soho

המילה SOHO היא אוניברסאלית ואיננה ניתנת להגנה כסימן מסחר

בית המשפט המחוזי קבע, כי המילה SOHO שייכת למשפחת ה"מילים בעלות 'ניחוח אוניברסלי', וככזו אינה ניתנת להגנה כסימן מסחר ולא ניתן לשלול אותה מהציבור.

העובדות:

קולקשן סוהו מנהלת מזה כעשׂוֹר, רשת חנויות לממכר מוצרים מעוצבים בתחומים שונים וּמגוּונים, וּבין אלה פריטי ריהוט, אביזרי מטבח, פריטי נוי, תיקים, תכשיטים ואביזרי אופנה. החנויות נושאות את הסימן "SOHO". ביוני 2013 נרשם, בהעדר התנגדות, סימן מסחר לגבי השם האמור (בסוג 35, המתייחס גם ל"חנויות וממכר מוצרים מעוצבים בתחומי צריכה שונים").

אלקטרה נדל"ן החלה בשנת 2011 בבניית מתחם מסחרי באזור התעשייה פולג, נתניה, כאשר שמו של הפרויקט המתבצע, וּשמו של המרכז המסחרי המיועד, הוא: "SO HO".

השאלה המשפטית:

קולקשן סוהו הגישה לבית המשפט תביעה להמרצת פתיחה נגד אלקטרה נדל"ן, כאשר השאלה שנדונה בתיק הייתה האם זכאית קולקשן סוהו – הן מכוח סימן המסחר הרשום והן בשׂים-לב לשימוש רב‑השנים ולמוניטין שצברה, כך לטענתה למנוע את השימוש בסימן על-ידי אלקטרה נדל"ן?

 המילה SOHO   פופולארית ברחבי העולם ומזוהה עם מתחמי תרבות ואומנות

הפּוֹפּוּלריוּת של הסימן "SOHO" נובעת מכך, שמדובר בשם של אזורים עירוניים בלונדון וּבניו-יורק, שבמשך השנים רכשו לעצמם מעין הילה של מתחמים ספוּגי תרבות מיוחדת, מידה מסוימת של פּעילוּת בּוֹהמית וכן פעילויות נוספות בתחומים של אופנה, אמנות, קולנוע, תיאטרון וּבילוי.

הטוענת למונופולין בישראל בשם "SOHO", אימצה לעצמה מונח גיאוגרפי, שבמשך השנים רכש לעצמו משמעות תיאוּרית נוספת בתחומים תרבותיים וחברתיים. כינוי רשת חנויות קולקשן סוהו בשם "SOHO" אינו כינוי תיאוּרי/גיאוגראפי גרידא, אלא מדובר בשם שביקש להיבּנוֹת מההילה הנוספת שרכש לעצמו, במשך השנים, השם או הכינוי. לשון אחר: השימוש בשם "SOHO" אמר, למעשה, לציבור הלקוחות, שראוי לייחס לרשת החנויות את התכונות המיוחדות הנוספות המתקשרות לאזורים הגיאוגרפיים המיוחדים הנ"ל.

הסימן SOHO הינו סימן אוניברסאלי

בית המשפט הפנה לפסיקה הקיימת בנושא בפסק-הדין בעניין רע"א 7836/09 ג.ו.פ. שמש השקעות בע"מ נ' נעמה מנשה (13.12.2009), שם נדונה  השאלה באיזו מידה ניתן להגן על המילה "שמש" בהקשר של שימוש בה כסימן שהוא חלק משמן של מסעדות מתחרות. השופט ד"ר א' גרוניס כתב בעניין זה את הדברים הבאים:

"4.      ההליך שבפנינו מעורר את הסוגיה של היקף ההגנה שיש להעניק לשם של עסק (והוא הדין לגבי שם מוצר או שירות) בגדר דיני הקניין הרוחני. מקובל להבחין, הן לעניין גניבת עין והן לעניין סימני מסחר, בין ארבעה סוגי שמות: שמות גנרים; שמות תיאוריים; שמות מרמזים; ושמות שרירותיים או דמיוניים (ראו, ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933 (2001) (להלן – עניין משפחה); ע"א 8981/04 אבי מלכה – "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ, פיסקאות 19-15, 29-27 (טרם פורסם, 27.9.06) (להלן – עניין אווזי); ע"א 491/05 אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב נ' חברת הכרם בע"מפיסקאות 20-19 (לא פורסם, 17.10.06)). עוצמת ההגנה המוענקת לשמות נגזרת מסיווגם לאחת מן הקטגוריות הנזכרות. יודגש, ההבחנה בין הקטגוריות השונות אינה משליכה רק על השאלה האם זכאי השם להגנה כלשהי, אלא גם על היקף ההגנה לה הוא יזכה (ע"א 4116/06 Gateway Inc נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ, פיסקאות 17-13 (טרם פורסם, 20.6.07)). ככלל, שמות גנריים אינם בני הגנה. שמות תיאוריים אינם זוכים להגנה, אלא אם הוכח כי הם רכשו "משמעות שנייה" או "אופי מבחין" (ראו, עניין משפחה, עמ' 946-945; ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 891-890 (2004)). המבחנים לגבי רכישת אופי מבחין דומים לאלו הנוהגים להוכחת מוניטין (ע"א 3559/02 הנ"ל, עמ' 891). גם במקרים בהם זוכה שם תיאורי להגנה מכיוון שהוכח שהוא רכש משמעות נוספת, היקף ההגנה יהיה מצומצם יותר מזה העשוי להינתן לשמות מרמזים או שרירותיים. אחת המגבלות המשמעותיות היא שההגנה על שם תיאורי ניתנת ביחס למילה המדויקת המכילה את השם בלבד. אין ההגנה משתרעת על הטיות של המילה או על צירופים המכילים אותה (עניין משפחה, עמ' 946; עניין אווזי, פיסקאות 22-21).

"5.      לאיזו מן הקטגוריות הנזכרות יש לסווג את השם "שמש"? לטענת המשיב, מדובר בשם דמיוני, שכן למילה "שמש" אין כל קשר ענייני לתחום בו מדובר. אכן, על דרך העיקרון קביעת הקטגוריה אליה משתייך שם מסוים נעשית על פי ההקשר בו מדובר. כפי שציין השופט מ' חשין בעניין משפחה: "למותר לומר כי התשובה לשאלה אם מילה מסויימת מילה תיאורית היא, אם לאו, תלויה בהקשר הדברים. כך, למשל, השם Aviation כשמה של חנות לרהיטי-בית, אני מניח שלא יראו בה מילה תיאורית; הוא הדין במילה College כשמה של חנות ירקות או המילה Leisure News כשמה של סוכנות למקומות עבודה" (עניין משפחה, עמ' 948). עם זאת, ישנם שמות אשר על אף שאין הם מתקשרים באופן ספציפי עם תחום מסוים, הרי מעצם טבעם אין לשייך אותם לקטגוריה של שמות שרירותיים. אלו מילים בעלות "ניחוח אוניברסלי", אשר נתקשה מאוד לקבוע כי יכול אדם ­לנַכס אותן לעצמו ולשלול אותן מן הציבור. דוגמה למילה המשתייכת לקטגוריה זו היא המילה "זהב". לגבי מילה זו הבעתי בעבר את דעתי, כי היא נחשבת לשם תיאורי, אף כאשר אין מדובר במוצרים העשויים מן המתכת היקרה. זאת, שכן נהוג להשתמש בה לשם ציון איכות מעולה (ראו, רע"א 4322/09 ש.א. פורמט סחר ושירותים (1994) בע"מ נ' א.ש. שניר בע"מ, פיסקה 3 (לא פורסם, 3.8.09)). באשר למילה "שמש", הרי זו אינה משמשת רק לצורך זיהויו של גרם השמים סביבו אנו חגים. מדובר במילה אשר מקושרות לה גם משמעויות שונות, כגון שמחה, מרכזיות, בהירות וכדומה. אמת, בשונה מהמילה "זהב", אין זה נהוג לעשות שימוש שגרתי במילה "שמש" לתיאור איכות או טיב. על כן, קשה יותר לקבוע כי מילה זו נחשבת תמיד לשם תיאורי. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שמדובר במילה שיש לה משמעות אוניברסלית."

