיטתם זוהי תכלית ראויה, שכן היא מבזרת את עלויות הפיקוח, וחוסכת מהם את העלות העצומה הכרוכה בניטור הפורומים השונים. אפס, המבחן הראוי להטלת חובת פיקוח אינו לא "מבחן הביזור" ולא מבחן "הוזלת העלויות לבעל הזכות". השאלות אותן עלינו לשאול הן האם באופן אגרגטיבי (מצטבר) עלויות הפיקוח באמצעות בעלי זכויות היוצרים יהיו גבוהות יותר מעלויות הפיקוח על ידי בעלי הפורומים (מבחן יעילות); והאם הסטת עלויות אלו מבעלי זכויות היוצרים לבעלי האתרים בהם מתנהלים הפורומים היא הסטה צודקת (מבחן צדק חלוקתי).

לא השתכנעתי כי הטלת נטל הפיקוח על כתפי בעלי אתרים מוצדקת לא במבחן היעילות ולא במבחן הצדק החלוקתי. סיכומו של דבר, הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו."

יחד עם זאת, נקבע כי ישנם מקרים קיצוניים שבהן ניתן יהיה לקבוע כי פעילות קישור לאתרים מפרים עשויה להוות משום הפרה תורמת וזאת כשאר התנאים הבאים מתקיימים:

1. חריג העידוד – בעל אתר המעודד באופן אקטיבי הצבת קישורים לאתרים מפרים באחד או יותר מהפורומים של האתר עלול למצוא עצמו אחראי להפרה תורמת,
2. חריג ה"פורום הפסול" – אף בהעדר עידוד אקטיבי של בעל אתר או מנהל פורום, עלול להיווצר מצב בו פורום מסוים הופך להיות מוקדש, רובו ככולו, להצבת קישורים לאתרים מפרים. במצב דברים זה הפורום משמש מעין "מדריך להפרת זכויות יוצרים", וככזה הוא עלול לאבד את זכות הקיום הלגיטימית שלו.

בית המשפט יישם את הכללים על המקרה הספציפי וקבע כי אין הוא נכלל בגדר המקרים החריגים ועל כן אין לראות בפעילות האתר משום הפרה תורמת. לסיכום, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעות בהוצאות משפט בסך 50,000 ₪.

חשיבותו של פסק הדין היא כי ניתן למצוא בו לראשונה משום כללים מנחים בכל הנוגע לפעילות קישורים באתרי אינטרנט המנהלים פורומים באופן המפחית באופן משמעותי את אי הוודאות בתחום חדשני זה. יחד עם זה יישום הכללים שנקבעו לעיל אינו פשוט כלל ועיקר ויש צורך להיוועץ עם עורכי דין הבקיאים בתחום.

535

הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" אינו מוגן בזכויות יוצרים

ביהמ"ש המחוזי בתל אביב קבע, כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" אינו מוגן על פי דיני זכויות היוצרים. במקרה זה הגישו חברות הולנדיה ואירופלקס תביעה נגד חברת מנדלבאום בגין הפרת זכויות יוצרים בביטוי "מערכות שינה מתקדמות" וכן בעילות תביעה נוספות.

במסגרת פסק הדין דן בית המשפט בנושא הגנת זכויות היוצרים על ביטויים. נקבע כי רצף של מילים בודדות לא יהיה, בדרך כלל מוגן בזכות יוצרים: "הטעם לכך הינו, שרעיון, בניגוד לדרך ביטויו, אינו מוגן בזכות יוצרים (סעיף 5 לחוק), ובמילים ספורות יימצא לרוב איחוד בין הרעיון לביטוי שבו.."

"הפסיקה הכירה בקיומה של הגנה לרצף קצר של מילים, במקרים חריגים בהם הן מהוות חלק מיצירה, ובשל מידת הייחודיות והמקוריות שיש בהן הן הופכות לחלק המהותי והעיקרי של אותה יצירה: ת"א (מחוזי ת"א יפו) 2378/98 אקו"ם אגודת קומפזיטורים ואח` נגד ראובני פרידן בע"מ (22.3.00), פורסם בדינים מחוזי 2000 (2) 1474, לעניין צירוף המילים "הופה הולה הולה הופה"", ת"א (שלום ת"א יפו) 59229/96 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נגד פלד (3) תקשורת בע"מ (2.3.98) פורסם בדינים שלום 1998 (2) 1071 לעניין המשפט "אין סוסים שמדברים עברית". "

נקבע כי הביטוי "מערכות שינה מתקדמות" נופל בגדר הכלל. הוא מגדיר מוצר… מידת המקוריות בביטוי אינה מספיקה כדי לתת לו משמעות מעבר להגדרה של מוצר, שכולל מספר רכיבים. אני קובע, איפוא, שהביטוי "מערכות שינה מתקדמות" אינו מוגן בהגנת זכות יוצרים."

ת.א 101/08 אירופלקס ואח' נ' מנדלבאום ואח' (מחוזי תל אביב)

אף אנו סבורים כי יש להגביל את הגנת זכויות היוצרים על ביטויים ורצפי מילים קצרים, שאין בהם משום ייחודיות ומקוריות שמהווים משום עיקר היצירה. דיני זכויות היוצרים לא נועדו להגן על ביטויים שגורים או הגדרות מוצרים סטנדרטיות, שראוי להתיר את שימוש בהן לציבור העוסקים בתחום.

בדיקה לדוגמא

ביהמ"ש המחוזי: השימוש בסימן "ד"ר רילקס" אינו מפר את סימני המסחר ד"ר גב ו- רילקסון אף שהוא הכלאה של שניהם

רשת נייט סליפ סנטר השיקה מותג שהינו הכלאה של חלק מסימן המסחר "ד"ר גב" וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרה לשימושה סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס".

לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בית המשפט קבע כי הסימן "ד"ר רילקס" אינו מהווה הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "RELAXON" וקבע בין היתר את הדברים האים:

"…האמת חייבת להיאמר כי המטריד בסימן שבחרה לעצמה הנתבעת 1, איננו הדמיון המטעה שעלול להתקיים בינו לבין כל אחד מסימני המסחר של מתחריה, אלא העובדה שהוא מהווה הכלאה של שני סימני המסחר – מעשה שעטנז אשר העובדה שהוא נוטל משני מקורות שונים גורמת לכך שאין הוא דומה דמיון מטעה לאף אחד מהם. ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף. מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004). עם כל הכבוד, ובענווה הראויה, דעתי במחלוקת זו כדעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור). אם כך במקרה הרגיל, הרי שוודאי בענייננו, בו השימוש בסימני המסחר של התובעות הוא חלקי, ומתמצה בנטילת מונחים שמקובל לעשות בהם שימוש בעולם המסחר בכלל, ובענף בו עסקינן בפרט, כגון "ד"ר" ו- "רילקס" (מקרה קשה יותר יהיה המצב בו עוסק יבחר להרכיב את שמו משילוב של מונחים שלפחות אחד מהם אינו בגדר רכיב מקובל בענף, כגון מזללת המבורגרים שתקרא "Mac King". כאמור, לשיטתי, גם במקרה זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים).

בית המשפט אף דחה את הטענה שהשימוש בסימן הכלאיים מהווה גניבת עין שכן לא הוכח כי ישנו חשש להטעיית הלקוחות:

"לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין."

יחד עם זאת בית המשפט פסק פיצויים מכסימאליים בסך של 200,000 ש"ח (100,000 ש"ח בגין כל הפרה) נגד נייט סליפ סנטר בגין מעשיה בשנת 2006 במסגרת השקת המותג החדש, אשר הקימו עוולה של גניבת עין:

"אם מוצא אני מקום לפסוק סעד כנגד מי מהנתבעים, אין זאת, אם כך, בשל עצם הבחירה בסימן הכלאים "ד"ר רילקס", אלא בשל הדרך בה התנהלו בקשר להחדרתו של מותג זה לשוק בשנת 2006. הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב"; במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס" (התובעת 2 מחתה על שימוש זה בהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2006. לפי עדות המצהיר מטעם הנתבעים בסופו של יום הוזמן קטלוג אחר על ידי הנתבעת 1, וזאת בגלל שהחליטו "שהוא לא מספיק טוב" (ראו פרוטוקול 14.10.2010, בע' 151 – 152). יצוין כי לעניין הקטלוג, השתכנעתי כי למרות דברי המצהיר מטעם הנתבעת 1, הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי 'חטאי ילדות' אלו, שנעשו כאמור בעת התחלת השימוש במותג "ד"ר רילקס", מקימים בסיס למתן צו מניעה כיום. יחד עם זאת, המדובר במעשים חמורים הראויים לתגובה שיפוטית. בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, אני מוצא לנכון, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו. לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1. זאת ועוד, הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573)."

חשוב לציין, כי פסיקה של בית המשפט ברף המכסימאלי בגניבת עין – סך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה, בהתאם לחוק עוולות מסחריות היא נדירה במחוזותינו. זו דוגמא מובהקת לכך שבמקרים בהם בית המשפט אכן מתרשם, כי נעשו מעשים מכוונים בחוסר תום לב ממשי הוא פוסק פיצויים מכסימלאיים ללא הוכחת נזק בסכום המכסימאלי על פי החוק.

ת"א 9143-11-08 רילקסון ואח' נ' נייט סליפ סנטר (מחוזי מרכז)

535

ביהמ"ש בארה"ב: מכירת קבצי מוזיקה "יד שנייה" מפרה זכויות יוצרים

האם זה חוקי למכור הלאה קבצי מוזיקה שנרכשו כחוק?

אתר האינטרנט ReDigi עוסק במסחר אלקטרוני של קבצי מוסיקה. האתר מאפשר מכירת קבצי מוזיקה שנרכשו על ידי המשתמשים למשתמשים אחרים כקבצי "יד שניה" במחירים זולים יותר מהמחירים שבו הם נרכשו. חברת התקליטים Capitol Records המאגדת זכויות של אמנים ומפיקים מוזיקליים הגישה נגד האתר ReDigi תביעה לצו מניעה ולתשלום פיצויים בבית המשפט הפדרלי בניו יורק בגין הפרת זכויות יוצרים בקבצים הנמכרים באתר.
האתר טען להגנתו כי מאחר והקבצים נרכשו כדין הרי שבמסגרת דוקטרינת המכירה הראשונה רשאי האתר לסחור בהם הלאה למשמשים אחרים כשם שנעשה בספריות ובחנויות ספרים ברחבי העולם. בהתאם לדוקטרינת המכירה הראשונה כל מי שרכש עותק של יצירה מוגנת רשאי בכפוף לתנאים מסוימים למכור אותה הלאה כמוצר "יד שניה".
השופט ריצ'רד סאליוואן דחה את טענת ההגנה של האתר וקבע כי במקרה זה דוקטרינת המכירה הראשונה אינה חלה שכן האתר אינו סוחר בקובץ המקורי, אלא מאפשר ליצור עותק מהקובץ המקורי ולסחור בו.
בית המשפט קבע, כי כדי שהמכירה השנייה של הקבצים הדיגיטליים תתבצע, על המשתמש ליצור עותק אחר של הקובץ, ואף אם העותק המקורי נמחק מהשרת ולמעשה לא התרחש מצב בו היו קיימים שני קבצים בעת ובעונה אחרת. כלומר מתרחשת מכירה של עותק חדש של הקובץ המקורי ולא של הקובץ המקורי ועל כן לא חלה הגנת המכירה הראשונה.
חברת ReDigi הודיעה שהיא תערער על פסק הדין. חשוב יהיה לעקוב אחר התפתחות הנושא של מסחר בקבצים משומשים, שכן נראה כי טרם נאמרה המילה האחרונה.

OMEGA

ביהמ"ש בארה"ב: יבוא מקביל של שעוני אומגה מקוריים מהווה הפרת זכויות יוצרים

יבוא מקביל – ביהמ"ש בארה"ב: יבוא מקביל של שעוני אומגה מקוריים מהווה הפרת זכויות יוצרים

פסק דין חשוב שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בארה"ב קורא תיגר על עיקרון חופש התחרות והיבוא המקביל בארה"ב, מעניק כוח נוסף לתאגידים בעלי הזכויות ופועל לרעתו של הצרכן.

בית המשפט העליון בארה"ב אישר הלכה למעשה לחברת אומגה לשלוט במחירי מוצריה ולמנוע יבוא מקביל של שעונים. פרשנים ואנשי תקשורת בארה"ב טוענים כי, המדובר באחד מפסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה בארה"ב בתחום המסחר, אשר לו עשויה להיות השפעה רחבה בקנה מידה בינלאומי.

שעוני אומגה OMEGA)) http://www.omegawatches.com/ ידועים ברחבי העולם כשעונים יוקרתיים ביותר המזוהים בדרך כלל עם שחקני קולנוע, ספורטאי על ואנשי עסקים מצליחים. המדובר בסמל סטטוס ובמותג נחשק ביותר. שעונים אלו מתומחרים בכל מדינה במחירים שונים. כך למשל שעון אומגה מקורי המשווק בשוק האירופי עשוי להיות זול יותר משעון המשווק בשוק האמריקאי או בישראל. חברות ריסיילרים רבות מנצלות את הפער בתמחור שנקבע על ידי אומגה, על ידי רכישת שעונים במדינות בהן המחיר נמוך והפצתם בארה"ב במחיר הנמוך ממחירי השוק.