מדובר בעסקים שונים – אין חשש להטעייה

בכל הנוגע לשאלת ההטעיה קבע בית המשפט, כי די בשׁוֹני בעסקים של בעלות-הדין כדי ליצור את האבחנה הדרושה. וכי אין חשש להטעייה של צרכן פוטנציאלי, לא בשלב הנוכחי כאשר המרכז המסחרי נמצא עדין בשלב של תכנון, בנייה והקמה וגם לא בשלב הבא.

"אינני סבור שצרכן הרואה מרכז מסחרי בשם SOHO עלול לחשוב שחנות מתוך רשת החנויות המוכרת לו בשם זה נמצאת בפניו.  נראה לי שראוי לראות במילה או בסימן SOHO כשייכת למשפחת ה"מילים בעלות 'ניחוח אוניברסלי', אשר נתקשה מאוד לקבוע כי יכול אדם לנכס אותן לעצמו ולשלול אותן מן הציבור" כלשון השופט גרוניס בעניין שמש ובעניין ש א פורמט סחר ושירותים הנ"ל…".

לסיכום

למרות שהוכח לבית המשפט קיומו של מוניטין בשימוש בסימן SOHO קבע בית המשפט, כי המדובר בסימן שלא ניתן להפקיעו מהציבור וכי אין לאפשר לגורם כלשהו בלעדיות בסימן זה.

פסק דין של כב' השופט גדעון גינת מיום 9.3.14.

  

 

glee

על החשיבות שברישום סימן מסחר – רשת FOX הפרה את הסימן המסחרי GLEE באנגליה

חברת Comic Enterprises Ltd  https://www.glee.co.uk/ היא חברה בריטית קטנה העוסקת בהפקות הופעות קומדי והצגות בידור והופעות חיות (חברת קומיק).

בשנת 1999 רשמה חברת קומיק את סימן המסחר שלה GLEE בסיווג 41 שהינו שירותי בידור בבריטניה וזאת במטרה להגן על זכויותיה במותג המסחרי שלה ובאתר האינטרנט שלה.

בשנת 2000 העלתה רשת פוקס האמריקאית סדרת טלויזיה קומית ומצליחה בשם GLEE. הסדרה זכתה להצלחה רבה והיא ממשיכה להיות משודרת בכל רחבי העולם גם בימים אלו כולל בישראל. הסדרה שיווקה שירים ומוצרים מסחריים רבים תחת השם המסחרי GLEE.

חברת קומיק הגישה נגד חברת FOX תביעה לבית המשפט באנגליה בגין הפרת סימן מסחר.  בית המשפט  באנגליה קבע, כי השם המסחרי שבו עושה FOX שימוש דומה עד כדי הטעייה לסימן המסחרי הרשום של חברת קומיק.

בית המשפט קבע, כי הצופה המצוי שנחשף לתוכניות והופעות של חברת קומיק וגם לסדרות הטלויזיה של רשת FOX עלול להתבלבל ולחשוב, כי המדובר באותו מקור ועל כן ישנו חשש להטעייה בין שני הסימנים.

כן נקבע סימן המסחר של קומיק זכה להצלחה רבה ,למוניטין ולאופי מבחין ייחודי שנצרב בתודעת הצרכנים בבריטניה.

מקרה זה מדגים בפנינו את החשיבות הרבה שברישום סימן מסחר במועד. אילו חברת קומיק לא הייתה טורחת לרשום את סימנה המסחרי במועד, סביר להניח כי לא הייתה מצליחה לנקוט בהליך משפטי להגנה על זכויותיה ולמניעת בלבול והטעיית הצרכנים.

בנסיבות אלו, סביר להניח כי חברת FOX תציע לחברת קומיק סכומי כסף משמעותיים עבור זכות השימוש בשם המסחרי GLEE.  רישום סימן מסחר במועד השתלם לחברת קומיק.  נראה כי הסימן המסחרי GLEE  באנגליה יהיה שווה כמה מיליוני פאונד, אותם לא תהיה בעיה ל-FOX לשלם. 

Comic Enterprises Ltd v Twentieth Century Fox Film Corp ([2014] EWHC 185 (Ch), February 7 2014)

מטרה

בית המשפט המחוזי : שלגון "מטרה" של אוסם אינו מפר את סימנה המסחרי של שטראוס ואינו מהווה גניבת עין

העובדות בתמצית:

אוסם החלה לשווק שלגון בצורת מטרה בדומה לשלגון של חברת שטראוס. השלגון יוצר על ידי "נֹגה גלידות" והוא מכוּנה על-ידה "מסטיק בננה". צורתו של השלגון עיגול, ואף הוא מורכב משלושה מעגלים קונצנטריים בצבעים שונים המקיפים זה את זה מן הקטן לגדול (מעגלים קונצנטריים). לשלגון של אוסם אריזה שונה מהאריזה של שלגון שטראוס.

שטראוס הגישה לבית המשפט תביעה נגד אוסם במסגרתה טענה כי, השלגון של אוסם מפר את סימנה המסחרי המוכר היטב ומהווה גניבת עין אסורה. שטראוס טענה כי שלגון המטרה זכה למוניטין בישראל וכי יש למנוע מאוסם מלשווק את השלגון שלה מחשש להטעיית הצרכן.

בית המשפט המחוזי,כב'השופט גדעון גינת קבע כי לא הוכחה עילת גניבת עין וכי אין חשש להטעיית הלקוחות.  ולהלן תמצית החלטתו של בית המשפט המחוזי:

לא הוכחה עילת גניבת עין

עוולת גניבת עין דורשת הוֹכחתם של שני יסודות מצטברים: מוניטין שרכש היצרן (או המוצר); וחשש סביר להטעיה של הציבור, כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה נכס או שירות של התובע.

מוניטין – השאלה הראשונה שיש להשיב עליה בבואנו לבחון קיומה של עילת תביעה בעוולת "גניבת עין", הינה שאלת קיומו של מוניטין. כפי שהובהר לא-אחת, מוניטין הוא "תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו". "לשם התגבשות עוולת גניבת עין אין הכרח שהצרכן יזהה את העוסק בשמו. די בכך שהצרכן מתכוון לרכוש מוצר מסוים (אותו הוא מקשר בתודעתו למקור 'ערטילאי' כלשהו)…".

"על-מנת להוכיח קיומו של מוניטין, נדרש תובע להראות כי בנסיבות המקרה הספציפי, השם, הסימן או התיאור זכו להכרה בקהל, שהתרגל לראות בהם כמצביעים על עסקו או סחורותיו של התובע…שימוש ממושך ונרחב יכול שיהיה בכוחו להוכיח את רכישת המוניטין והוא בדרך כלל תנאי דרוש לכך, אך אין הוא תנאי מספיק. מהותו של השימוש שנעשה היא החשובה. על התובע להוכיח כי נעשה שימוש כזה שהקונה בשוק מזהה את הסחורה כסחורתו שלו. זוהי בעצם הגדרתם של המוניטין, אשר דרכי הוכחתם הם עניין להכרעתו של בית-המשפט על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

כפי שנקבע בפסיקת בתי המשפט, על-מנת לבסס מוניטין, על התובע להראות שקַיים ייחוד כלשהו במוצר מתוצרתו, לעומת מוצרים אחרים דומים, וכי הציבור מזהה ייחוד זה עם התובע. יש להראות כי "נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש." (פיסקה 8 לפסק הדין).

אחת הדרכים להוֹכחת מוניטין הינה באמצעות סקר צרכנים, המלמד על כך שהמוצר מזוהה בציבור עם יצרן מסוים, או עם מקור אחד מסוים.

עצם החיקוי אינו מהווה כשלעצמו אינדיקציה לקיומו של מוניטיו

באשר לשאלה אם חיקוי המוצר כשלעצמו יכול להצביע על קיומו של מוניטין הפנה בית המשפט לפסקי דין של בתי המשפט שקבעו, כי עצם העתקתו של מוצר איננה פסולה ואף איננה מהווה אינדיקציה למוניטין.

הוכח מוניטין בשלגון "מטרה"

בניגוד לטענת התובעת, וּכפי שעולה בצורה ברורה מעניין פניציה הנ"ל, עצם חיקוי המוצר, גם בהעדר סיבה פונקציונאלית לכך, אינו מהווה ראיה מספקת לקיומו של מוניטין. גם העובדה שהנתבעת בחרה לכנות את השלגון על-שם טעמיו,"מסטיק בננה", ולא בחרה בעבורו שם מסחרי ייחודי – עובדה שהתובעת רואה בה ראיה לניסיונה של הנתבעת "לרכוב" על המוניטין שלה – אינה תומכת בעמדת התובעת. שלגונים רבים בשׁוּק (גם מתוצרת התובעת) מכוּנים בשמות הנובעים מטעמם – "אבטיח" לשלגון בטעם אבטיח, "לימונענע" לשלגון בטעם לימון ונענע.

 על קיומו של מוניטין בשלגון "מטרה" ניתן ללמוד גם מן הכתבות בעיתונות שהגישה התובעת לבית-המשפט. בניגוד לטענת הנתבעת, העובדה שפורסם בעיתון מתכון ל'ארטיק' "מטרה" אינה מעידה על כך שמדובר בשם "גנרי" לשלגון שצורתו שלושה מעגלים קונצנטריים. נקבע כי, מתכון זה מעיד דווקא על המוניטין של התובעת בשלגון "מטרה".

יש לזכור, כי במשך שנים רבות הייתה התובעת היצרנית העיקרית, אם לא הבלעדית, של שלגונים בצורת מטרה, ולכן אך טבעי הוא כי הצרכנים מזהים את שלגון "מטרה" עם מקור אחד מסויים. הנתבעת טענה אמנם כי ישנם שני יצרנים נוספים שייצרו שלגונים המעוצבים כמטרה, אך לא הביאה כל נתונים נוספים לגביהם וּלגבי היקף מכירות השלגונים על-ידיהם.

התובעת סומכת את טענת המוניטין גם על סקר צרכנים שביצעה. כפי שהובהר לעיל, סקר צרכנים מהווה את אמצעי מקובל להוֹכחת קיומו של מוניטין. כך, ב-ע"א 4410/06 אנ.אר.ג'י אנרג'י אינטרנשיונל בע"מ נ' Texaco Inc (לא פורסם, [פורסם בנבו], 31.8.2010), דחה בית-המשפט את טענת התובעת לקיומו של מוניטין במילה Energy דווקא מן הטעם שהתובעת לא נקטה בצעד המקובל להוֹכחת "משמעות שנייה" – עריכת סקר צרכנים מהימן (פיסקה 16). בית-המשפט אמנם מדגיש כי זו איננה דרך היחידה להוכיח מוניטין, אך ודאי שזו דרך טובה.

מן הסקר, שהגישה התובעת, עולה כי כאשר שלגון התובעת הוצג לצרכנים ללא האריזה, זיהו אותו למעלה מ-50% מן הנשאלים כ"שלגון מטרה". הנתבעת תקפה באמצעות חוות-דעת מומחה את ממצאי הסקר של התובעת. בין היתר נטען, כי הסקר נערך באמצעות מחשב, ולא פנים אל פנים; הילדים אשר השיבו לסקר, נעזרו בהוריהם, ויתכן שאלו השפיעו עליהם; השלגונים הוצגו לצרכנים ללא אריזותיהם, וכך היטו את התשובות שכן יתכן שחלק מן המרואיינים לא התייחסו למותג "מטרה" אלא לצורה שראו לנגד עיניהם.

בית המשפט קבע: גם אם יש ממש בחלק מטענות הנתבעת, אינני רואה סיבה שלא לראות בסקר מקור נוסף המבסס קיומו של מוניטין במוצר. אינני סבור כי השם "מטרה" הינו בהכרח שם תיאורי לשלגון שצורתו מזכירה לוח מטרה (נכון יותר לומר כי מדובר בשם המצוי על הרצף בין שם תיאורי לשם מרמז), ומכל מקום, על רקע יתר הראיות שהציגה התובעת, אין לשלול את האפשרות שחלק נכבד מן המשיבים לסקר, זיהו את השלגון עם מוצר התובעת אותו הם מכירים כ:"מטרה".

השלגונים דומים, אך אין חשש להטעיית הצרכן מאחר והאריזות שונות

המבחן לקיומו של חשש הטעיה, כפי שנקבע בשׁוּרה ארוכה של פסקי‑דין, הינו "המבחן המשולש" שיסודותיו הם: (א) החזות והצליל; (ב) סוג הסחורה וסוג הלקוחות; (ג) יתר נסיבות העניין.

אין מחלוקת כי שני השלגונים מהווים אותו סוג סחורה. ההבחנה שמבקשת הנתבעת לערוך בין שלגון שרבט לבין גלידה חלבית, היא שולית. 'שלגון' הינו המונח המקובל לכל סוגי הגלידות הנמכרים על מקל, ואִילו השׁוֹני בטעמים יכול לנבוע מרצון של היצרן לגוון.

חוג הלקוחות של שני המוצרים הוא דומה, אם לא זהה. גם כאן, ההבחנה שעורכת הנתבעת – בין לקוחות שירכשו את שלגון התובעת, שהוא שלגון שרבט שידוע ככולל צבעי מאכל (גם אם הדבר כבר אינו נכון); לבין אלו שיבקשו לרכוש את שלגון הנתבעת, שהוא גלידה חלבית עם תוספות "בריאותיות" – נראית לי מלאכותית.            עם זאת, אין כל ראיה לכך שהעובדה שציבור הלקוחות העיקרי של השלגונים הינו ילדים (טענה אשר כשלעצמה כלל לא הוּכחה), מגבירה בהכרח את סכנת ההטעיה.

התובעת סבורה כי ילדים עלולים להתבלבל בין האריזות השונות ביֶתר קלות, אך ניסיון החיים מלמד כי פעמים רבות ילדים דווקא שׂמים לב טוב יותר לפרטים מאשר מבוגרים, בפרט כאשר מדובר בנושאים ה"קרובים לליבם". כך עולה גם מתוצאות הסקר של התובעת, לפיו פחות ילדים, מבֵּין אלו שהכירו את שלגון "מטרה", טעו לחשוב כי שלגון הנתבעת, בין באריזה וּבין ללא אריזה, הוא שלגון התובעת, לעומת מבוגרים.

 בניגוד לטענת הנתבעת, אין ספק שהדמיון בין השלגונים עצמם הוא רב. עם זאת, ההלכה היא כי לא כל דמיון בין מוצרים יוביל למסקנה בדבר קיומו של חשש להטעיה.

כאשר מדובר במוצר הנמכר כשהוא ארוז, אזי בהעדר דמיון מטעה בין האריזות לא ניתן לומר כי קיים חשש להטעיית הצרכנים.

ואמנם, בין אריזות השלגונים קיימים הבדלים רבים, וגם השם שניתן לשלגון הנתבעת שונה באופן משמעותי משמו של שלגון התובעת. כפי שהובהר לעיל, יש לדחות את טענת התובעת כאילו הנתבעת לא בחרה שם מסחרי לשלגון מתוצרתה, מתוך כוונה להטעות וליהנות ממוניטין התובעת.

התובעת צירפה את אריזות השלגונים שלה ושל הנתבעת, ועיון באריזות מלמד כי יש ביניהן שׁוֹני רב. ראשית, אריזת התובעת הינה כחולה, בעוד אריזת הנתבעת הינה כתומה; שנית, על אריזת התובעת מופיעה דמות האריה המכוּנה "מקס", וּלצידו השם "מקס" באותיות בולטות. על אריזת הנתבעת לא מופיעה דמות כלשהי, למעט דמות השלגון. כמו-כן על כל אחת מן האריזות מופיע בהבלטה שמו של השלגון: "מטרה" על אריזת התובעת, ו"מסטיק בננה" על אריזת הנתבעת. נוסף על כך, על אריזת התובעת מופיע גם שמה, ואִילו על אריזת הנתבעת מופיע שם מותג הגלידות שלה: "Nestle". לא ניתן לקבל את טענת התובעת כאילו כל האלמנטים הרבים הללו, אשר חלקם מופיע בהבלטה רבה על-גבי האריזות, הינם "שקופים" בעיני הציבור.

ניתן לומר, אם כן, שלא קיים דמיון מטעה בין אריזות השלגונים. לכאורה, די בכך כדי לדחות את טענת התובעת בנוגע לקיומה של עוולת גניבת עין.

השלגון "מטרה" הינו סימן מסחר מוכר היטב אולם אין הפרה של סימן מסחר  

סעיף 46א.(א) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה") קובע, בהתייחס לסימן מסחר מוּכּר היטב כדלקמן:

"(א) סימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, יזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן לעניין טובין שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל או לעניין טובין מאותו הגדר."

ואִילו הפרה של סימן מסחר מוּכּר היטב מתוארת בפקודה כדלקמן:

"הפרה" – שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך –

[…]

(3)  בסימן מסחר מוכר היטב אף אם אינו סימן מסחר רשום, או בסימן הדומה לו עד כדי להטעות לעניין טובין שלגביהם מוכר הסימן או לעניין טובין מאותו הגדר."