חברת קוסטקו http://www.costco.com/ הידועה הינה אחת מחברות הריסיילירים הגדולה בארה"ב. קוסטקו רכשה מייבואן מקביל באירופה שעוני אומגה, שיוצרו בשוויץ והפיצה אותם בקליפורניה ארה"ב במחירים זולים יותר. כך למשל הצליחה קוסטקו להפיץ שעוני אומגה שמחירם המקורי הוא כ – 1900 דולר במחיר של כ- 1,200 דולר בלבד.

הפצת השעונים הזולים על ידי קוסטקו תוך שבירת מחירי היבואן המורשה הביאה את אומגה לנקוט בהליכים משפטיים נגד קוסטקו בניסיון למנוע את ייבוא השעונים.

אומגה הגישה תביעה לבית המשפט נגד חברת קוסטקו וטענה, כי הלוגו שמופיע בחלק האחורי של השעונים (OMEGA GLOBE DESIGN) מוגן בזכויות יוצרים ועל כן ייבוא או מכירה של שעוני אומגה באופן שאינו מאושר על ידי אומגה מהווה הפרת זכויות יוצרים. בהתאם, עתרה אומגה מבית המשפט למנוע מקוסטקו לייבא ולשווק את השעונים.

קוסטקו טענה להגנתה כי, אומגה אינה רשאית לשלוט בהפצת מוצריה לאחר שאלו כבר שווקו על ידה באירופה וזאת על יסוד מה שנקרא "דוקטרינת המכירה הראשונה". בהתאם לדוקטרינה זו, המעוגנת אף בחוק זכויות היוצרים האמריקאי, כל מי שרוכש כדין מוצר המוגן בזכויות יוצרים רשאי להמשיך ולמכור אותו הלאה לכל מי שיחפוץ. דוקטרינה זו ידועה גם כדוקטרינת "מיצוי הזכויות", כלומר בעל הזכויות שמכר עותק מהיצירה בפעם הראשונה מיצה את זכותו לשלוט בהפצת עותק היצירה והוא אינו זכאי למנוע ממי שרכש אותה כדין לשווק אותה הלאה.

ביהמ"ש המחוזי בארה"ב דחה את תביעת אומגה וחייב אותה בסך של 377,000 דולר הוצאות משפט.

בספטמבר 2008 הפך בית המשפט לערעורים בארה"ב את החלטת ביהמ"ש המחוזי ופסק לטובת אומגה. בית המשפט לערעורים קבע, כי בתביעה של הפרת זכויות יוצרים זכאי הנתבע לעשות שימוש בהגנת "המכירה הראשונה" רק כאשר עותקי היצירה ייוצרו או שווקו לראשונה בתוך גבולות ארה"ב ואילו במקרה של קוסטקו, השעונים יוצרו מחוץ לארה"ב ועל כן אומגה למעשה טרם מיצתה את זכויות "המכירה הראשונה" ועל כן היא רשאית למנוע ייבוא מקביל של השעונים שלא אושרו על ידה.

ביום 13.12.11 אישר בית המשפט העליון בארה"ב את פסק הדין של בית המשפט לעירעורים לפיו דוקטרינת המכירה הראשונה אינה חלה על מוצרים שיוצרו והופצו לראשונה מחוץ לארה"ב. כלומר, חברה המייצרת את מוצריה מחוץ לארה"ב אינה ממצה את זכות היוצרים שלה, אלא רק לאחר המכירה הראשונה בתוך ארה"ב. הלכה למעשה, אישר בית המשפט העליון כי, אומגה יכולה לשלוט במחיר מוצריה, אף אם המדובר במוצרים המיובאים בייבוא מקביל ולא באמצעות היבואנים המורשים שלה.

פסק הדין יוצר פתח המאפשר לבעלי זכויות לשלוט באפיקי ההפצה של מוצריהם, אף אם מדובר במוצרים המקוריים וזאת בניגוד לעקרונות היסוד שבדיני התחרות החופשית.

אין ספק, כי פסיקה זו עשויה להעמיד בסכנה את תעשיית הייבוא המקביל בארה"ב, הנשענת ברובה על ריסיילרים המפיצים מוצרים במחירים נמוכים וזאת באופן הפוגע למעשה בצרכן הסופי שייאלץ לרכוש מוצרים במחירים הנקבעים על ידי התאגידים בעלי הזכויות ולא על ידי כוחות השוק. גורמים רבים טוענים כי המשמעות של החלטה זו היא שיצרנים רבים יעדיפו להעביר את הייצור מארה"ב לאירופה או לאסיה בכדי שיוכלו לשלוט במחירי מוצריהם.

מעניין יהיה לדעת האם תהיה לפסיקה זו השפעה גם מחוץ לגבולות ארה"ב כגון מדינות אירופה או אפילו ישראל.

בישראל כללי הייבוא המקביל נקבעו בעיקר בפסיקות של בתי המשפט וכן בדיני זכויות היוצרים. בתי המשפט יישמו את דוקטרינת "מיצויי הזכויות" (בהקשר של סימני מסחר וזכויות יוצרים ודינים נוספים) וקבעו, כי דוקטרינה זו מצמצמת את יכולתו של בעל הזכויות לשלוט באפיקי ההפצה של מוצריו. נקבע כי באופן עקרוני, כל עוד המדובר במוצרים מקוריים וכל עוד לא מתקיימת הפרה של זכות בקניין רוחני, אין בעל הזכויות זכאי לשלוט בשרשרת ההפצה של סחורותיו.

הגנת "מיצוי הזכויות" קבועה באופן עקרוני גם בחוק זכות יוצרים הקובע, כי כל עוד המדובר במוצר שייוצר מחוץ לישראל באישורו של בעל הזכויות, הוא לא ייחשב כעותק המפר זכויות יוצרים. על כן, נראה כי נכון להיום, יקשה על חברות מסחריות בינלאומיות כגון אומגה לשלוט במחירי מוצריהם שייובאו בייבוא מקביל לישראל.

הצעת חוק מהפכנית בארה"ב המעניקה הגנה על מוצרי אופנה

הצעת חוק מהפכנית בארה"ב המעניקה הגנה על מוצרי אופנה

מאז ומעולם שררה אי בהירות בתחום ההגנה המשפטית על מוצרי אופנה בישראל. מוצרי אופנה שלא נרשמו כמדגם לא זכו להגנת זכויות היוצרים. במקרים רבים שנידונו בבתי המשפט אף נקבע כי, עצם ההעתקה של מוצר אופנתי אינה אסורה, כל עוד לא הופרה זכות ספציפית בקניין רוחני (כגון: זכות יוצרים, מדגם, סימן מסחר, פטנט או מוניטין).

גישה זו הביאה לכך שתביעות רבות בגין חיקויים בעולם האופנה נדחו על ידי בתי המשפט, אף שנמצא דמיון רב בין המוצר המקורי לחיקוי, המצביע באופן ברור על העתקה. מעצבים רבים שהשקיעו השקעה עצומה בפיתוח דגמים חדשניים התקשו להיאבק בחיקויים שצצו כפטריות אחרי הגשם, מייד לאחר השקת המוצרים המקוריים לשוק.

מנגד היו מקרים בהם העניקו בתי המשפט הגנה למעצבים בתחום מוצרי האופנה, אף שלא נרשם מדגם או שלא הוכחה זכות ספציפית בקניין רוחני וזאת בהסתמך על ההגנות הכלליות כגון חוק עשיית עושר ולא במשפט.

בארה"ב, נאבקה תעשיית האופנה במשך שנים במטרה לנסות ולחוקק חוקים שיאפשרו הגנה על מוצרי אופנה באמצעות זכויות היוצרים. לאחרונה, הוגשה בארה"ב הצעת חוק מהפכנית להגנה מפני חיקויים בעולם האופנה.

הצעת החוק תחת השם Innovative Design Protection and Piracy Prevention Act (החוק להגנה על עיצובים יצירתיים ומניעת פיראטיות) מעניקה הגנה מוגבלת למוצרי אופנה מעוצבים למוצרים הייחודיים בלבד.

בהתאם להצעת החוק מעצב הטוען כי, המוצר שלו הועתק חייב יהיה להוכיח כי, המוצר שלו ייחודי, שונה מיתר המוצרים, אינו טרוויאלי ומוצר שאינו מהווה שינוי פונקציונאלי של מוצרים קודמים בתעשייה.

כמו כן, על המעצב יהיה להוכיח כי החיקוי זהה באופן מהותי למוצר המקורי עד כדי הטעייה. הצעת החוק מכסה את כל עיצובי האופנה, לרבות מוצרים כגון תיקי יד, חגורות ומשקפי שמש וזאת למשך תקופה של שלוש שנים בלבד ממועד מהשקתו של המוצר המקורי (כגון תצוגת אופנה).

אלמנטים שלא ניתן יהיה להתחשב בהם בהתאם להצעת החוק ביישום מבחן הדמיון הינם צבע, תבניות ואלמנטים גראפיים. במילים אחרות, רף ההוכחה לקבוע האם מדובר בדגם ייחודי ומובחן הוא די גבוה.

גורמים בתעשיית האופנה בארה"ב טוענים כי, המדובר בהצעת חוק מהפכנית שתתרום רבות למיגור תעשיית החיקויים בעולם האופנה ותתרום לעידוד היצירתיות בקרב מעצבי האופנה בארה"ב.

הגיע העת שגם במדינת ישראל תיושם חקיקה ספציפית העוסקת בתחום מוצרי האופנה והמגדירה מהם גבולות התחרות ומתי העתקה של מוצר אופנתי תיחשב להפרת החוק המזכה בפיצויים. חקיקה זו תביא לסופה את אי הבהירות השוררת בתחום ותתרום לעידוד וחיזוק היצירתיות בקרב מעצבי האופנה.

copyright-30343_1280 (1)

שירותי הפקדת זכויות יוצרים / שמירת זכויות יוצרים אצל עורך דין

משרדנו מעניק שירותי הפקדת זכויות יוצרים עבור יוצרים, אמנים, מחברים, מחזאים, סופרים, יזמים עסקיים וכו'. אומנם בישראל אין רישום פורמאלי של זכויות יוצרים (כפי שקיים בארה"ב למשל), אולם הדרך העדיפה להגנה על יצירה המוגנת בזכויות יוצרים בישראל, היא בהפקדתה אצל עורך דין הבקיא בתחום זכויות היוצרים.

אנו מספקים שירותיי ייעוץ והפקדה של זכויות יוצרים. כל שעליכם לעשות הוא להביא למשרדנו שלושה עותקים מקוריים של יצירתכם ואנו נבצע עבורכם את הליך הההפקדה. הפקדת היצירה שלכם תחזק את זכויותיכם מהפן הראייתי בכל הנוגע למועד יצירת היצירה ויכולה לשמש כראיה בעלת חשיבות רבה נגד גורמים מסחריים, אשר עשויים להפר את זכויותיכם.

חשוב לזכור כי הפקדת היצירה בטרם חשיפתה לגורמים מסחריים כאלו ואחרים הינה מומלצת. כמו כן חשוב להיוועץ על מנת לקבל מושג כללי מהן זכויותיהם ואיך ניתן להגן עליהם הן מהפן של זכויות הקניין הרוחני והן מהפן של התנאים המסחריים שבהסכם בינכם לבין אותם גורמים מסחריים. קבלת ייעוץ משפטי עשויה לחסוך סכסוכים ובעיות רבות בעתיד להן עשויות להיות השלכות כספיות משמעותיות.

זכויות יוצרים באופנה, מאת עו"ד יוסי סיוון

זכויות יוצרים באופנה

האם ניתן להגן על דגמי אופנה באמצעות דיני זכויות היוצרים?

ניתן לחלק את הדיון בנושא הגנת זכויות היוצרים על דגמי לבוש ואופנה לשניים:

א. הדוגמאות המודפסות – הדוגמאות המודפסות על הבד, כגון הדפסים, איורים, קישוטים וכו' עשויות להיות מוגנות בזכות היוצרים וזאת במסגרת היותן יצירות אומנותיות, אך זאת בכפוף לכך שהן עונות על הגדרת המקוריות.

ב. דגמי הלבוש עצמם – ההגנה על הדגם עצמו כיצירה אומנותית כפופה למבחנים הרגילים בדיני זכויות היוצרים, קרי שהושקעו בו כישרון ויצירתיות וכן שיש בו משום מקוריות. יחד עם זאת, גם אם הדגם עונה על הקריטריונים האלו, עדיין יש לבחון גורמים נוספים:

פונקציונאליות ושימושיות – במידה והדגם מוכתב כל כולו על ידי שיקולים פונקציונאליים וצורת הגוף ואין בו כל מרכיבים ייחודיים, אזי שסביר להניח שלא תינתן הגנה.

האם דגם הלבוש ראוי להירשם כמדגם ? סעיף 7 לחוק זכות יוצרים מונע הגנת זכויות היוצרים ממוצר הראוי להירשם כמדגם. בתי המשפט לא אחת החילו הוראה זו על פרטי לבוש וקבעו, כי מאחר ודגמי הלבוש לא נרשמו כמדגם הם אינם ראויים להגנת זכויות היוצרים (ראה למשל ת.א 1984/04 אלה גונן נ' פשוט ייבוא ושיווק ואח').

מהו אם כן, דגם לבוש הראוי להירשם כמדגם?

סעיף 7 לחוק זכות יוצרים קובע כי, לא תהא הגנה של זכות יוצרים במדגם, אלא אם אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי. פריטי לבוש מיועדים בדרך כלל לייצור תעשייתי, ועל כן לכאורה אינם זכאים להגנת זכויות יוצרים. אלא שבהתאם לתקנות המדגמים ייצור תעשייתי הוא כשהמדגם מיועד להיות מועתק מעל לחמישים עותקים, כגון מכנסיים חצאיות, חולצות וכו'.