ב-ע"א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6), 869, התייחס בית-המשפט לשאלה מהו סימן מסחר מוּכּר היטב, באומרו:

"אין באמנת פאריס מענה לשאלה מהו סימן מסחר מוכר היטב, אך הגורמים החשובים לעניין זה, לדברי המחברים Guy Tritton וחבריו (Intellectual Property of Europe 2nd ed. (2002, הם דרגת מוכרותו של הסימן; מידת השימוש בו ומשכה; מידת הפרסום שניתן לו ומשכו; ההיקף הגיאוגרפי של גורמים אלה; דרגת ייחודיותו הטבועה או הנרכשת של הסימן; מידת השימוש בסימנים דומים על-ידי צדדים שלישיים; אופי הטובין או השירותים וערוצי הסחר לטובין או לשירותים הנושאים את הסימן; המידה שבה מוניטין הסימן מסמל טובין איכותיים; ומידת הערך המסחרי המיוחס לו (ע' 194-193) (ראו גם דברי ההסבר להצעת החוק, שם 535-534)."

 ב-בג״צ 144/85 קליל, תעשיות מתכת אל-ברזליות בע״מ נ' רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר, פ״ד מב(1), 309, פיסקה 11 (להלן: ״בג״צ קליל״), נקבע כי לצורך רכישת משמעות שנייה (אופי מבחין):

״…דרוש שימוש במידה כזו שהקונה בשוק יזהה סחורה המסומנת בסימן כסחורתו של בעל הסימן… ושקהל הלקוחות יזהה את הסחורה המסומנת עם תוצרתו של בעל הסימן. אין זה דרוש אומנם שהקהל ידע את שמו של בעל הסימן אך דרוש שהוא יתכוון לאותו מוצר שהוא למעשה המוצר שלו ושהסימן בא לאבחנו בתור שכזה. אם הקהל אדיש לגבי מקור המוצר שהוא קונה הרי שהסימן לא רכש את המשמעות השנייה.״

 למעשה, מדובר במבחנים דומים למבחנים המוכיחים קיומו של מוניטין לצורך גניבת עין. משנמצא כי התובעת הוכיחה קיומו של מוניטין בשלגון "מטרה", ניתן לומר כי צורתו של שלגון "מטרה" רכשה די אופי מבחין על-מנת להיחשב סימן מסחר מוּכּר היטב.

בעניין ברמן השאיר בית-המשפט בצריך עיון את השאלה, אם ניתן לתת הגנה בגין סימן מסחר מוּכּר היטב ליצרן מקומי שאינו בעל שם בינלאומי, אלא הוא מוּכּר היטב בשׁוּק הישראלי בלבד.

בית-המשפט בעניין ברמן הדגיש, כי ההגנה על סימן מסחר מוּכּר היטב מצאה את מקומה בעקבות חקיקתו של החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש"ס-1999. במבוא לדברי ההסבר להצעת החוק צויין כי מטרתו העיקרית של הסכם הטריפס הינה "להסיר את הקשיים העשויים להתעורר במסחר הבין-לאומי בענין זכויות בקנין רוחני". עוד הבהיר בית-המשפט, כי פסקי-הדין שדנו בטענות הקשורות לסימן מסחר מוּכּר היטב, עשו זאת על-פי רוב בהקשר של עסק בינלאומי.

השופט עמית סבר אמנם כי אין הכרח לפרשׁ את הגדרתו של המונח "סימן מסחר מוכר היטב" המופיעה בפקודה, ככזו החלה רק על סימן המוּכּר בשווקים הבינלאומיים, אך ציין כי על רקע ההיסטוריה החקיקתית, הרחבת ההגנה של סימן מסחר מוּכּר היטב גם לסימנים המוּכּרים רק בשׁוּק הישראלי "אינה נטולת קושי" (פיסקאות 48-49).

האם יש מקום, לשלול הגנה מצורתו התלת-מימדית של השלגון מכוח הכללים החלים הן לגבי סימני מסחר, והן לגבי העוולה של גניבת עין? הגנה על צורתו של מוצר, להבדיל מהגנה לאריזתו תיאורו או שמו, מהווה חריג גם במסגרת עוולת גניבת עין.

הטעם לכך, כפי שמסביר בית-המשפט ב-ע"א 11487/03 August Storck KG נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 23.3.2008) (להלן: "עניין טופיפי"), הינו ש:

"כאשר מורכב סימן המסחר מצורתו התלת מימדית של מוצר, מופקעת צורה זו מנחלת הכלל באופן שרק בעל הסימן רשאי לעשות בה שימוש ביחס לטובין אשר לגביהם נרשם הסימן. המונופולין לו זוכה בעל הסימן ביחס לצורתו התלת מימדית של המוצר מעורר קשיים ניכרים… לצורתו של מוצר יש, על פי רוב, תפקיד עצמאי החורג מן התפקיד המיועד לסימן מסחר. פעמים רבות מוכתבת צורת המוצר משיקולים פרקטיים, בין שיקולים פונקציונליים ובין שיקולים אסתטיים." (שם, בפיסקה 10).

לפיכך, נקבע בעניין טופיפי כי סימן תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר, יהיה כשיר לרישום רק אם הוא בעל אופי מבחין נרכש (להבדיל מאופי מבחין אינהרנטי), וּבלבד שצורת המוצר אינה ממלאת תפקיד פוקנציונאלי או אסתטי (פיסקה 31 לפסק-הדין). הרציונאל להגנה המצומצמת על צורתו התלת-מימדית של מוצר הינו החשש מפני פגיעה בתחרות החופשית. מתן הגנה לצורתו של מוצר, מונעת מן המתחרים אפשרות לייצר מוצר מתחרה שצורתו זהה או דומה כדי הטעיה לצורה נשוא סימן המסחר.

בכך נשללים מן המתחרים היתרונות הפונקציונאליים או האסתטיים הגלומים באותה צורה, ויש בכך כדי להביא לפגיעה באפשרות להתחרוֹת באופן יעיל בבעל הסימן (עניין טופיפי, בפיסקה 11). לא זו אף זו, הכרה בהגנה של סימן מסחר במקרה כזה עלולה לשמש "מסלול עוקף" לדיני הפטנטים או המדגמים, וּלהפר את האיזון העומד בבסיסם – בין הרצון לעודד יצירה וּפיתוח לבין הרצון לאפשר שימוש ציבורי בעיצובים ובהמצאות (עניין טופיפי, בפיסקה 14).

בעניין פניציה דן בית-המשפט העליון בשאלה, האם חיקוי צורתו של מוצר מהווה גניבת עין, וקבע כי מקום בו נודעת לצורה זו חשיבות פונקציונאלית או אסתטית, לא יהיה בחיקויה משום גניבת עין, גם אם יוכחו יתר יסודות העוולה.

בעניין טופיפי החיל בית-המשפט הלכה זו גם לגבי הפרה של סימן מסחר תלת‑מימדי המורכב מצורתו של מוצר. בית-המשפט הדגיש את ההבחנה בין הגנה על סימן מסחר תלת-מימדי "רגיל" לבין הגנה על סימן מסחר תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר. במקרה האחרון, קבע בית-המשפט, כי אם לצורת המוצר תפקיד פונקציונאלי או אסתטי שאינו זניח, לא ניתן יהיה לרשום סימן מסחר על צורתו התלת-מימדית של המוצר, גם אם הוּכח כי צורת המוצר רכשה אופי מבחין. לדבריו:

"…משתמע, כי היותו של הסימן פונקציונלי מהווה מחסום אך מפני רישום סימן בעל אופי מבחין אינהרנטי. משמע, עדיין ייתכן שסימן פונקציונלי יירשם כסימן מסחר, אם הוא בעל אופי מבחין נרכש…

בשונה מהאמור לעיל, הרי שבגדר דיני גניבת העין לא מוענקת הגנה לתווים בעלי אופי פונקציונלי (ע"א 4030/02 עמיחי טרייד בע"מ נ' שרש ערכות נוודים בע"מ, פ"ד נח(5) 632, 637-636 (2004))…מכל מקום…השיקולים הייחודיים שמתעוררים ביחס לסימני מסחר תלת מימדיים מהסוג בו עסקינן [סימן תלת-מימדי המורכב מצורתו של מוצר – ג. ג.] מובילים למסקנה כי למצער ביחס לסימנים אלה יש לקבוע שסימן פונקציונלי אינו כשיר לרישום בין אם הוא בעל אופי מבחין אינהרנטי ובין אם הוא בעל אופי מבחין נרכש." (שם, בפיסקה 15).

בית-המשפט בעניין טופיפי מסכם ואומר:

"מן הדברים האמורים עולה בבירור, כי היקף ההגנה המוענקת לצורתו של מוצר במסגרת דיני גניבת העין מצומצם באופן משמעותי ביחס להיקף ההגנה המוענקת לאריזתו של המוצר או לאספקטים אחרים שלו. ביסודה של ההבחנה הנזכרת עומדת ההכרה בחשיבותה הרבה של צורת המוצר, ובהכרח שכלל המתחרים יוכלו לעשות בה שימוש על-מנת להבטיח תחרות חופשית ויעילה. ההבחנה בין צורת המוצר לבין צורת אריזתו מבוססת על כך, שצורת המוצר אוצרת בתוכה פעמים רבות ערך פרקטי -בין פונקציונלי ובין אסתטי. ערך כזה אינו גלום, דרך כלל, בצורתה של אריזת המוצר." (פיסקה 17).

 ההלכה הנ"ל אושרה גם בדיון הנוסף בעניין טופיפי (דנ"א 4237/08 אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ נ' August Storck KG [פורסם בנבו] (5.10.2009)), וכן ב-ע"א 3776/06 עין גדי קוסמטיקס בע"מ נ' רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר [פורסם בנבו] (12.5.2008), בפיסקאות 8, 10.

צורתו של שלגון "מטרה" הינה בעלת אופי מבחין נרכש (זו, למעשה, המשמעות של היות צורת השלגון סימן מסחר מוּכּר היטב).

צורתו של שלגון מטרה אינה בעלת אופי פונקציונאלי או אסתטי השולל ממנה הגנה

בעניין פניציה הדגישה השופטת נתניהו, כי ניתן לומר על מוצר שהוא בעל אופי אסתטי כאשר אחת הסיבות העיקריות לרכישה הינה חזותו של המוצר. לאור הראיות שהציגה התובעת, בדבר המוניטין שרכש השלגון, סביר להניח שהסיבה שציבור הלקוחות רוכש את שלגון "מטרה" הינה ההיכרות עם השלגון, ולאו-דווקא בגלל צורתו.

הדמיון בין השלגונים הוא רב, אך הם אינם זהים. שני השלגונים צורתם עיגול המורכב משלושה מעגלים קונצנטריים. בין השלגונים ישנו הבדל מסוים בקוטר ובעובי (סעיפים 3 ו-8 לתצהיר טקסלר), וכן בצבעיהם של שלושת המעגלים. גם אורך המקל המחזיק את השלגון הינו שונה.

בענייננו, הדמיון בין השלגונים אינו רב עד כדי זהוּת, ויתר על כן, לא הוּכח כי הנתבעת הפיקה יתרון פסול כלשהו מן השימוש בשלגון שצורתו דומה לצורת השלגון של התובעת, וזאת משום שבּעת רכישת השלגון, לעולם, וּלמצער כמעט תמיד, הצרכן יהיה מודע לשוני בין המוצרים.

שנית, ראוי לקחת בחשבון את העובדה הידועה שחיקוי צורתם של מוצרי מאכל בכלל ושל שלגונים בפרט, הינו עניין נפוץ למדי. כך, למשל, הקרטיב הידוע בשם "רמזור", המורכב משלוש שכבות בצבעי אדום, צהוב וירוק, מיוצר על-ידי יצרנים שונים. בדומה, קיימים כיום בשוק יצרנים רבים המייצרים חטיפי בוטנים הדומים בחזותם לחטיף "במבה" של חברת "אֹסם", חטיפים הדומים בצורתם לחטיף "ביסלי",

נקבע כי לא הופר סימנה המסחרי של שטראוס.

nautica_stacked_medium

למי הזכות על דמות "המפרשית" בתחום האופנה?

למי הזכות על דמות "המפרשית" בתחום האופנה?

15.2.12

למי הזכות לקבל סימן מסחר רשום על דמות "המפרשית" בישראל – חברת נאוטיקה העולמית או יצרן ישראלי שהגיש לפניה בקשה לסימן מסחר?

ענף האופנה הישראלי מתאפיין לעיתים קרובות בהתגוששות ענפה בין גורמים מסחריים, הטוענים לבעלות בלעדית בשם, סימן מסחרי או בדמות מסוימת. בענף האופנה קיימת חשיבות רבה למוטיב או לרעיון המרכזי המגולם בסימן המסחרי המופיע על הבגד ועל כן ישנה נכונות מצד חברות אופנה רבות להיאבק על הזכות לרשום סימן מסחר על דמות המושכת את עיני הצרכן, בכדי לזכות בזכות הבלעדיות לשימוש בסימן.

לאחרונה נדון ברשם סימני המסחר מקרה ובו הוגשו שתי בקשות לרישום סימני מסחר עבור דמות "המפרשית". הבקשה הראשונה הוגשה על ידי אזרח ישראלי, מר סאסן חודאדי, במאי 2008 בסוג 25 עבור חולצות, עניבות מעילים וכו' ויש בה שמות של מפרשית נטויה בשילוב האותיות TRE VELLA. הבקשה השניה הוגשה על ידי חברת נאוטיקה העולמית בסוג 25 עבור חליפות ודברי הלבשה, ביוני 2008 והיא מכילה דמות של מפרשית נטויה.

מאחר והוגשו שתי בקשות דומות המכילות שתיהן את דמות "המפרשית" הפעיל רשם סימני המסחר את סעיף 29 לפקודת סימני המסחר שהינו הליך "התחרות". במסגרת הליך זה מתחרים הצדדים על הזכות לרשום את סימנם בפנקס סימני המסחר.

למי הזכויות לרשום את סימן המסחר?

הפוסקת בקניין רוחני יישמה את שלושת מבחני העזר שעוגנו בפסיקת בית המשפט בכל הנוגע להליך ההתחרות:

מבחן מועד הגשת הבקשה

נקבע, כי מבחן זה הוא השולי ובעל המשקל הנמוך ביותר מבין המבחנים המכריעים בעדיפות הבעלות בסימן מסחר. אומנם בקשת חברת נאוטיקה לרישום סימנה הוגשה מספר שבועות לאחר שהוגשה הבקשה לרישום סימן מר חודאדאדי, אך נקבע כי אין בכך משום שיהוי מטעם חברת נאוטיקה או על חוסר תום לב מצידה.

מבחן היקף השימוש ערב הגשת הבקשות המתחרות

במסגרת מבחן זה בוחן רשם סימני המסחר את היקף השימוש בסימנים בישראל עד למועד הגשת הבקשות. יודגש כי אין עסקינן בהיקף השימוש בסימנים על רקע מימד הזמן בלבד, כי אם בהיקף שימוש אשר יעיד, כי הסימן האחד רכש אופי מבחין מובהק יותר מהסימן המתחרה.

מר חודאדאדי כתב בתצהירו, כי לא עשה כל שימוש בסימן המסחר בישראל. מר חודאדאדי העיד כי התנהל מול מפעל בסין והתכתב עם חברה תורכית, נדרש להוצאות כאלה ואחרות לייצור סחורות נושאות הסימן המבוקש, אך בזאת התמצו פעולותיו לקראת שיווקן בישראל. סחורות אלו אף לא נכנסו לשטח מדינת ישראל ונותרו במחסני אותה חברה תורכית.

חברת נאוטיקה מאידך, הצביעה על שימוש בסימן המפרשיות וצירפה פרסומים ומודעות בהן עשתה שימוש בסימן המבוקש בישראל, לצד שם החברה, הן למטרות שיווק ומכירות והן במסגרת הענקת חסות לאירועים כאלה ואחרים.

לפיכך השתכנעה הפוסקת כי, סימן המפרשיות רכש אופי מבחין חזק יותר יחסית לסימנו של מר חודאדאדי. אי לכך, לצורך מבחן היקף השימוש בסימן, בהעדר כל שימוש מצד מר חודאדאדי בסימנו, או הסבר מוצדק לאי השימוש כאמור, נקבע כי ידה של חברת נאוטיקה על העליונה.