מנגד, כאשר מדובר בדגמי לבוש ייחודיים, כגון בגדי מעצבים שייוצרו בפריטים בודדים בלבד, נראה כי לא יחול הסייג האמור. כך למשל, בתי המשפט קבעו, כי שמלות כלה, שמכל דגם שלהן יוצרו יחידות בודדות בלבד, אינן נחשבות כמוצר המיועד לייצור תעשייתי ועל כן אינן נכללות בסייג האמור וחוסות תחת הגנת זכויות היוצרים כ"יצירה אומנותית" (המ 107425/98  107425/98  NINA.B עיצוב בלבן בע"מ נ' זלסובסקי ולה ספוסה רויאל)

עוד נקבע בהקשר של זכויות יוצרים באופנה, כי כשמדובר במוצרי אופנתיים ועונתיים שאורך חיי המדף שלהם קצר יחסית, רישום מדגם אינו מעשי ובתי המשפט מעניקים סעדים זמניים המגנים על דגמים המואפיינים בחדשנות, יחודיות ומקוריות מפני העתקה, גם ללא רישום.

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי מכל סוג שהוא ומומלץ להיוועץ עם עורכי דין הבקיאים בתחום.

פנה לעו"ד יוסי סיוון, עו"ד קניין רוחני בטלפון 03-6966484 או באמצעות צור קשר

file0001738242697

הגנת דיני זכויות היוצרים על דמויות דמיוניות, מאת עו"ד יוסי סיוון ועו"ד שרה פרזנטי

א. דברי פתיחה:

דמויות דמיוניות מתוך יצירות ספרותיות, היו מאז ומתמיד בעלות השפעה קסומה ומאגית בקרב התרבות האנושית. הדמויות המפורסמות עליהן גדלנו כילדים, פיתחו במשך הזמן עצמאות משלהן, תוך שהן חוצות גבולות גיאוגרפיים והופכות עד מהרה לחלק בלתי נפרד מחיינו, ילדים ומבוגרים כאחד.

במהלך השנים האחרונות חלה התפתחות משמעותית בחשיבות הכלכלית של הדמויות הדמיוניות, החל מרשיונות שימוש, מסחור מוצרים בחוברות קומיקס, ספרי קריאה, משחקי וידאו, סרטים, אתרי אינטרנט וכלה במוצרי אופנה ומוצרים נלווים. ניתן בהחלט לומר, כי הדמויות הדמיוניות הפכו עד מהרה למכרה זהב במהלך המאה האחרונה ולנכסים יקרי ערך ליוצריהן.

במסגרת מאמר זה נדון בסוגיה מעניינת מבחינה פילוסופית ומשפטית כאחד, הנוגעת לתחולת דיני הקניין הרוחני בכלל וזכויות היוצרים בפרט על הדמויות הדמיוניות. לסוגיה זו השפעה חשובה בפעילות הכלכלית והחברתית של הסקטור הציבורי והפרטי, לנוכח השימוש ההולך וגובר בדמויות דמיוניות ככלי מרכזי להפקת רווחים בשוק המסחרי המודרני.

הבעייתיות הקונספטואלית והמשפטית המתעוררת אגב דיון בסוגיה זו, הנה שדמויות אלו הן למעשה גרעין מכלל היצירה, לעתים לא יותר מאשר רעיון מופשט, שאיננו מוגן מכורח דיני זכויות היוצרים. [1] הלכה פסוקה היא, כי דיני זכויות היוצרים אינם מגנים על מה שהתגבש אך לכדי רעיון, מחשבה או סגנון, אף אם הם מקוריים. זכות יוצרים משתרעת אך ורק על אופן ביטוי הרעיון.[2]

רעיונות נתפסו מאז ומעולם, לא תמיד בצדק, כנחלת הכלל. תפיסה בסיסית זו הוחלה גם על העלילה או הרקע ליצירה אותה אימץ מחבר היצירה. אופן הביטוי של הרעיונות, צירופם וחיבורם יחד, כשהם שאובים מפרי דמיונו היוצר של המחבר, ובאים לכלל ביטוי בחומר ממשי, הופכים רעיונות אלו ליצירות הראויות להגנת הדין.[3]

במסגרת דיון זה נסביר מספר שאלות חשובות, ובכללן הסוגיה האם ובאיזה שלב הופכות דמויות דמיוניות ספרותיות שהן ברובן בגדר רעיון מופשט גרידא לכדי ביטוי מוחשי החוסה תחת כנפי זכויות היוצרים, והאם דמויות אלו ניתנות להגנה באופן עצמאי גם מעבר ליצירה במסגרתה הן נולדו.

לשם המחשה, ניקח את הדילמה הקונספטואלית המתעוררת בניסיון לאבחן בין רעיון של דמות אריה בעלת יכולת דיבור בשפת אנוש, לבין אופן ביטוי הרעיון באמצעות דמותו הסופית של "סימבה", מלך האריות, כפי שאוירה על ידי אולפני "דיסני". דוגמא נוספת לאמור, הנה באבחנה שבין הרעיון של אדם עוטה גלימה בעל כוחות על טבעיים לבין אופן ביטוי הרעיון בדמותו של "סופרמן".

סוגיה זו זכתה לאחרונה להתייחסות נרחבת בהקשר לדמויות מתוך סדרת ספרי "הארי פוטר" הידועים. דמויות אלו זכו במסגרת הדיון הציבורי והמשפטי כאחד למעמד עצמאי משלהן בנפרד מהיצירה הספרותית השלמה.

במאמר שלפנינו ננסה להעלות על הכתב תמצית מההלכות השונות הנוהגות בסוגיה זו ונסקור את הסכסוכים המשפטיים השונים בארץ ובעולם הנוגעים לסוגיה. בין היתר, נעסוק בהרחבה בדמויות המפורסמות מסדרת ספרי הפנטזיה "הארי פוטר".

בין היתר, נראה כי בשיא תופעת ה"פוטרמאניה" היו שניסו לנצל את ההלכה מפי בתי המשפט בדבר עצמאותם המשפטית של דמויות ספרותיות ושייכו לעצמם את המקוריות בדמויות וקונספטים ידועים ומוכרים מעולם הספרות, הכל תוך רצון לנגוס בנתחים מהרווחים העצומים שהניבה סדרת ספרי "הארי פוטר" לבעליה. אחרים ניסו לנצל את הפופולריות שבדמותו של הארי פוטר ו"יצרו" דמויות זהות לדמותו מבחינת הצליל והמאפיינים ו"יצרו" לכאורה יצירה חדשה.

ב. זכויות יוצרים בדמויות דמיוניות:

הכלי המסורתי אשר שימש מאז ומתמיד להגנה על דמויות דמיוניות הוא דיני זכויות היוצרים. זכות היוצרים היא זכות קניינית. יישומה החוקי מתבטא בהכרה בזכותו הבלעדית של יוצר בפרי יצירתו הרוחנית. חוקי זכויות היוצרים הם חוקים השוללים מאחרים את הזכות לנצל את פרי יצירתו של היוצר ללא הסכמתו.[4]

דיני זכויות היוצרים אמורים לגלם בחובם את האיזון הראוי בין שני אינטרסים מנוגדים. מחד עליהם לשמור על זכותו האישית של היוצר ביצירתו, ומאידך עליהם לשמור על זכותה של החברה לחופש הביטוי והיצירה. מטרת דיני זכויות היוצרים היא להגן על היוצר האמן מפני העתקה של יצירותיו המקוריות. הדגש מושם בחוק על יצירה מקורית ומגובשת, להבדיל מרעיון גרידא.[5]

השאלה המרכזית שעליה נדון במסגרת מאמרנו, הנה האם ניתן להכיר בזכות יוצרים בדמויות דמיוניות בנפרד ממעגל היצירה הרחב יותר בו היא משולבת, כגון סרט, הצגה, סיפור וכיוצא באלה. שאלה זו נדונה בעבר בפני ערכאות השיפוט בארץ וברחבי העולם.

בארצות הברית נקבע במסגרת שורה ארוכה של פסקי דין, כי דמויות בעלות מאפיינים ייחודיים בספרות ובסרטים ראויים להגנה עצמאית של דיני זכויות היוצרים, אולם הדבר תלוי במידת הפיתוח של הדמות.[6]

העיקרון הכללי הנוגע להגנת דיני זכויות היוצרים על דמויות ספרותיות, קיבל ביטוי במסגרת פסק הדין בעניין "Nicholas",[7] שם קבע בית המשפט, שראוי ונכון להגן על דמויות דמיוניות באופן עצמאי וללא כל תלות בהגנת העלילה, אך סייג את דבריו ביישום האבחנה הבסיסית שבין רעיון ערטילאי לביון ביטויו המעשי של הרעיון.

במסגרת פסק הדין, נקבע "מבחן הפיתוח" של הדמות. בהתאם למבחן זה, ככל שהדמויות מפותחות יותר, כך ניתן יהיה להגן עליהן במידה רחבה יותר באמצעות דיני זכויות היוצרים.[8]

בנוסף, נקבע כי על מנת לקצור את הגנת זכות היוצרים, הדמות צריכה להיות יותר מאשר "סוג", עליה להיות מפותחת, מאוירת ובעלת פרטים רבים ככל האפשר.[9] אחד הקריטריונים הנוספים שקבעה הפסיקה להגנה על דמויות דמיוניות מתוך יצירה ספרותית, הוא שהן מפותחות עד כדי יצירת "אישיות" עצמאית.[10]

במסגרת פסק הדין בעניין "De Costa" עמד בית המשפט בהרחבה על מבחן הפיתוח שנקבע במסגרת פסק הדין בעניין "Nicholas". בית המשפט קבע, כי על מנת לבסס זכות יוצרים בדמות דמיונית, יש להוכיח שהדמות מקורית ופותחה די הצורך, בכדי להצדיק את הגנת הדין. בנוסף, קבע בית המשפט, שעל מנת להוכיח הפרה של זכויות יוצרים, יש לבחון האם הנתבע העתיק את הדמות להבדיל מקווי מתאר כלליים ומופשטים בלבד.[11]

במסגרת פסק הדין בעניין "Air Pirates",[12] נקבע כי דמויות מצויירות ודמויות קומיקס ששולבו בהם מאפיינים פיזיים וקונספטואליים ראויים להגנה. פסק דין זה התייחס לדמויות מצויירות של חברת "וולט דיסני", וביניהן דמויותיהם של "דונאלד דאק" ו"מיקי מאוס". בית המשפט הבחין בין דמויות המתוארות באורח מילולי לבין דמויות מצויירות, עת פסק את הדברים שלהלן;

“In reasoning that characters ‘are always limited and always fall into limited patterns’, Judge Stephans recognized that it is difficult to delineate distinctively a literary character… when the author can add a visual image, however, the difficulty is reduced… Put another way, while many literary characters may embody little more than an unprotected idea… a comic book character, which has physical as well as conceptual qualities, is more likely to contain some unique elements of expression. Because comic book characters therefore are distinguishable from literary characters, the Warner Brothers language does not preclude protection of Disney’s characters.”[13]

למדים אנו, כי דמויות מצויירות, בספרים או בסרטים מצויירים, עשויות לשמש מושא עצמאי לזכויות יוצרים, גם בנפרד ממעגל היצירה הרחב יותר בו הן משולבות. בדרך כלל, דמויות דמיוניות אכן מפותחות ומגובשות די הצורך כדי לזכות בהגנת דיני זכות היוצרים.

דמויות מצויירות זוכות להגנה רחבה יותר, כאשר נערך להן יישום ויזואלי פיזי. הדמות הוויזואלית בסרטי האנימציה או בחוברות הקומיקס, מקלה על בית המשפט לזהות את אופן "ביטוי הרעיון" בשונה מהרעיון עצמו. בתי המשפט נוטים להעניק הגנה לדמויות שיושמו בפועל, באופן נרחב יותר מאשר לדמויות ספרותיות דמיוניות נטולות יישום.

בתי המשפט ציינו, כי בעניין דמויות ספרותיות דמיוניות קיים קושי המונח בתיאוריה לפיה דמויות ספרותיות רבות מגלמות יותר מאשר רעיון מופשט שאיננו ראוי להגנה. בניגוד לכך, דמות קומיקס בעלת מאפיינים פיזיים ואיכויות יישומיות מכילה אלמנטים של ביטוי הראויים להגנה.