חברת נאוטיקה טענה כי סימנה הוא סימן מוכר היטב בישראל ועל כן יש להעדיף את סימנה. סימן מסחר מוכר היטב נהנה ממעמד רם ומיוחד אשר עשוי להקנות לו עדיפות על פני סימני מסחר, אשר אינם בעלי מוניטין נרחב כמותו. בין הקריטריונים אשר יחולו לבחינת היות סימן מוכר היטב נמצא את אלה: מידת ההיכרות של הציבור הרלבנטי עם הסימן, היקף ומשך השימוש בסימן והמשאבים שהושקעו בפרסומו, מידת אופיו המבחין של הסימן, מידת הייחוד (בלעדיות) של הסימן וכד'. הפוסקת קבעה כי, נאוטיקה לא הצליחה להוכיח כי סימנה הינו סימן מסחר מוכר היטב בישראל.

מבחן תום הלב בבחירת הסימן ובעת השימוש בו

מבחן תום הלב, דן בשאלה האם אחד הצדדים בחר את הסימן המבוקש לרישום על מנת להיבנות ממוניטין של הסימן המתחרה או בכוונה לפגוע במוניטין זה. הפוסקת קבעה כי, עדותו של מר חודאדאדי אינה מהימנה. עם זאת קבעה כי אין לראות בהתנהלותו "Fraud on the Patent Office" כטענת חברת נאוטיקה. נקבע כי לכל היותר הוא נהג כ"מעשה בת יענה", היינו לטמון ראשו היטב בחול, מבלי להתאמץ ולבדוק, קודם הגשת בקשה לרישום סימנו, את השלכות מעשיו והתנהלותו בקשר עם הסימן.

נוכח המסקנות הנובעות מהחלת מבחני העזר קבעה הפוסקת, כי יש להעדיף את רישום סימנה של חברת נאוטיקה על פני זה של מר חודאדאדי.

האם שני הסימנים יכולים לחיות באופן מקביל? (דו קיום)?

מר חודאדי טען כי שני הסימנים יכולים לחיות יחד ללא חשש להטעיית הצרכן. הפוסקת דחתה את טענתו וקבעה כי קיים דמיון רב בין הסימנים המתבטא במוטיב הדומיננטי בשני הסימנים הוא כמובן איור המפרשיות. נקבע כי הביטוי העיצובי של איור המפרשיות בסימן מר חודאדאדי דומה דמיון רב לזה שבסימן חברת נאוטיקה.

לסיכום – הפוסקת הורתה לסגור את סימן המסחר של מר חודאדי ולהמשיך לבחון את הבקשה של נאוטיקה. כמו כן, חוייב מר חודאדי לשלם לנאוטיקה הוצאות ושכ"ט בסך 5,000 ₪.

החלטת הפוסקת יערה שושני כספי מיום 15.2.2012.

חשוב לציין, כי היקף השימוש הינו מרכיב חשוב ביותר במבחן בין שתי בקשות דומות ועל כן רצוי לעשות שימוש בפועל בסימן המבוקש בישראל מיד עם הגשתו וזאת אף שאין חובה חוקית לעשות כן, כתנאי לתוקפו של הסימן.

dreamstime_xs_11928184

זהירות, סימן מסחר רשום לא תמיד יעניק לכם זכויות בלעדיות, מאת עו"ד יוסי סיוון

זהירות, סימן מסחר רשום לא תמיד יעניק לכם זכויות בלעדיות, מאת עו"ד יוסי סיוון

לאחרונה ניתן פסק דין חשוב ביותר בתחום הקניין הרוחני, המדגיש את החשיבות הרבה שבביצוע בדיקת נאותות קפדנית ומעמיקה לא רק לנכסיה המוחשיים של חברה מסחרית, אלא גם למותג המסחרי שלה.

במסגרת פסק הדין, שניתן ביום 11.9.11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נקבע כי חברת קרוקר הישראלית, שעשתה שימוש באות W המוטבעת על הכיס האחורי במכנסי הג'ינס מתוצרתה, הפרה את סימן המסחר של חברת Wrangler העולמית (תפר ה-W על הג'ינס) וזאת על אף שקרוקר עושה שימוש ממושך מזה כ-10 שנים בתפר ה-W ואף שבבעלותה סימן מסחר רשום עוד משנת 2000.

בית המשפט נעתר לבקשה לצו המניעה שהוגשה על ידי Wrangler וכן חייב את קרוקר בתשלום פיצויים בסך של 250,000 שקל וכן הוצאות משפט בסך של 100,000 שקל. במסגרת פסק הדין הדגיש בית המשפט את העובדה, כי גם אם נרשם סימן מסחר אין הוא יכול להוות הגנה בפני הפרה כל עוד מדובר בדמיון מטעה בין שני הסימנים. עוד נקבע, כי נכונותו של רשם סימני המסחר לרשום את סימני המסחר אינה מהווה ראיה לכך, כי אין המדובר בסימן מסחר מפר, הנרשם תוך הפרת זכויות בקניין רוחני.

כלומר, עצם קיומו של סימן מסחר רשום, אין בו כדי להבטיח הגנה בפני הפרה של צדדים שלישיים. לכך, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת מבחינת הערך הכלכלי של המותג המסחרי.

דוגמא נוספת היא במקרה שהסימן הרשום הינו מונח המשמש את העוסקים בענף או שהוא הפך לכזה עם הזמן, שאז אין להקנות לבעליו בלעדיות, אף אם הוא רשום.

לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי מרכז, בו נקבע, כי אין להקנות בלעדיות לבעל הסימן בקשר למוצרים מסוימים, על אף שהסימן רשום. חברת ניו ג'ינס רשמה את סימן המסחר CARGO ועל יסוד רישום זה הגישה תביעה נגד חברת רנואר במסגרתה עתרה למנוע מרנואר שימוש בסימן CARGO על גבי דגמי המכנסיים של רנואר. בית המשפט המחוזי התרשם מהעדויות במשפט כי, המילה , CARGO אף שנרשמה כסימן מסחר בבעלות ניו ג'ינס, הפכה למונח מקצועי בתחום האופנה המיועד לתיאור מכנסי דגמ"ח ועל כן אין להעניק בלעדיות בה לבעל הסימן הרשום בנוגע למכנסי דגמ"ח.

רואים אנו, שחרף רישומו של הסימן בית המשפט בחן את כשירותו וקבע כי, הוא סימן מתאר שלא ראוי להפקיעו מנחלת הכלל. המשמעות לכך היא שכאשר מחליטים לרכוש עסק הנשען על מותג מסחרי, כגון חברת אופנה למשל, חשוב ביותר להעמיק ולבחון היטב לא רק את קיומו של סימן מסחר רשום בפרוטפוליו של החברה הנרכשת, אלא גם את חוסנו המשפטי של הסימן המסחרי.

החוסן המשפטי של הסימן המסחרי בא לידי ביטוי הן ביכולת לשמר את הזכויות הבלעדיות המוקנות לבעל הסימן, הן וביכולת לתקוף חיקויים והפרות על ידי גורמים כאלו ואחרים בשוק והן ביכולתו של בעל הסימן לעמוד בפני תביעות הפרה מצד צדדים שלישיים. ביצוע בדיקת נאותות מקיפה ומעמיקה לסימני המסחר של החברה תקטין את הסיכונים הכרוכים בביצוע העסקה ותבטיח את ערכו הפיננסי של המותג המסחרי הנרכש.

יוסי סיוון הנו עו"ד בעלים ומייסד של משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני וסימני מסחר המידע. המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, אין להסתמך עליו ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית.

Lubotin

ביהמ"ש בארה"ב : לכריסטיאן לובוטין בלעדיות על הסוליה האדומה בנעלי נשים… למעט נעליים אדומות

אתם זוכרים את התביעה שהגיש בארה"ב מעצב העל הנודע כריסטיאן לובוטין? נזכיר לכם.

נעלי היוקרה של המעצב הנודע כריסטיאן לובוטין הינם מהפופולאריים והיוקרתיים ביותר בארה"ב, אהודים בעיקר על ידי סלבריטאיות כגון שרה ג'סיקה פרקר, ונשות העשירון העליון. סימן ההיכר של נעלי לובוטין הוא הסוליה האדומה הבוהקת המופיעה במרבית הדגמים שלהם. לובוטין אף רשם סימן מסחר בארה"ב על הסוליה האדומה של נעליו ואף הצליח פעמים רבות למנוע הפצת נעלי נשים עם סימן ההיכר שלו – הסוליות האדומות הבוהקות.

לפני כשנה הפיצה יצרנית הנעליים ויי.וי. סנט לוריין סדרה של נעלי עקב אדומות לנשים בעלי סוליות אדומות בוהקות. לובוטין הגיש תביעה נגד סנט לוריין ועתר לצו מניעה למנוע מהם את הפצת מוצריהם. לובוטין טען כי דגמי הנעליים של סנט לוריין הינם חיקוי בוטה של סימן ההיכר שלו שהינו הסוליה האדומה וכי זה עלול לגרום להטעיית ציבור הצרכנים.

בית המשפט דחה את צו המניעה וקבע כי ללובוטין אין מונופול על הצבע האדום וזאת אף שהוכח מוניטין בשימוש בסוליה האדומה וחרף קיומו של סימן מסחר רשום בארה"ב על הנעל עם הסוליה האדומה. עוד קבע בית המשפט, כי סימן המסחר שניתן ללובוטין הינו רחב מדי ואינו ראוי להגנה שכן הוא מעניק בלעדיות ליצרן על השימוש בצבע האדום, מאפיין שאמור להישאר פתוח לשימוש ציבור העוסקים בתחום. בית המשפט השווה את מעצבי האופנה לאומנים וציירים וקבע כי, היצירתיות מבוססת על השימוש בצבע כמדיום חופשי וכי אין להטיל מגבלות שיפריעו ליצירתיות ויכשילו את התחרותיות בשוק.

לובוטין לא וויתר והגיש ערעור על ההחלטה.

בית המשפט לערעורים בניו יורק קבע כי ההחלטה של בית המשפט שלמטה הינה מוטעית וכי סימן המסחר של לובוטין זכאי להגנה אולם רק ביחס לנעלי נשים שבהם הסוליה האדומה בולטת במיוחד ושונה מהצבע העיקרי בנעל. בית המשפט קבע כי לובוטין הצליח להוכיח כי הסוליה האדומה הבולטת באופן מובהק מצבע הנעל הינה מאפיין ייחודי המזוהה עימו והצליח להוכיח מוניטין והכרה בקרב ציבור הצרכנים.

כל צד טוען שהוא ניצח.

לובוטין טוען כי בית המשפט הכיר בסימן המסחר שלו ובסוליה האדומה כסימן ההיכר שלו ובזכותו לבלעדיות על נעלי נשים עם סוליה אדומה.

סנט לוריין טענו כי, בית המשפט הגביל את ההגנה על סימן המסחר של לובוטין וכי הנעליים האדומות שלהן אינן מפרות את סימן המסחר של לובוטין. לטענת סנט לוריין אם נכנסת לבית המשפט עם סימן מסחר המגן על כל נעל עם סוליה אדומה ויצאת עם סימן מסחר מוגבל המגן רק על סוליה אדומה השונה באופן מהותי מיתר צבעי הנעל אז בעצם הפסדת.

מה אתם אומרים? האם ראוי לתת למעצב כלשהו בלעדיות על סוליה אדומה אפילו אם הוא הצליח להוכיח מוניטין?

dreamstime_xs_11928184

ביהמ"ש המחוזי: בעל בית קפה ירושלמי איבד את זכויותיו בסימן המסחר "אתנחתא" ואינו בעל המוניטין

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ביום 28.12.11 תביעה להפרת סימן המסחר "אתנחתא", שהוגשה על ידי בעל בית הקפה הירושלמי "אתנחתא", נגד בעלי בית קפה בתל אביב שהוקם בשנת 2007 בשם " אתנחתא קפה קטן על דיזינגוף".

התובע, בעל בית הקפה הירושלמי "אתנחתא" הקים בשנות התשעים את בית הקפה "אתנחתא" בירושלים. בשנת 2000, בעקבות האינתיפאדה השניה הפסיק התובע את פעילות בית הקפה ומכר אותו. בעקבות הפסקת הפעילות חדל התובע לעשות שימוש בסימן המסחר "אתנחתא". בשנת 2007, פתחו הנתבעים בית קפה בתל-אביב בשם "אתנחתא קפה קטן על דיזינגוף". התובע הגיש בקשה לצו מניעה נגד הנתבעים למנוע מהם כל שימוש בשם "אתנחתא".

בית המשפט המחוזי אימץ את ההכרעות הקודמות, שהתקבלו על ידי בתי המשפט בהליכים נוספים שהתקיימו בין הצדדים וקבע כי, לא מתקיימת הפרת סימן מסחר וכי ממילא סימן המסחר הרשום שהיה בבעלות התובע בוטל על ידי רשם סימני המסחר, זאת לאור העובדה שהסימן לא היה בשימוש מזה כ- 10 שנים.

בית המשפט קבע שאין כל חשש להטעיה וכי אין למנוע מהנתבעים מלעשות שימוש בשם "אתנחתא" לבית קפה בתל אביב. נקבע כי, הציבור הרחב אומנם יכול לזכור "סימן מסחר"/לוגו של רשתות שיווק גדולות הפרושות ברחבי הארץ, אך לא כך הם פני הדברים, באשר לעסקים קטנים, בוודאי חנות/עסק בודד, אשר צברו מוניטין, כדוגמת בית הקפה "אתנחתא" שהתנהל בירושלים וחדל לפעול מאז שנת 2000.

נקבע כי קשה להניח שהצרכן/הציבור יזכור באופן מדויק את "סימן המסחר" או את הלוגו של העסק. בית הקפה "אתנחתא" בירושלים, נסגר בשנת 2000, מאז, לא נפתח בית קפה של התובע הנושא שם זה, וגם לא נעשה כל שימוש בשם זה. בית הקפה "אתנחתא" בתל אביב נפתח בשנת 2007 ונראה אחרת לחלוטין מבית הקפה שפעל בירושלים, כך גם התפריט המוגש בו שונה לחלוטין.

נקבע כי אין להניח שקהל/ציבור מירושלים יגיע לתל-אביב, מתוך מחשבה שבית הקפה "אתנחתא" ברח' דיזנגוף בתל-אביב יש לו קשר כלשהו לבית הקפה "אתנחתא", אשר פעל בירושלים בשנות ה-90, נסגר בשנת 2000 ומאז אינו קיים. על כן אין כל חשש להטעיית הציבור.

עוד נקבע, כי המוניטין בשם "אתנחתא" לו טען התובע שייך לשנות ה-90 וחלף עבר לו שנים לפני שנפתח בית הקפה "אתנחתא" בתל אביב ועל כן אין לו זכות למנוע שימוש בשם זה מבעלי בית הקפה בתל אביב.

ת"א 2067-08 דהאן נ' ג'י.אר.בי יזמות ואח', בית המשפט המחוזי תל אביב

 

 

Lubotin

ביהמ"ש בארה"ב: ללובוטין אין בלעדיות על הסוליה האדומה

נעלי היוקרה של המעצב הנודע כריסטיאן לובוטין הינם מהפופולאריים והיוקרתיים ביותר בארה"ב, אהודים בעיקר על ידי סלבריטאיות כגון שרה ג'סיקה פרקר, ונשות העשירון העליון. סימן ההיכר של נעלי לובוטין הוא הסוליה האדומה הבוהקת המופיעה במרבית הדגמים שלהם. לובוטין אף רשם סימן מסחר בארה"ב על הסוליה האדומה של נעליו ואף הצליח פעמים רבות למנוע הפצת נעלי נשים עם סימן ההיכר שלו – הסוליות האדומות הבוהקות.

לאחרונה הפיצה יצרנית הנעליים ויי.וי. סנט לוריין סדרה של נעלי עקב לנשים בעלי סוליות אדומות בוהקות ובסגנון דומה. לובוטין הגיש תביעה נגד סנט לוריין ועתר לצו מניעה למנוע מהם את הפצת מוצריהם. לובוטין טען כי דגמי הנעליים של סנט לוריין הינם חיקוי בוטה של סימן ההיכר שלו וכי זה עלול לגרום להטעיית ציבור הצרכנים.