במסגרת פסק הדין בעניין "Olson"[14] קבע בית המשפט כי דמויות מעורפלות אשר אינן מפותחות דיין, אינן חסות בצל הגנת זכויות היוצרים, כפי שהדבר שגור ומקובל ביחס לדמות מוכרת ומיושמת. דמות דמיונית תהווה מושא עצמאי לזכויות יוצרים, בין אם מדובר בדמות מסרט הנפשה ובין אם מדובר בדמות מסרט מצולם, אם היא הוצגה באופן מוחשי, ויזואלי ונתפס בעין הפרט. לעניין זה יפים לציטוט דברים שנקבעו במסגרת פסק הדין בעניין "Olson", כדלהלן;

“We recognize that cases… have allowed copyright protection for characters who are especially distinctive. For example, cartoon characters may be afforded copyright protection… ‘[Many] literary characters may embody little more than an unprotected idea [while] a comic book character, which has physical as well as conceptual qualities, is more likely to contain some unique elements of expression’… For similar reasons, copyright protection may be afforded to characters visually depicted in a television series or in movie.”[15]

במסגרת פסק הדין בעניין "Columbia Broadcasting"[16] צמצם בית המשפט את תחולת דיני זכויות היוצרים על דמויות דמיוניות, בקביעתו כי ההגנה תינתן רק כאשר;

“The character really constitutes the story being told, but if the character is only the chessman in the game of telling the story he is not within the area of the protection afforded by the copyright.”[17]

שאלת תחולת דיני זכויות היוצרים על דמויות ספרותיות ודמיוניות נדונה בעבר בהקשר לדמויות מפורסמות וידועות ביותר, עליהן גדלנו בינקותנו. במסגרת פסק הדין בעניין "Kamar" נקבע, כי דמותו של "E.T." כדמות מרכזית בסרטו של היוצר ראויה להגנת זכויות היוצרים בהיותה דמות מקורית, יחידה במינה ומיוחדת.[18] גם דמותו של "טרזן" הוכרה על ידי בית המשפט כדמות ייחודית ומקורית הראויה להגנה. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי דמותו של "טרזן" פותחה ויושמה על ידי היוצר, ועל כן ראויה להגנת זכויות היוצרים.[19]

במסגרת פסק הדין בעניין "Columbia Broadcasting",[20] נקבע כי הדמות של "סופרמן" מפותחת דיה כדי ליהנות מהגנת זכויות היוצרים. עם זאת, נקבע גם כי זכויות היוצרים בדמות "סופרמן" אינן מעניקות ליוצר את המונופול על הקונספט העקרוני של דמות הירואית בעלת כוחות על אנושיים המצילה את העולם,[21] כפי שאף ניתן לראות מקיומם של גיבורי על רבים בסדרות הקומיקס, בסרטים ובתוכניות ההנפשה.

ההלכה שהתגבשה בארץ וברחבי העולם הנה ש"יצירה" צריכה להיות פרי כשרון והשקעת מאמץ של המחבר, המקנים לה אופי שונה מהחומרים שמהם עוצבה. רעיון גרידא, אפילו אם הוא חדשני ויוצא דופן, איננו מוגדר "יצירה", וחוק זכות יוצרים איננו מגן עליו. החוק מעניק הגנה, לא לרעיון בתורת שכזה, אלא ליצירה שבגדרה מובא הרעיון לידי ביטוי. ראוי להעניק הגנה על אופן יישומה הספציפי של הדמות, ולא על הרעיון בכללותו.

בתי המשפט הדגישו, כי בעוד שקיים קושי מסוים בהגנה על דמויות דמיוניות מעולם הספרות, הרי שבמקרים בהם שם היצירה זהה לשמה של הדמות, נוצר קונצנזוס ציבורי סביב הצלחת היוצר בדרך של פרסום והפצת היצירה. כך למשל, נקבע כי מחזמר מוסיקלי שכלל את דמותו של "פיטר פן" ודמויות אחרות מתוך היצירה "פיטר פן" בעלילה בעלת מאפיינים דומים, הפר את זכויות היוצרים של היוצר ג'ים בארי.[22]

עידוד היוצר נעשה באמצעות הבטחת תגמול כספי על יצירתו (זכות היוצרים הכלכלית) ועל ידי הכרה בכבוד היוצר והיצירה (זכות היוצרים המוסרית). ההגנה על זכות היוצר ביצירתו נועדה, להגשמת אינטרס רחב יותר, הוא עניינו של הציבור בקיומה של יצירה אשר תאדיר, כמו במקרה של יצירה מוסיקלית, את תרבותו.

בפסיקה האנגלית מסתמנת הכרה עקרונית בזכויות יוצרים בדמויות דמיוניות, לפחות בהקשר של דמויות מצויירות. במסגרת פסק הדין בעניין "King Features Syndicate"[23] נערך דיון ביחס לזכות יוצרים בדמותו המצויירת של "פופאי המלח". הדיון, נסב בעיקר על הפרה בהעברת דו ממד לתלת ממד ועל היחס בין ההגנה בזכויות יוצרים לבין ההגנה למדגם. לעומת זאת, בתי המשפט באנגליה סירבו להכיר בדמות של "שרלוק הולמס" כראויה להגנת זכויות יוצרים, בהיותה נטולת יישום.[24]

בבתי המשפט בישראל נדונה שאלה זו בהרחבה במסגרת פסק הדין בעניין "מפעל הפיס".[25] בית המשפט בחן את קיומה של זכות יוצרים בדמות "הנווד הנודד", המוכרת מסרטיו של "צ'רלי צ'פלין". בסופו של דבר, הוצא צו מניעה זמני כנגד "מפעל הפיס", אשר הורה ל"מפעל הפיס" לחדול לאלתר משימוש בדמות ה"נווד" בתשדירי שירות בטלוויזיה ובמסע הפרסום שלה. ביחס לדמות זו נטען שהיא מוגנת הן כחלק מהותי מן הסרט, הן כיצירה דרמטית עצמאית (בנפרד מהסרט) והן כיצירה אומנותית מסוג "מלאכת אומנות". בית המשפט בהתייחסו לטענות אלו, פסק;

"אני סבור, שדמות ייחודית כזו של "הנווד" של צ'רלי צ'פלין, היא יצירה אומנותית כשלעצמה. אין איש שיחלוק על כך, שהיא מהווה מלאכת מחשבת הכוללת עיצוב הדמות, התלבושת, האיפור וביצוע מיוחד במינו בהליכתו ובהתנהגותו של "הנווד". היא הפכה להיות חלק מצ'רלי צ'פלין."[26]

במסגרת פסק הדין בעניין "גבע",[27] קבע בית המשפט העליון לעניין דמות הברווז של חברת וולט דיסני ("דונאלד דאק"), כי ניתן להכיר בזכות יוצרים בנפרד ממעגל היצירה הרחב יותר בו הדמות הופיעה או שולבה לראשונה, כגון סרט, הצגה, סיפור וכיוצא בזה, ובלשון בית המשפט;

"כפי שדמות 'הנווד' נכללת בגדר 'יצירה אומנותית', כך גם דמותו של ד.ד…. בסעיף ההגדרות מוגדרת 'יצירה אומנותית' כ-: '… כוללת עבודות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אומנות ומעשי אומן אדריכלים ופיתוחים וצילומים'. התהוותן של דמויות דמיוניות בסרטים מצויירים ('Cartoons') כורכת מטבעה סוגים שונים של יצירה. עיצוב הדמות ואפיונה המיוחד מהווים כשלעצמם 'מלאכת אומנות'; אלה באים לידי ביטוי ויזואלי, באופן הנכלל בקטגוריות של 'ציור' או 'שרטוט'."[28]

לצורך השלמת סקירה זו, נציין כי במסגרת פסק הדין בעניין "חנה מוסינזון"[29] תמך בית המשפט המחוזי בתל אביב בפסקי הדין בעניין "גבע" ו"מפעל הפיס", והדגיש כי ההלכה שנקבעה שם איננה מבדילה בין דמות המוצגת בצורה גרפית לבין דמות וירטואלית. במישור דברים זה, פסק בית המשפט;

"הבדל זה ככל שיש בו ממש הנו טכני גרידא, ואינו מצדיק דין אחד להעתקת דמות גרפית ודין שונה להעתקת דמות וירטואלית, שכן האינטרסים הכרוכים בהכרה בזכות זהים. שאלת ההשוואה בין דמויות הנה שאלה עובדתית שתוכרע בכל מקרה על פי הראיות שבפני בית המשפט, ואם אומנם קל יותר לערוך השוואה בין דמויות גרפיות, אין בכך להצדיק אי מתן הגנה לדמויות ספרותיות וירטואליות."

המסקנה היא, כי על פי המצב המשפטי בישראל, דמויות דמיוניות ספרותיות מצויירות מוגנות בזכויות יוצרים, ובלבד שמדובר בדמויות מקוריות בעלות תווים ייחודיים המפותחים דיים בכדי לעמוד בפני עצמן כיצירה עצמאית.

ג. זכויות היוצרים בסדרת ספרי הפנטזיה "הארי פוטר":

הגנת זכויות היוצרים והקניין הרוחני של דמויות דמיוניות זכתה להתייחסות מיוחדת בהקשר לאחת הדמויות הפופולריות ביותר שצמחו לאחרונה בתחום ספרות הילדים והקולנוע, היא דמותו של "הארי פוטר", יציר דמיונה הפורה של הסופרת ג' ק. רולינג (להלן "רולינג").

סדרת ספרי "הארי פוטר", אשר הפכה לאחת ההצלחות המסחררות של המאה האחרונה בתחום הספרות[30] והקולנוע,[31] מספרת את סיפורי הרפתקאותיו של ילד יתום, המגלה יום אחד כי הוא בעל כוחות קסם, נצר למשפחת קוסמים, אשר הומתו על ידי מכשף אכזר בשם "וולדרמוט". המכשף הותיר צלקת על מצחו של "הארי", בעת שניסה להורגו, בזכותה הפך "הארי פוטר" למיתוס בעולם הקוסמים.

"הארי", המתגורר עם דודיו השנואים הידועים בשם "מוגלים", בני התמותה, שאין בידיהם כוחות קסם על טבעיים, נשלח לבית הספר לקוסמות וכישוף בשם "הוגוורט". הספרים בסדרה מתארים את הרפתקאותיו במשעולי בית הספר לקוסמות.

כישורי הכתיבה וכושר הדמיון המפותח של הסופרת "רולינג", התחכום והמקוריות שבפרטים ובדמויות הססגוניות, המעניקים הצצה לעולם קסום שקם לתחייה כמו הארץ התיכונה של "טולקין", כבשו עד מהרה את לבבותיהם של ילדים ומבוגרים כאחד ברחבי העולם.

הצלחתה של סדרת ספרי "הארי פוטר" הולידה, כפטריות אחרי הגשם, תביעות רבות המבוססות על הפרת זכויות הקניין הרוחני בדמותו של "הארי פוטר", וכן בדמויות ובקונספטים ספרותיים אחרים מתוך הסדרה. הסכסוך המשפטי אשר הבליט יותר מכל את הניסיונות למתוח יתר על המידה את הגנת דיני הקניין הרוחני על דמויות וקונספטים מתוך יצירה ספרותית אחת, הוא פסק הדין בעניין "ננסי סטופר".[32]

ננסי סטופר (להלן: "סטופר"), סופרת אמריקאית מפנסילבניה, הגישה תביעה כנגד "רולינג", הוצאת הספרים "סקולאסטיק" ותאגיד "טיים וורנר" בטענה שהם הפרו זכויות יוצרים כשעשו בספר שימוש במושג "מוגלים". "סטופר", אשר כתבה ספר המבוסס על דמויות ה"מוגלים" ועל האגדה של "רה", שפורסם לראשונה בשנות השמונים, האשימה את "רולינג" בגניבה של דמויות וקונספטים ספרותיים מתוך ספריה.

"סטופר" טענה כי היא בעלת זכויות היוצרים וסימני המסחר בדמויות "מוגלים", ו"הארי פוטר", והיא זו אשר הגתה וחשבה על הקונספטים הדמיוניים של "תנשמת נושאת דואר", "באר החשק", "האגדה של רה" וכדומה. "סטופר" האשימה את "רולינג" בשימוש בדמויות ה"מוגלים" אשר הופיעו לראשונה בספרה, ובשימוש בשם "הארי פוטר" כדמות המרכזית ביצירה בדומה לשם "לארי פוטר" שהופיע בספריה של "סטופר" משנות השמונים.

בתגובה לתביעתה של "סטופר" ולמסע ההאשמות אשר הטיל צל כבד על מקוריות יצירתה הספרותית של "רולינג", הגישה "רולינג" בחודש נובמבר 1999 תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שיצהיר כי סדרת "הארי פוטר" איננה מפרה ולא הפרה את זכויות היוצרים או את סימני המסחר של "סטופר" וכי "סטופר" ייחסה לעצמה שלא כדין זכויות יוצרים וסימני מסחר בניגוד לחוק סימני המסחר האמריקאי. התביעה הוגשה לאחר ש"סטופר" ניסתה, ללא הצלחה, להגיע לפשרה עם "רולינג" מחוץ לכותלי בית המשפט.[33]

בית המשפט דחה את כל טענותיה של "סטופר", והצהיר כי עבודותיה, יצירותיה וספריה של "רולינג" אינם מפרים זכויות קניין רוחני של "סטופר". בית המשפט האשים את "סטופר" בניהול תביעה בחוסר תום לב ובניסיון להונות את בית המשפט על ידי מסירת עדות שקר ומסמכים מזויפים. בתוך כך, חייב השופט את "סטופר" לשלם הוצאות משפט בסכום כולל של חמישים אלף דולר, בצירוף שכר טרחת עורך דין ל"רולינג".

בשנת 1986 ייסדה "סטופר" את ההוצאה לאור "אנדי", במטרה לפרסם סדרה של ספרי קריאה לילדים. בסדרת הספרים הנקראת "The Rah Booklet", סיפרה "סטופר" את סיפורם של ה"מוגלים". ה"מוגלים" הם יצורים קטנים, שמנמנים ונטולי שיער, שגרים ביבשת רחוקה לאחר ששואה גרעינית השמידה את עולמם. ה"מוגלים" מבינים את כל השפות, אפילו את שפתם של בעלי החיים. המוכר ביותר מבין ספריה של "סטופר" הנו הספר "אגדת המלך רה והמוגלים", שפורסם בשנת 1984.

טענתה הראשונה של סטופר הייתה כי היא בעלת הזכויות בסימן המסחר "מוגלים", וכי השימוש במושג "מוגלים" על ידי "רולינג" עשוי להוביל להטעיית הקוראים.[34] בית המשפט מצא, כי השימוש שעשתה "סטופר" במילה "מוגלים" שונה מהשימוש שעשתה "רולינג". בית המשפט ראה בדמויות ה"מוגלים" כבעלי מאפיינים בסיסיים של יצורי אנוש, אך גודלם הזעיר ודמותם המעוותת הצביעו ללא כל ספק כי הם אינם יצורי אנוש. בניגוד לכך, ה"מוגלים" של "רולינג" הם אנשים רגילים שכל "ייחודם" נעוץ בעובדה שהם אינם בעלי כוחות קסם. בית המשפט מצא כי בשימושה של "רולינג" בדמויות ה"מוגלים" אין חשש להטעיית הקוראים. בית המשפט פסק, במישור זה;

“Stouffer’s claims are based on several attributes of the Harry Potter books. First, she claims that plaintiffs’ use of the term ‘muggle’ and ‘muggles’ are likely to cause consumer confusion. However, plaintiffs have not used either of these terms as trademarks. Rather, plaintiffs have used ‘muggles’ to refer to certain characters in the Harry Potter books, and such use is markedly different from Stouffer’s use of ‘muggles’ in her various Rah books. In Harry Potter, a ‘muggle’ is simply the term used for ordinary human beings, i.e. those who do not have magical powers. In Stouffer’s works, ‘Muggles’ are tiny. Hairless creatures with elongated heads who live in a fictional, post-apocalyptic land called Aura. Stouffer’s Muggles may have the basic physical characteristics of human beings, but their diminutive size and distorted physical features clearly indicate that they are not human beings. Also, while Stouffer’s Muggles may not have magical powers, they do have the superhuman ability to talk to animals. Stouffer has not produced any evidence indicating that there has been actual confusion between the two uses, n5 nor is [*435] there any evidence in the record indicating bad faith on plaintiffs’ part. Accordingly, the Court finds that there is not likelihood of confusion between plaintiffs’ use of ‘muggle(s)’ and Stouffer’s use of ‘Muggles’.”[35]

בנוסף, הובאו לבית המשפט ראיות לכך ש"סטופר" הוסיפה לספריה הדפסים בהם מופיעים השמות "מוגלים" ו"לארי פוטר" רק בראשית שנות התשעים, לאחר שהכירה את יצירתה של "רולינג". בית המשפט הטיל ספק בטענתה של סטופר כי "מוגלים" הוא סימן מסחרי שנתון בבעלותה, לאור היקף המכירות המינימאלי של סדרת הספרים.

טענה נוספת של "סטופר" הייתה במישור זכויות היוצרים. סטופר טענה כי איורי השער על כריכת ספרי "הארי פוטר" זהים לאיורים על כריכת ספרה "לארי פוטר וחברו הטוב לילי". לצורך זה השתמש בית המשפט ב"מבחן הדמיון המשמעותי".[36] בית המשפט מצא כי אין דמיון משמעותי בין הדמויות בשער הכריכה. שני הנערים, "הארי פוטר" ו"לארי פוטר", נראים באיורים כילדים בעלי שיער כהה ומשקפיים שחורות. בית המשפט פסק, כי אלו יסודות גנריים, אשר אינם מוגנים במסגרת דיני זכויות היוצרים.

בית המשפט הצביע על העובדה, כי לא הובאו לפניו כל ראיות לכך שלמאייר בספרה של "רולינג" או ל"רולינג" עצמה הייתה גישה כלשהי ליצירות הספרותיות של "סטופר" לפני גיבוש האיורים על כריכת ספרי "הארי פוטר".[37]

לטענתה של "סטופר", השימוש בעופות דורסים הנושאים חפצים הופיע לראשונה בספריה (מוטיב התנשמת נושאת הדואר, המופיע כאלמנט מרכזי בסיפורי "הארי פוטר"). בספרה של "סטופר" הופיע עיט לבן צוואר בשם סימור, המשחק כצופה וכשליח הנושא מזון לקבוצת "מוגלים" החיים על אי מבודד. בית המשפט לא מצא חשש להטעיית הקוראים גם במישור זה.

אין ספק כי טענות אלו היוו ניסיון קלוקל של "סטופר" לייחס לעצמה מקוריות בשימוש במוטיב מוכר של ציפור נושאת חפצים, למשל יונה נושאת עלי זית או דואר, הידוע מזה שנים רבות. מוטיב נשיאת חפצים על ידי ציפורים, הנו רעיון שאיננו חוסה תחת כנפי זכויות היוצרים.

בנוסף, טענה "סטופר" כי המוטיב, "מראת החשק" המופיע בספרי "הארי פוטר" נלקח באופן בלתי הוגן מתוך "באר החשק" המשולב ביצירותיה. בית המשפט דחה את הטענה, בקובעו כי "באר החשק" איננה זהה במהותה לזו המופיעה בספרי "הארי פוטר", ולפיכך נגוז החשש להטעיה. "באר החשק" הקנה למי שלגם את מימיו יכולת פתירת בעיות ותעלומות בנקל. המראה והבאר מעניקים שניהם כוחות על טבעיים וקסומים, הקשורים בהגשמת החשק האישי, אך מאחר ומדובר במוצרים שונים אין לראות בכך משום הטעיה. בית המשפט סיכם את הדברים האמורים, בפוסקו;

“The ‘Well of Desire’ is Stouffer’s Myn are not similar enough to give rise to a likelihood of confusion. The Mirror of Erised’ is a mirror that allows those who look into it to see visions of their deepest desires. In contrast, the ‘Well of Desire’ gives those who drink from it the ability to solve any question or problem easily. Although the ‘Mirror of Erised’ and the ‘Well of Desire’ are both magical objects that contain some form of the word ‘desire’ in their name, they are hardly similar enough to create a likelihood of confusion since they are completely different objects which perform dissimilar functions.”[38]

זאת ועוד, במסגרת ספרי "הארי פוטר" מופיעה דמותו של "שומר המפתחות", שהנו מעין כלב אימתני בעל שני ראשים. "סטופר" טענה שמוטיב "שומר המפתחות" נלקח מיצירתה. בית המשפט דחה גם את הטענה הזו, שכן השימוש במוטיב "שומר המפתחות" או ה"שומר" ידוע ונפוץ ונמצא בחזקת הכלל לתיאור עבודות מסוימות במסגרת שלל רב של ספרי פנטזיית ילדים. בית המשפט קבע, במישור זה, את הדברים הבאים;

“’Keeper’ is a commonly used word and is often used to describe a particular job; the mere fact that both parties’ works use that word to describe characters’ job titles is not likely to cause confusion. And because there are no additional similarities between the characters who perform these ‘Keeper’ roles, there can be no likelihood of confusion based on the usage of the words ‘Keeper of’ in both works.”[39]

לסיכום, בית המשפט הכיר בזכויות היוצרים בספריהן של "רולינג" ושל "סטופר", אך קבע שלא עסקינן בהעתקה, הפרה, דמיון או הפרת זכויות יוצרים. הדמיון הקיים בין שני הז'אנרים (סוגות) נובע מהיותם שייכים לתחום ספרות הפנטזיה, ועל כן נכללו בהם מוטיבים דומים במידה מסויגת. יחד עם זאת, ולגופו של עניין, הכריע בית המשפט כי;

“In sum, the similarities between Stouffer’s books and the Harry Potter series are minimal and superficial, and even when considered altogether they could not give rise to a likelihood of confusion.”[40]

תביעה זו איננה היחידה שהוגשה ברחבי העולם בנוגע לזכויות היוצרים בדמותו הספרותית של "הארי פוטר". זמן קצר לאחר שהושקה סדרת "הארי פוטר", הופיעה ברוסיה גיבורה ספרותית חדשה בשם "טניה גרוטר". בדומה לדמותו של "הארי פוטר", פרי יצירתה של "רולינג", שני הגיבורים הספרותיים יתומים, מרכיבים משקפיים ובעלי כוחות מאגיים.

עורכי הדין של "רולינג" מיהרו להגיש תביעה על גניבה ספרותית. ההוצאה הרוסית "אקסמו", שהוציאה לאור את הספר "טניה גרוטר וכינור הבס המאגי שלה", פרי עטו של הסופר "דימיטרי ימץ", דחתה את ההאשמות ואמרה כי הספר הוא פרודיה על הז'אנר המיסטי.[41]

ההוצאה לאור טענה, שיש בספר היבטים של "הארי פוטר", של "פיטר פן" ושל סיפורי עם. ההוצאה לאור הגדירה את המחלוקת "קטטת בארים" שיזם מחנה פוטר בשל קנאתו בהצלחת הסופר הרוסי, שמכר לפחות חמש מאות אלף עותקים מספרו. ביום 27 למרץ 2003, ניתן בבית המשפט באמסטרדם צו מניעה כנגד ההוצאה לאור של הסופר "דימיטרי ימץ", האוסר עליו להפר את יצירותיה של "רולינג".

לעניין הדמיון בין הדמויות המרכזיות בעלילות "הארי פוטר" ו"טניה גרוטר", ניתן ללמוד ולגזור מסקנות מהדברים הבאים שנכתבו על ידי המלומד Nimmer;

“Thus, a visual similarity (although not completely identical in appearance) plus a similarity in character traits may prove sufficient to constitute an infringement even where names of the plaintiff’s and defendant’s characters differ.”[42]

לנוכח דברים אלו, מסקנתנו היא כי רק במידה וניתן לזהות דמיון ויזואלי מהותי בין הדמויות בשילוב זהות מהותית בקווי המתאר של הדמות, תכונותיה או שמה, ניתן יהיה להסיק כי הופרו זכויות היוצרים בדמות.

"הארי פוטר", כדמות ספרותית נערצת, נחשף למקרים רבים של הפרת זכויות יוצרים וזכויות קניין רוחני בישראל. בחודש דצמבר 2001 הגישה השותפות האמריקאית "טיים וורנר" לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לצו מניעה נגד דניאל יוספי, מנהל ומפעיל חברת אופנה, שיאסור עליו להשתמש בסימן המסחרי "הארי פוטר", בכל שפה שהיא, ובדמויות מתוך הסרט "הארי פוטר ואבן החכמים".

לטענת "וורנר", יוספי ניהל בית עסק אשר הפר את הסימן המסחרי "הארי פוטר", בדרך של ייצור מוצרי הלבשה הנושאים העתקות של סימני המסחר והדמויות מתוך סרט הקולנוע. נציגי "וורנר" הציגו בפני בית המשפט המחוזי אלפי פריטים מזויפים ובכללם מוצרי הלבשה ומדבקות המיועדות לגיהוץ על גבי מוצרי הלבשה, הנושאים את הסימן המסחרי "הארי פוטר". המוצרים המפרים עוצבו כך שיטעו את הצרכנים לסבור כי מדובר במוצרים מקוריים. כמויות ניכרות של המוצרים המזויפים נמכרו ברחבי הארץ.

בחודש יולי 2002 נודע לחברת ”האחים וורנר", המחזיקה בזכויות על דמותו של "הארי פוטר", כי לישראל עומד להגיע משלוח של צעצועים זולים מסין, וביניהם, פאזלים מצויירים הנושאים את דמותו של "הארי פוטר". על מנת להקדים תרופה למכה, הגישה החברה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב כנגד יבואן הצעצועים. עילות התביעה היו הפרת סימן מסחר, עשיית עושר ולא במשפט וגניבת עין. הנתבע טען במסגרת כתב ההגנה כי פעל בתום לב, עת הזמין פאזלים עם דמויות מצויירות, וכי קיבל בניגוד לבקשתו גם פאזלים של "הארי פוטר". ביום 1 ביוני 2003, נתנה השופטת יהודית שבח פסק דין כנגד הנתבע וחתמה את דבריה בביקורת על מצב הקניין הרוחני בישראל באומרה כי "יש לשים קץ לזלזול בקניין הרוחני ובדעה הרווחת כי הפרתו נחשבת לדבר של מה בכך."[43]

ד. הארכת תקופת זכות היוצרים:

בשנת 1998 חוקק הקונגרס האמריקאי את ה-"Copyright Term Extension Act"[44] (להלן: "CTEA"), אשר האריך את תקופת ההגנה על זכויות יוצרים בעשרים שנים נוספות. החוק עורר סערה רבה בקרב הציבור האמריקאי, בעיקר בשל הארכת תקופת ההגנה על יצירות קיימות.

עם צאת החוק, הגישה קבוצת עותרים, המורכבת ברובה מסוחרים שמרכולתם מתבססת על יצירות מוגנות, כגון דמותו של "מיקי מאוס" וחבריו, עתירה לבית המשפט הקוראת לבטל את החוק בשל היותו בלתי חוקתי, נוגד את ה-"Copyright and Patent Clause",[45] מפר את התיקון הראשון לחוקה ובהיותו פוגע בחופש הביטוי. בסופו של דבר, הגיעה העתירה לדיון בפני בית המשפט העליון בארצות הברית,[46] אשר דחה, ברוב של שבעה שופטים מול שניים, את עמדת העותרים ממספר נימוקים. בשל חשיבות פסק הדין, נדון בו בהרחבה.

דעת הרוב בפסק הדין ניתנה מפי כבוד השופט גינזבורג. טענתם הראשונה של העותרים הייתה, כי החוק החדש נוגד את ה-"Copyright and Patents Clause" (להלן: "סעיף זכויות היוצרים והפטנטים"), המעוגן בחוקה האמריקאית, אשר קובע;

“The Congress shall have the power… to promote the progress, of science and the useful art, by securing, for limited times to authors and inventors, the exclusive right to their respective writing and discoveries.”

בעוד שסעיף זכויות היוצרים והפטנטים קבע, כי לאור החשיבות של קידום המדע ויצירות חשובות, תינתן לקונגרס הסמכות לתת לזכות היוצרים הגנה לפרקי זמן מוגבלים, האריך החוק החדש את תקופת ההגנה בעשרים שנים נוספות. כך, לעומת תקופת הגנה מיום יצירת היצירה המוגנת עד לחמישים שנים לאחר פטירת היוצר, שנקבעה בחוק משנת 1976, [47] קבע ה-"CTEA"[48] תקופת הגנה מיום יצירת היצירה המוגנת עד לשבעים שנים לאחר פטירת היוצר.

העותרים לא הלינו על הארכת התקופה לגבי יצירות חדשות, אולם טענו כי החלת ה-"CTEA" על יצירות קיימות עומדת בסתירה להגבלת תקופת ההגנה המונופוליסטית. לטענתם, מרגע שנקבעה תקופת ההגנה על היצירות במסגרת החוק משנת 1976, הפכה תקופה זו לחוקתית, ולא ניתן להאריכה רטרואקטיבית. בית המשפט העליון דחה טענה זו.

בית המשפט ציין, כי הפרשנות הלשונית הנכונה של סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי, מובילה למסקנה כי המחוקק לא חרג מסמכותו. כל שקבע הסעיף הוא, כי בהפעילו את סמכותו במתן הגנה ליצירות מוגנות, על הקונגרס לקצוב את תקופת ההגנה לפרקי זמן מוגבלים. בית המשפט ציין, כי אין בלשון הסעיף תמיכה לטענת העותרים כי משנקבעה תקופת הגנה כלשהי, הרי היא בלתי ניתנת לשינוי.

גם מבחינה היסטורית, ניתן לראות את ההתפתחות שחלה בחקיקה האמריקאית לגבי תקופת ההגנה שניתנה לזכות יוצרים. החוק הפדראלי האמריקאי הראשון שקבע הגנה לזכות יוצרים נחקק בשנת 1790,[49] וקבע תקופת הגנה של ארבע עשרה שנים ממועד פרסום זכות היוצרים, שניתן להאריכה בארבע עשרה שנים נוספות, במקרה והיוצר לא נפטר במהלך התקופה הראשונה. תקופת ההגנה ניתנה הן ליצירות קיימות והן ליצירות שטרם פורסמו.

בשנת 1831[50] הוארכה תקופת ההגנה לעשרים ושמונה שנים ממועד פרסום היצירה, וניתנה אפשרות להאריכה בארבע עשרה שנים נוספות. בשנת 1909[51] הוארכה התקופה לעשרים ושמונה שנים ממועד פרסום היצירה, וניתנה אפשרות להאריכה בעשרים ושמונה שנים נוספות. בשני המקרים הוחל החוק הן על יצירות קיימות והן על יצירות שטרם פורסמו.

בשנת 1976 נחקק חוק זכויות יוצרים חדש.[52] החוק קבע כי תקופת ההגנה תינתן מיום יצירת היצירה, ולא ממועד פרסומה כבעבר, עד לתקופה של חמישים שנים לאחר פטירת היוצר. החוק גם קבע תקופת הגנה ליצירות אנונימיות, כאלה שנכתבו בשם בדוי, או כאלה שנוצרו לשם השכרה. במקרים אלה נקבעה תקופת הגנה של מאה שנים מיום יצירת היצירה, או שבעים וחמש שנים ממועד פרסומה, לפי המוקדם מבין השניים.

החוק קבע כי תקופת ההגנה המוארכת תחול על יצירות שפורסמו לאחר ה-1 בינואר 1978.[53] לגבי יצירות שפורסמו עבור למועד זה, נקבעה תקופת הגנה של שבעים וחמש שנים ממועד פרסום היצירה.[54]

החוק להארכת תקופת זכות היוצרים, הידוע כאמור בכינוי "CTEA", האריך את התקופות שנקבעו בחוק משנת 1976 בעשרים שנים נוספות.

מסקירה זו למד בית המשפט, כי במהלך ההיסטוריה האריך הקונגרס את תקופות ההגנה הן על יצירות קיימות והן על יצירות חדשות. הרציונל לכך, הוסבר היטב בדברי המלומד "האנטינגטון" עובר לחקיקת החוק משנת 1831;

“Justice, policy, and equity alike forbid that an author who had sold his [work] a week ago, be placed in a worse situation than the author who should sell his work the day after the passing of the act.”

בהתבסס על הדברים האמורים, דחה בית המשפט את הטענה כי בחקיקת ה-"CTEA", חרג הקונגרס מסמכותו, המעוגנת, כאמור, במסגרת סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי.

בית המשפט המשיך ובחן האם מדובר בהפעלה לא סבירה של הסמכות שהוענקה לקונגרס במסגרת הסעיף. גם כאן, דחה בית המשפט העליון את עמדת העותרים. ראשית, ציין בית המשפט, כי מדובר בהפעלת שיקול הדעת של הממשל, שאין לבית המשפט את הכלים להתערב בה. שנית, בחקיקת ה-"CTEA" הלך הקונגרס בעקבות האיחוד האירופאי, אשר בשנת 1993 קרא למדינות החברות בו לקבוע תקופת הגנה של שבעים שנים לאחר פטירתו של היוצר,[55] ולקבוע שלא ניתן יהיה להאריך את תקופת ההגנה ליצירות ממדינות אשר לא העניקו את אותה הגנה ליצירות ממדינות חברות האיחוד האירופאי.

בית המשפט ציין, כי בחקיקת ה-"CTEA", שאף הקונגרס להעניק הגנה ראויה ליוצרים אמריקאיים בשוק האירופאי. הקונגרס גם חתר לכך, שיוצרים יפיצו את יצירותיהם בקרב הציבור, בלי חשש, ומתוך שיקול כלכלי שהזכויות תישארנה בידיהם ובידי יורשיהם.

בית המשפט ביטל את חשש העותרים, כי אישור פעולת הקונגרס בחקיקת ה-"CTEA", יביא למצב של זכויות יוצרים נצחיות, בהפנותו לדברי החקיקה הקודמים ל-"CTEA", שהאריכו גם הם את תקופת ההגנה לזכות, אולם לא הנציחו את קיומה.

בית המשפט גם הבחין בין זכויות יוצרים לפטנטים, וקבע כי אין להקיש מהפסיקה בעניין פטנטים, לעניין זכויות היוצרים.

לגבי הטיעון לעניין הפגיעה בחופש הביטוי, חזר בית המשפט, בפתח הדברים, על העמדה כי מטרת האבות המייסדים, מחברי החוקה, בקובעם את סעיף זכויות היוצרים והפטנטים הייתה לעודד את חופש הביטוי, על ידי מתן תמריץ כלכלי ליצירה ולהפצת רעיונות חדשים.

בית המשפט אף ציין, כי ההגנות מפני הפרה שבחוקי זכויות היוצרים, מצמצמות את הפגיעה בחופש הביטוי. כך, ההבחנה בין הרעיון לבין דרך יישומו,[56] שרק היא זכאית להיכלל במסגרת זכויות היוצרים, מביאה לכך שכל רעיון, תיאוריה או עובדה, ביצירה מוגנת הופכים לנחלת הכלל מיד עם פרסום היצירה המוגנת.

יתרה מכך, הגנת ה"שימוש ההוגן" המאפשרת לציבור לעשות שימוש לא רק ברעיון, אלא גם בדרך יישומו במקרים מסוימים, מאזנת את הפגיעה הנטענת בחופש הביטוי. ההגנה קובעת כי;

“The fair use of a copyright work, including such used by reproduction copies… for purposes such as criticism, comment, news reporting, teaching (including multiple copies for classroom use), scholarship, or research, is not an infrngement of copyright.” [57]

בית המשפט ציין לחיוב, את החלק השני של ה-"CTEA",[58] הפוטר עוסקים זעירים, כגון בתי קפה, מסעדות וכיו"ב, מתשלום תמלוגים עבור השמעת יצירות המושמעות ברדיו, טלוויזיה ואמצעים דומים.

השופט סטיבנס, בדעת מיעוט, חלק על קביעת הרוב. בפסק דינו כתב השופט סטיבנס, כי כשם שנקבע בעבר כי המדינה איננה יכולה להאריך פטנט שתוקפו פג,[59] כך אין הקונגרס יכול להאריך את תקופת תוקפה של זכות יוצרים, מעבר למועד שנקבע בחוק.

השופט סטיבנס ציין, כי הבסיס המשפטי לסמכות הקונגרס להעניק הגנה לזכויות יוצרים ולפטנטים, נובע מהוראת סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי. לסעיף זה שתי מטרות. האחת, לתמרץ סופרים וממציאים לפתח יצירות חדשות, והשניה, לעודד את התקדמות המדע על ידי הפיכת הידע שנצבר במהלך השנים לנחלת הכלל.

לנוכח המטרה השניה, נדרש כל גורם המעונין לרשום פטנט, לגלות את כל האינפורמציה הקשורה לאותה אמצאה, כדי שעם תום תקופת הפטנט, המעניקה מעין "מונופול" לבעל הפטנט, יוכל הציבור לשחזר את האמצאה ולעשות בה שימוש.

זוהי "עסקת החבילה", המצדיקה את מתן ההגנה לפטנט ולזכות היוצרים. כשם שלא יהיה זה הוגן כלפי בעל הפטנט, אם הקונגרס, לאחר רישום הפטנט וחשיפת האינפורמציה שהובילה לאמצאה, יקצר את תקופת ההגנה לפטנט, כדי שהמידע יגיע לציבור מוקדם ככל האפשר, אין זה הוגן כלפי הציבור הרחב, שתכנן להשתמש באמצאה בתום תקופת ההגנה הידועה, להאריך את תקופת ההגנה רטרואקטיבית. הארכה רטרואקטיבית כזו, משמעותה העברת זכויות מהציבור הרחב ליוצר ו/או ליורשיו. כשם שנקבע בעבר שהארכת תקופת המונופול של פטנטים איננה חוקתית, כך הדין לגבי זכויות יוצרים.

השופט סטיבנס דחה את הטענה, כי העובדה שהקונגרס האריך מספר פעמים בעבר את תוקף ההגנה לזכויות יוצרים קיימות, מלמדת כי המעשה איננו סותר את החוקה, וציין את חובת בית המשפט לתקן את הטעון תיקון, בהזדמנות הראשונה הנקרית בפניו.

לגבי טיעון ההגינות, לפיו אין זה הוגן כלפי יוצרים של יצירות קיימות, כי יוצרי יצירות חדשות יזכו לתקופת הגנה ארוכה יותר, קבע השופט סטיבנס כי טיעון ההגינות תומך דווקא בעמדת העותרים. ההגינות מחייבת, כאמור, להעניק לציבור, שהסתמך על תקופת ההגנה הקיימת, את הזכות להשתמש ביצירה המוגנת בתום תקופה זו, כאשר מנגד, היוצר כבר קיבל את חלקו בעסקה, וזכה להגנה הקבועה בחוק.

השופט בראייר, בדעת מיעוט משלו, הדגיש כי סעיף זכויות היוצרים והפטנטים החוקתי, וכן התיקון הראשון לחוקה, מטרתם לקדם העברת והעשרת מאגר האינפורמציה. מטרת סעיף זכויות היוצרים והפטנטים איננה ליצור זכויות קנייניות, אלא לתמרץ יצירות ואמצאות לטובת הציבור בכללותו, באמצעות מתן טובת הנאה ליוצר או לממציא.[60] טובת הנאה זו היא האמצעי, לא המטרה, בסעיף החוקתי. לאורך ההיסטוריה האמריקאית הובע חשש מניצול לרעה של כוח מונופוליסטי, גם בהקשר של נכסי קניין רוחני.

מבחינת השלכות ה-"CTEA", הטיל החוק על הציבור עלויות כלכליות, כגון הגדלת תשלום תמלוגים ליוצרים, כאשר אלה ממילא זכו לתמלוגים לאורך השנים.

השופט בראייר דחה את דעת הרוב, לפני ההגנות שנקבעו ב-"CTEA" מאזנות את הפגיעה בציבור. לגישתו, גם הגנת "השימוש ההוגן", וגם הגבלת זכות היוצרים לאופן יישומו של הרעיון, אין בהם כדי לאזן את הפגיעה בציבור, שכן עצם העובדה שהמידע לא יהיה זמין בכל מאגר נגיש, מהווה פגיעה בציבור שאין לה הצדקה.

השופט בראייר דחה את התבססות הרוב על הנורמה באיחוד האירופאי, כהצדקה לחקיקת ה-"CTEA". הוא הביא כדוגמא את השוני בין ה-"CTEA" לבין דיני האיחוד האירופאי ביחס ליצירות אנונימיות. בעוד שלפי ה-"CTEA" יצירות אלה זכו להגנה של תשעים וחמש שנים, הרי שבאיחוד האירופאי תקופת ההגנה נעה בין חמישים לשבעים שנים. לפיכך, אין מקום, לשיטת השופט בראייר, לדבר על אחידות ומתאם דינים עם האיחוד האירופאי.

לסיכום, בית המשפט העליון, קבע בדעת הרוב כי הקונגרס פעל במסגרת סמכותו, תוך שמירה על הערכים החוקתיים המוגנים, בחקיקתו את ה-"CTEA". החלטה זו מאריכה בעשרים שנים נוספות זכויות יוצרים שההגנה מכוחן הייתה אמורה לפקוע בקרוב, כגון זכויות היוצרים היוקרתיות בדמותו המצויירת של העכבר הידוע "מיקי מאוס", בדמות המאוירת של הברווז המוכר "דונאלד דאק" ואף בדמות הילד הקוסם "הארי פוטר".

ה. דברים לסיכום:

במסגרת רשימה זו דנו בסוגיה חשובה שזכתה לאחרונה לעלות על בימת היצירה ברחבי העולם. סדרת "הארי פוטר" תפסה עד מהרה את לבבותיהם של ילדים ומבוגרים ברחבי העולם ובכך הפכה לסדרת הספרים הנמכרת ביותר בהיסטוריה האנושית. במרכז הסיפור ניצבים דמויות פרי דמיונה העשיר של הסופרת "רולינג".

גורמים מתחרים, גופים אינטרסנטיים ויוצרים קנאים ניסו לתור אחר הדרך לחקות את הצלחתה המסחרית הכבירה של סדרת "הארי פוטר". גורמים אלו שינו את הדמות במידה מסוימת, טענו למקוריות בחלק מדמויות אלו וניסו לבחון עד לאן ניתן למתוח את דיני הקניין הרוחני בהגנה על דמויות דמיוניות וקונספטים ספרותיים ידועים.

אולם, גורמים אלו השיגו את התוצאה ההפוכה. אנו עדים למגמה של הרחבת ההגנה המשפטית על דמויות דמיוניות. אם בעבר ערכאות השיפוט לא ידעו כיצד להתייחס לדמויות אלו וראו אותן בגדר רעיונות מופשטים, כיום המגמה היא שאם הדמות לבשה מרקם ויזואלי בשילוב עם ייחודיות ומקוריות מבחינת אופי הדמות, אזי ניתן יהיה להגן על הדמות בתורת זכויות היוצרים.

מגמה זו, הנה נכונה וראויה לדעתנו, כל עוד אנו שומרים על גבולות נכונים והגיוניים. כך, למשל, הדמות "טרזן" ידועה כדמות החיה בג'ונגל, דוברת את שפת החיות, ואומצה על ידי קבוצת קופים. דמות זו ריתקה את העולם לאקרני הקולנוע במספר סרטים מרהיבים שנחשבו בעתם לחדשניים ומקוריים ביותר. אנו סבורים, כי אם מחר תחובר יצירה חדשה על דמות אנושית שחיה ביערות (כמו "מוגלי" הדמות הידועה) ודוברת את שפת החיות, אין לראות בה כדמות המפרה את דמותו של "טרזן" כל עוד אין בינה לבין דמותו ומאפייניו של "טרזן" דמיון מהותי מבחינה ויזואלית, סביבתית או התנהגותית.

תעשיית הדמויות הדמיוניות הנה תעשייה מרתקת. כל אדם ברחבי העולם מכיר דמויות הנפשה רבות. יוצרי הדמויות האלו זכאים להגנה משפטית על עמלם ויצירתם, אך בבואנו לקבוע ולהעריך את הגבולות הנכונים, בל לנו להרחיבם יתר על המידה, על מנת שלא נפגע בחופש היצירה הנשגב והנחוץ להתפתחותה של התרבות האנושית.

נסיים את מאמרנו בציטוט מתוך פסק הדין בעניין "גבע" המתאר באופן הראוי את המתח הבסיסי בין חירות הביטוי לזכות היוצר ביצירתו;

"מדובר אם כן בהתנגשות ערכי יסוד: חירות הביטוי לעומת זכות היוצר ביצירתו. ההתנגשות בהקשר הנדון ממחישה באופן חלקי את המתח שבבסיס דיני זכויות היוצרים, כמו גם בבסיס מערכות דינים אחרות בתחום הקניין הרוחני: בין ההגנה על זרימת מידע חופשית, על חופש הביטוי ועל חופש התחרות מזה, ובין ההגנה על קניינו של היוצר בפרי עמלו מזה".[61]

דמויות דמיוניות רבות כבשו בשנים האחרונות את לב הציבור, ובמקביל את כיסו. האתגר הרב הכרוך באמצאת דמויות חדשות, והלבשתן במדים ייצוגיים, מצדיק ומחייב להגן על דמויות אלו באמצעות דיני זכויות היוצרים.

יחד עם זאת, בשל ההחזר הכספי העצום שמקנות דמויות אלו ליוצריהן, דומה כי הארכת תקופת הגנת זכות היוצרים על דמויות מצויירות החמיצה את ההזדמנות ליצור איזון נאה ויאות בין זכות היוצר לבין זכויות הציבור הרחב הניצבות מנגד.

* ד"ר שרה פרזנטי, מחברת כרכי הספר "דיני זכויות יוצרים", בעלת משרד פרטי המתמחה בדיני זכויות היוצרים ובשאר תחומי הקניין הרוחני, ושותפה למשרד עורכי הדין בלטר, גוט, אלוני.

* מר יוסי סיוון הנו כיום בעל משרד עורכי דין המתמחה בדיני הקניין הרוחני.

——————————————————————————–

[1] ש' פרזנטי, "דיני זכויות יוצרים", הוצאת כרמל ספרי משפט, כרך א', בעמוד 134.

[2] ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו (2) 813, בעמוד 830; ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב (3) 749.

[3] לעניין האבחנה בין רעיון ליצירה ראה; Francis Day & Hunter Ltd v. Brom, (1963) Ch.687

[4] הערת שוליים 1 לעיל, בעמוד 30.

[5] יצוין, כי מקובל שעיקר הכוונה ליצירה עצמאית, להבדיל מהעתקה; אין צורך בחדשנות. מבחינה איכותית נדרשת רמה נמוכה ביותר של ביטוי אישי. ראה לעניין זה הערכת שוליים 1 לעיל, בעמוד 265.

[6] Walt Disney Products v. Air Pirates, 581 F.2d 751. לעניין זה גם; Atari Inc. v. North American Philips Consumer Electronic Corp. 672 F.2d 607

[7] Nicholas v. Universal Pictures, 45 F.2d 119. לעניין זה ראה גם; Walt Disney Prods. V. Air Pirates, 581 F.2d 751; Sid & Marty Krofft Television Prods. Inc. v. McDonald’s Co., 562 F.2d 1157; Atari, Inc. v. North American Philips Consumer Electronics Co., 672 F.2d 607; DC Comics, Inc. v. Reel Fantasy, Inc. 696 F.2d 24; Detective Comics, Inc. v Bruns Publications, Inc., 111 F.2d 432; King Features Syndicate v. Fleischer, 299 Fed. 533; Fleischer v. Freundlich, 73 F.2d 276; Burroughs v. Metro-Goldwyn-Mayer, Inc., 519 F. Supp 388; Filmvideo Releasing Co. v. Hastings, 509 F. Supp. 60; Detective Comics, Inc. v. Fox Publications, Inc., 46 F. Supp. 872; United Feature Syndicate, Inc. v. Sunrise Mold Co., 569 F. Supp. 1475; Universal City Studios, inc. v. Kamar Industries, Inc., 217 U.S.P.Q. 1162; Pattern v. Superior Talking Pictures, Inc., 8 F. Supp. 196; Empire City Amusement Co. v. Wilton, 134 Fed. 132.

[8] הערת שוליים 7 לעיל, שם נפסק בעמוד 126;

“If Twelfth Night were copyrighted, it is quite possible that a second comer might so closely imitate Sir Toby Blech or Malvolio as to infringe, but it would not be enough that for one of his characters cast riotous knight who kept wassail to the discomfort of the household, or a vain and foppish steward who became amorous of his mistress. These would be no more than Shakespear’s ‘ideas’ in the play, as little capable of monopoly as Einstain’s doctrine of relativity, or Darwin’s origin of species. It follows that the less developed the characters, the less they can be copyrighted…”

לעניין זה גם; רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח (1) 251, בעמודים 260 – 261.

[9] הערת שוליים 7 לעיל, בעמוד 127.

[10] Colombia Broadcasting Systems V. De Costa, 377 F.2d 315

[11] הערת שוליים 10 לעיל, בעמוד 321.

[12] Walt Disney Products v. Air Pirates, 581 F.2d 751

[13] הערת שוליים 12 לעיל, בעמוד 759.

[14] Olson v. National Broadcasting Co. Inc., 855 F.2d 1446

[15] הערת שוליים 14 לעיל, בעמוד 1450.

[16] Warner Brothers Pictures v. Columbia Broadcasting System, 216 F.2d 945

[17] הערת שוליים 16 לעיל, בעמוד 950.

[18] Universal City Studios Inc. v. Kamar Industries Inc., 217 U.S.P.Q. 1162. בעניין זה קבע בית המשפט כי השימוש המסחרי בשמה של הדמות, "E.T." מתוך הסרט הנודע "E.T.", על גבי חולצות וכוסות הנושאית את הסיסמא: "E.T. Phone Home" ללא הסכמת בעלת הזכויות, מפר את זכויות היוצרים בדמות.

[19] Burroughs v. Metro-Goldwyn-Mayer, Inc., 519 F. Supp. 388

[20] Warner Bros. Inc. v. American Broadcasting Co., 530 F. Supp. 1187

[21] Detective Comics Inc. v. Bruns Publications, Inc., 11 F.2d 432

[22] Hospital for Sick Children v. Melody Fare Dinner Theater, 516 F. Supp 67

[23] King Features Syndicate Inc. v. O.M. Kleeman, Ld. (1941) A.C. 417

[24] רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח (1) 245,בעמודים 260 עד 261.

[25] ת.א. (ת"א) 1376/91 The Roy Export Company Establishment נ' מפעל הפיס, פס"מ תשנ"ב (א) 458.

[26] הערת שוליים 25 לעיל, בעמוד 463.

[27] הערת שוליים 24 לעיל, בעמוד 459.

[28] הערת שוליים 24 לעיל, בעמוד 459.

[29] ת.א. (ת"א) 1427/02 חנה מוסינזון נ' שפרה האפרתי, (טרם פורסם).

[30] בשנת 1997 פורסם הספר הראשון בסדרת ספרי "הארי פוטר", והפך תוך ימים ספורים להצלחה שאין כדוגמתה ולמטאור בשמי ספרות הילדים והקולנוע. ארבעת הספרים הראשונים בסדרה נמכרו ב-192 מיליון עותקים ותורגמו ל-55 שפות. הספר הראשון בסדרה, "הארי פוטר ואבן החכמים", נמכר ב-21.5 מיליון עותקים, השני ב-22 מיליון עותקים והשלישי ב-16.7 מיליון עותקים. הספר הרביעי בסדרה, "הארי פוטר וגביע האש", הודפס ב-3.8 מיליון עותקים במהדורה הראשונה בכריכה קשה, אולם תוך 48 שעות הזמינה המו"לית שלושה מיליון עותקים נוספים. הספר החמישי בסדרת הארי פוטר הפך לפריט הנמכר ביותר בתולדות האינטרנט. קמעונאית האינטרנט "אמאזון" מכרה כמיליון עותקים מהספר החמישי בסדרה. התקבלו מאות אלפי הזמנות מוקדמות לרכישת הספר. הספר החמישי בסדרת "הארי פוטר" הודפס במספר שיא של 6.8 מיליון עותקים במהדורה הראשונה.

[31] הארי פוטר שימש גם מכרה זהב לאולפן הסרטים שקנה את הזכויות להסרטתו. הסרטים שיצאו עד כה מבוססים על שני הספרים הראשונים בסדרה. הסרט הראשון בסדרה "הארי פוטר ואבן החכמים" הכניס 32 מיליון דולר ביום הראשון ליציאתו לאקרנים. הסרט השני בסדרת עלילות הקוסם הצעיר, "הארי פוטר וחדר הסודות" רשם הכנסות נמוכות יותר של 29 מיליון דולר בהקרנת הבכורה.

[32] Scolastic Inc., J.K. Roling and Time Warner Entertainment Company L.P. v. Nancy Stouffer, 124 F. Supp. 2d 836

[33] "סטופר" טענה מספר טענות משפטיות במסגרת תגובתה לבקשת "רולינג" לפסק דין הצהרתי, לרבות תחרות בלתי הוגנת, דילול והפרת סימני מסחר.

[34] על פי חוק סימני המסחר האמריקאי (Lanham Act, 15 U.S.C.), על מנת להוכיח הפרה יש צורך להראות חשש להטעיה או בלבול. לעניין זה, Paco Sport Ltd. V. Paco Rebanne Parfumes, 86 F. Supp. 2d 305

[35] הערת שוליים 32 לעיל, בעמוד 839.

[36] על הפעלת מבחן "הדמיון המשמעותי" ראה פסק הדין; Novak v. National Broadcasting Co., 716 F. Supp. 745

[37] "רולינג" הגישה לבית המשפט תצהיר לפיו היא לא ביקרה בארצות הברית מעולם לפני פרסום הספר הראשון בסדרת "הארי פוטר".

[38] הערת שוליים 32 לעיל, בעמוד 837.

[39] הערת שוליים 32 לעיל, בעמוד 850.

[40] הערת שוליים 32 לעיל, בעמוד 840.

[41] בעניין זה ראוי לציין כי הוראת סעיף 2 (1) 1 לחוק זכויות היוצרים הישראלי, קובעת כי "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית" לא ייחשב כהפרה של זכות היוצרים. פרודיה איננה נכללת ברשימת המטרות. בארצות הברית הדין גמיש יותר ומקים הגנה לפרודיה בכפוף לתנאים מסוימים. סוגיה זו זכתה לדיון נרחב במסגרת פסק הדין בעניין "גבע", שם ניסה המבקש לטעון כי יצירתו הנה בגדר פרודיה הנחשבת כ"ביקורת" המוגנת לפי חוקי ארצות הברית ואנגליה ועל כן נכללת ברשימת החריגים כאמור.

[42] Nimmer, “On Copyright”, Butterworths, London, 1990, at 176.

[43] על חשיבות ההגנה על זכויות יוצרים עמדה גם כבוד השופטת בן עתו בע"א (ת"א) 779/77 אקו"ם נ' חברת אהרון ברמן, פס"מ תש"ם (א) 441, בעמוד 452, בפוסקה את הדברים הבאים;

"אני מציעה שבנושא זה של הגנה על זכויות יוצרים ננהג כמו המתוקנות והמתקדמות שבמדינות. הרי אנו ערים מאוד להגנה על כבוד הפרט, בדרך כלל, ונטייתי היא לסייע ככל האפשר ליוצרים למיניהם ולהתגונן מפני גזל של זכויותיהם בשדה שהוא כה פרוץ וכה קשה לפקח עליו."

[44] Copyright Term Extension Act, 17 U.S.C. Sec 302 (a)

[45] Art. I, cl. 8

[46] Eric Eldred, et al., Petitioners v. John D. Ashcroft, Attorney General, 537 U.S. 186

[47] The Copyright Act, 1976, 17 U.S.C.

[48] Copyright Term Extension Act, 17 U.S.C. Sec 302 (a)

[49] 1790 Copyright Act, CH. 15 Sec 1

[50] 1831 Copyright Act, CH. 16, Sec 1

[51] 1909 Copyright Act, CH. 320, Sec 23 – 24

[52] 1976 Copyright Act, Sec 302 – 304

[53] 1976 Copyright Act, Sec 302 – 303

[54] 1976 Copyright Act, Sec 304 (a)

[55] EU Council Directive 93/98. p. 4

[56] 17 U.S.C. Sec 102 (b)

[57] 17 U.S.C. Sec 107

[58] 17 U.S.C. Sec 110 (5) (B)

[59] Sears, Roebuck v. Stiffel Co., 376 U.S. 225

[60] Twentieth Century Music Corp. v. Aiken, 422 U.S. 151

[61] הערת שוליים 24 לעיל, בעמוד 260.

 

 

dreamstime_18374252

חוק זכות יוצרים החדש – חדש מול ישן

ביום 25.5.08 נכנס לתוקפו חוק זכות יוצרים, תשס"ח 2007, שהחליף את חוק זכות יוצרים 1911 עתיק היומין שיובא לישראל מהדין האנגלי.

אומנם הפסיקה בישראל הצליחה לסלול את דרכה בנבכי הסוגיות הנוגעות לזכויות יוצרים בהתאם להתפתחויות המודרניות השונות, עם זאת ביחס לסוגיות מסוימות שררה אי בהירות שנבעה מהגישות השונות של בתי המשפט.

באופן עקרוני החוק החדש אינו יוצר "מהפכות" בדיני זכויות יוצרים והוא נשען בבסיסו על החוק הישן. יחד עם זאת, החוק מתאים את הדינים הבסיסיים לשינויים המודרניים שהתחוללו לאחרונה, כגון הגנה על זכויות יוצרים בעידן המחשב ומחזק את משקלם של האינטרסים הציבוריים אל מול האינטרסים של בעלי זכויות היוצרים.

קצרה היריעה מלערוך השוואה של כל הוראות החוק החדש אל מול החוק הישן ונושאים רבים הינם נושאים מקצועיים ופרטניים שאין כאן המקום להתייחס אליהם, ובכלל זה הזכות המוסרית, הרחבת אגד הזכויות, זכויות דיגיטליות, השמעה בפומבי וכו'. עם זאת, להלן תמצית בלבד מן החידושים החשובים המרכזיים בחוק החדש:

א. דרישת הקיבוע

החוק החדש דורש קיבוע של יצירה כתנאי לקיומה של זכות יוצרים. המשמעות לכך היא שכאשר אדם פיתח יצירה מסוימת, הרי שכל עוד לא העלה את היצירה על גבי הנייר או במחשב או בכל דרך מוחשית אחרת, לא ניתן יהיה להגן על היצירה.
המשמעות לכך היא שבמידה והינכם יוצרים יצירה ברת הגנה מומלץ בשלב הראשון להעלות את היצירה על הכתב או על גבי מצגת מחשב או כל מדיה מוחשית אחרת וכן לפרט בכתב במידה הראויה, כך שניתן יהיה להצביע בבירור על יישומו ואופן ביטויו של הרעיון הגלום ביצירה, שכן חוק זכות יוצרים אינו מגן על רעיון כשלעצמו, אלא רק על אופן ביטויו.

כן מומלץ לתארך את מועד הכנת היצירה באופן ברור ולהפקיד את היצירה אצל עורך דין הבקיא בתחום לצורך חיזוק ההגנה על זכויות בעל היצירה (החיזוק הוא ראייתי בלבד, שכן בישראל אין דרישה חוקית לרישום הזכות).

ב. הבעלות על זכות היוצרים בכל הנוגע ליחסי עובד – מעביד

לפי החוק הישן יצירה שנוצרה על ידי עובד "תוך כדי עבודתו" אצל המעביד הרי, שאם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהיה המעביד בעל זכויות היוצרים ביצירה. החוק החדש קובע גם הוא הוראה דומה, אלא שהחוק החדש חיזק את הקשר והזיקה הנדרשים בין היצירה לעבודתו של העובד, זאת כמובן לטובתו של העובד.
לפי החוק החדש, על מנת שהמעביד יהיה זכאי להיות בעלים של יצירה שנוצרה על ידי עובדו נדרש כי חיבור היצירה ייעשה לא רק "תוך כדי עבודתו" (מבחן הזמן), אלא גם "לצורך עבודתו (מבחן המטרה) ובמהלכה". שינוי זה הינו בעיקר יישום של פסיקות בתי המשפט שיישמו בעיקרון את המבחן האמריקאי.

ג. הבעלות על זכות היוצרים בכל הנוגע ליחסי מזמין – קבלן

כאשר אדם יוצר יצירה בעבור אדם אחר שהזמין זאת ממנו, הכוונה המשוערת של הצדדים הינה בדרך כלל, כי המזמין יקבל יחד עם היצירה גם את הזכות הבלעדית לעשות בה שימוש. עם זאת, לא תמיד מודעים הצדדים למשמעות המשפטית של הזמנת יצירה וכך לעיתים לא מקבלת שאלת הבעלות על זכות היוצרים ביטוי מפורש בכתב.

ההסדר שהיה קבוע בחוק הישן הקנה את הזכויות למזמין היצירה בכפוף לשני תנאים בלבד:
א. כאשר המדובר בסוגים מסוימים של יצירות כגון פיתוח, צילום או תמונה.
ב. כאשר המזמין שילם תמורת הזמנת היצירה דבר ערך בהתאם להזמנה.

עם זאת, רבים היו שסברו (בטעות) כי ניתן להחיל את הכלל אף לגבי יצירות אחרות ולקבוע כי בכל סיטואציה שבה חוברה יצירה לפי הזמנה ושולמה בעדה תמורה, הזכויות של המזמין, וזאת אף שהחוק קבע אחרת.

החוק החדש הסיר ספקות בעניין שאלת הבעלות ביחסי מזמין – קבלן ואימץ את העיקרון הכללי לפיו ביצירה שנוצרה לפי הזמנה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה יהא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת במפורש או במשתמע.

חשוב לציין כי אף אם החוק קבע עקרון כללי זה, הרי שבאין הסכם בכתב, ייתכן ובית המשפט יראה בהתנהגות הצדדים ראיה להסכמה משתמעת ויקבע כי המזמין הוא הבעלים ולא היוצר.

ביחס לצילומים או דיוקנים קבע החוק החדש, כי הזכויות שייכות למזמין ללא דרישת דבר ערך כתמורה.

ד. הרחבת ההיתרים המקנים נטילת של זכות יוצרים לשם הגנה אל אינטרס ציבורי

החוק החדש מרחיב את ההיתרים ל"שימוש הוגן" ביצירה, המתירים את השימוש ביצירה אף ללא הסכמת בעל זכות היוצרים וללא תשלום לבעל הזכות.

בעוד שהדין הישן הגדיר באופן כללי רשימה סגורה של "שימושים הוגנים", מותיר החוק החדש את הקביעה בדבר הוגנות השימוש לשיקול דעתו של בית המשפט תוך פירוט והוספה של מספר דוגמאות ל"שימוש הוגן". קרי החוק עבר לרשימה פתוחה. כך למשל שימוש הוגן ביצירה ייחשב כמותר אם הוא מיועד למטרות כגון אלו: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוכי. לצורך בחינת "הוגנות" השימוש יתחשב בית המשפט בשיקולים שונים כגון מטרת השימוש, אופיו, אופי היצירה, היקף השימוש ועוד. בדרך זו פותח הדין פתח לחיזוק האינטרס הציבורי על חשבון אינטרס היוצר על קניינו.

ביטוי לחיזוק האינטרס הציבורי אל מול בעלי הזכויות ניתן לראות כבר בפסיקת בתי המשפט בתחום האינטרנט, כגון החלטתה של כב' השופטת אגמון שניתנה אך לאחרונה, לפיה העברת משחקי כדורגל באינטרנט בשיטת סטרימינג בחינם לציבור המשתמשים, חוסה תחת השימוש ההוגן ולפיכך אינה מפרה את זכות היוצרים של הפריימר ליג. בית המשפט קבע, כי שימוש הוגן הינה זכות בעל חשיבות משמעותית במימד האינטרנט ואינה רק בבחינת טענת הגנה. בית המשפט דן בשיקולים השונים אותם יש לשקול בדיון בנושא הגנת השימוש ההוגן וקבע, כי מפעיל אתר האינטרנט ביסס את זכותו להמשיך ולהעביר את המשחקים באתר האינטרנט כמימוש זכותו לשימוש הוגן. נקבע כי, מפעיל האתר הראה, כי מדובר בשימוש עם מטרות חברתיות חשובות, הנוגע ליצירה שאינה מצויה בליבת דיני זכויות היוצרים. לסיכום נקבע כי מפעיל האתר "יישאר באלמוניותו ואם ירצה בכך, ימשיך להגשים את משאלתו להעביר, באותה מתכונת, משחקי ספורט לאוהדים ברחבי העולם חינם". בש"א 11646/08 ת.א 1636/08 The Football Association Premier League Ltd. נ' פלוני ואח' (מחוזי תל אביב).

ה. העברת זכויות יוצרים והענקת רישיון

בעוד שבדין הישן הזכות לתבוע בגין הפרת זכות היוצרים הייתה שמורה לבעל הזכות היוצרים בלבד (למרות שהיו פסקי דין שקבעו אחרת) הדין החדש קובע הסדר לפיו גם לבעל הרישיון ישנה זכות להגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים וזאת בכפוף לכך שמדובר ברישיון בלעדי ("ייחודי" כלשון החוק). כמו כן על בעל הרישיון לצרף את בעל הזכויות כבעל דין או לבקש לפטור אותו מכך.

מאחר והוקנתה הזכות גם לבעל הרישיון לתבוע צדדים שלישיים, יש לתת לכך ביטוי לכך בהסכמי הרישיון. כך למשל, בכל הנוגע לנשיאה בעלויות ובהוצאות המשפטיות של הליך כזה, מניעת סירובו של בעל הזכויות להצטרף להליך, למי שמורה זכות התביעה כנגד מפרים, מתי ובאילו סיטואציות וכד'.

במידה ואנו רוצים לשמר את זכות התביעה אצל בעל הרישיון הבלעדי חשוב להגדיר את ההסכם כ"רישיון ייחודי" כהגדרתו בסעיף 37 (ד) לחוק זכות יוצרים החדש, קרי רישיון המעניק לבעליו הזכות הייחודית לעשות פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, כפי שנקבע בו, ומגביל את בעל זכות היוצרים מלעשות ומלהרשות לאחר לעשות פעולה כאמור.

ו. שינוי גובה הפיצוי הסטטוטורי הקבוע החוק במקרה של הפרת זכות יוצרים

על פי הדין הישן בית המשפט היה רשאי לפסוק בגין הפרת זכות יוצרים פיצוי כספי ללא הוכחת הנזק שנע בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪. במידה ובית המשפט מצא, כי התקיימה הפרה של היצירה, היה כבול במידה רבה לתחום זה של תקרת ורצפת פיצויים לכל יצירה שהופרה ולא היה רשאי לחרוג מהגבולות שהותוו, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה.

בחוק החדש נקבע הסדר שונה לפיו בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה בסך של שלא יעלה על 100,000 ₪ ואינו מוגבל עוד לגבול התחתון. כלומר, על פי החוק החדש רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי שנע בין 0 ל- 100,000 ₪.

השיקולים אותם ישקול בית המשפט במקרה של הפרה מפורטים להלן:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.

ז. קביעת פיצוי סטטוטורי לפגיעה בזכות המוסרית

בעוד שעל פי הדין הישן לא נקבע פיצוי ללא הוכחת נזק להפרת הזכות המוסרית, קובע החוק החדש כי, בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ₪ גם בגין הפרת הזכות המוסרית.
אין באמור כדי להוות ייעוץ משפטי ו/או חוות דעת מכל סוג שהיא ואנו ממליצים לפנות לעורך דין הבקיא בתחום.