בית המשפט דחה את צו המניעה וקבע כי ללובוטין אין מונופול על הצבע האדום וזאת אף שהוכח מוניטין בשימוש בסוליה האדומה וחרף קיומו של סימן מסחר רשום בארה"ב על הנעל עם הסוליה האדומה. עוד קבע בית המשפט, כי סימן המסחר שניתן ללובוטין הינו רחב מדי ואינו ראוי שכן הוא מעניק בלעדיות ליצרן על השימוש בצבע האדום, מאפיין שאמור להישאר פתוח לשימוש ציבור העוסקים בתחום. בית המשפט השווה את מעצבי האופנה לאומנים וציירים וקבע כי, היצירתיות מבוססת על השימוש בצבע כמדיום חופשי וכי אין להטיל מגבלות שיפריעו ליצירתיות ויכשילו את התחרותיות בשוק:
"The law should not countenance restraints that would interfere with creativity and stifle competition by one designer, while granting another a monopoly invested with the right to exclude use of an ornamental or functional medium necessary for freest and most productive artistic expression by all engaged in the same enterprise…"

ההחלטה בעניין לובוטין הינה תקדימית מאחר והיא מחיה מחדש את הדוקטרינה של הפונקציונאליות האסטטית, שלעיתים נדמה היה שנזנחה על ידי בתי המשפט. בית המשפט אימץ הלכה קודמת, לפיה לא ניתן להעניק הגנה לצבע אחד בתחום האופנה מחשש לפגיעה ביצירתיות ובתחרותיות. לובוטין מתכוון להגיש ערעור על ההחלטה.

בדיקה לדוגמא

ביהמ"ש המחוזי: השימוש בסימן "ד"ר רילקס" אינו מפר את סימני המסחר ד"ר גב ו- רילקסון אף שהוא הכלאה של שניהם

רשת נייט סליפ סנטר השיקה מותג שהינו הכלאה של חלק מסימן המסחר "ד"ר גב" וחלק משם המותג הבינלאומי אותו מייבאת התובעת 1, והרשום כסימן מסחר לטובתה בישראל ("RELAXON") ויצרה לשימושה סימן מסחר שהוא בגדר "סימן כִּלְאַיִם" – המותג "ד"ר רילקס".

לטענת התובעות, הם פוגעים בסימן המסחר הרשום של התובעות, מבצעות עוולות של גניבת עין והפרת חובה חקוקה, נוהגות בחוסר תום לב ומתעשרות שלא על פי זכות שכדין על חשבון התובעות.

בית המשפט קבע כי הסימן "ד"ר רילקס" אינו מהווה הפרה של סימני המסחר "ד"ר גב" או "RELAXON" וקבע בין היתר את הדברים האים:

"…האמת חייבת להיאמר כי המטריד בסימן שבחרה לעצמה הנתבעת 1, איננו הדמיון המטעה שעלול להתקיים בינו לבין כל אחד מסימני המסחר של מתחריה, אלא העובדה שהוא מהווה הכלאה של שני סימני המסחר – מעשה שעטנז אשר העובדה שהוא נוטל משני מקורות שונים גורמת לכך שאין הוא דומה דמיון מטעה לאף אחד מהם. ואולם, כפי שהפסיקה חזרה והדגישה, המבחן לעניין סימני מסחר, כמו גם המבחן לעניין גניבת עין, הוא, במקרה הרגיל, מבחן החשש להטעיית הציבור (ראו עניין טעם טבע, בע' 450). וזאת יש לזכור, הגם שסימן המסחר הוא זכות קניינית, הרי שבשונה מזכות היוצרים, תכליתו אינה להעניק בלעדיות בשימוש בסימנים ובצלילים המהווים את סימן המסחר, אלא להקנות לבעל סימן המסחר שליטה על השימוש במוניטין שסימן המסחר משקף. מכאן, שבכפוף למקרים חריגים, אין לראות בעצם שימוש בסימן המסחר, ללא סכנה להטעיית הציבור, משום הפרה של זכויות בעל סימן המסחר (למקרה חריג, לגישת שופטי הרוב ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004). עם כל הכבוד, ובענווה הראויה, דעתי במחלוקת זו כדעת המיעוט של כבוד השופטת מרים נאור). אם כך במקרה הרגיל, הרי שוודאי בענייננו, בו השימוש בסימני המסחר של התובעות הוא חלקי, ומתמצה בנטילת מונחים שמקובל לעשות בהם שימוש בעולם המסחר בכלל, ובענף בו עסקינן בפרט, כגון "ד"ר" ו- "רילקס" (מקרה קשה יותר יהיה המצב בו עוסק יבחר להרכיב את שמו משילוב של מונחים שלפחות אחד מהם אינו בגדר רכיב מקובל בענף, כגון מזללת המבורגרים שתקרא "Mac King". כאמור, לשיטתי, גם במקרה זה אין זה עניינם של דיני סימני המסחר למנוע מעשה ממין זה, כל עוד אין חשש להטעיית הציבור ליחס את המוניטין של אחד או שני בעלי הסימנים לבעל סימן הכלאים).

בית המשפט אף דחה את הטענה שהשימוש בסימן הכלאיים מהווה גניבת עין שכן לא הוכח כי ישנו חשש להטעיית הלקוחות:

"לאור כל האמור הגעתי למסקנה כי לא הוכח שעצם השימוש בסימן "ד"ר רילקס" (לרבות הלוגואים שלו) מהווה הפרה של סימן המסחר "ד"ר גב" ו/או של סימן המסחר "רילקסון", ואף לא הוכח כי המשך השימוש בסימן "ד"ר רילקס" צפוי להביא להטעיית לקוחות, באופן שיכול להצדיק מניעתו מכוח העוולה של גניבת עין."

יחד עם זאת בית המשפט פסק פיצויים מכסימאליים בסך של 200,000 ש"ח (100,000 ש"ח בגין כל הפרה) נגד נייט סליפ סנטר בגין מעשיה בשנת 2006 במסגרת השקת המותג החדש, אשר הקימו עוולה של גניבת עין:

"אם מוצא אני מקום לפסוק סעד כנגד מי מהנתבעים, אין זאת, אם כך, בשל עצם הבחירה בסימן הכלאים "ד"ר רילקס", אלא בשל הדרך בה התנהלו בקשר להחדרתו של מותג זה לשוק בשנת 2006. הוכח לפני כי לפחות בשתי הזדמנויות שונות עשתה הנתבעת 1 באותה תקופה, באמצעות עובדיה, מעשים שיש בהם כדי להוות גניבת עין. במקרה האחד, הציג עובד של הנתבעת 1 ביום 18.9.2006 מצג בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת 1, כאילו כורסאות הנמכרות על ידה תחת המותג "ד"ר רילקס" הן כורסאות של "ד"ר גב"; במקרה השני העתיקה הנתבעת 1 לערך בחודש ספטמבר 2006 את העיצוב של חלקים מהקטלוג של התובעת 2, ועשתה בהם שימוש בקטלוג שיצרה לקו המוצרים "ד"ר רילקס" (התובעת 2 מחתה על שימוש זה בהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2006. לפי עדות המצהיר מטעם הנתבעים בסופו של יום הוזמן קטלוג אחר על ידי הנתבעת 1, וזאת בגלל שהחליטו "שהוא לא מספיק טוב" (ראו פרוטוקול 14.10.2010, בע' 151 – 152). יצוין כי לעניין הקטלוג, השתכנעתי כי למרות דברי המצהיר מטעם הנתבעת 1, הדמיון בין שני הקטלוגים איננו יכול להיות מקרי, וכי המדובר במעשה מכוון, שנועד, ועלול היה לגרום, להטעיה של ציבור הלקוחות.

כפי שהובהר לעיל, אינני סבור כי 'חטאי ילדות' אלו, שנעשו כאמור בעת התחלת השימוש במותג "ד"ר רילקס", מקימים בסיס למתן צו מניעה כיום. יחד עם זאת, המדובר במעשים חמורים הראויים לתגובה שיפוטית. בהעדר הוכחה בדבר גובה הנזק הממשי שנגרם לתובעת 2, או ההתעשרות שהפיקה הנתבעת 1, אני מוצא לנכון, בעיקר משיקולי הרתעה, לחייב את הנתבעת 1 בפיצוי המרבי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, דהיינו 100,000 ₪, בגין כל אחת מההפרות הללו. לעניין זה ראוי להדגיש כי המדובר בשני מעשים שונים, אשר התרחשו בסמיכות זמנים, בעת החדרת המותג לשוק, והיכולים ללמד על מדיניות מכוונת מצד הנתבעת 1. זאת ועוד, הקושי הרב באיתור מעשים זדוניים כגון אלו, מחייב כי כאשר נתפס עוסק בקלקלתו, יוטלו עליו פיצויים בשיעור ממשי, שיש בהם כדי להוות משקל נגד לסיכויי התפיסה הנמוכים (לשיקולים לעניין קביעת פיצויים ללא הוכחת נזק ראו עמית אשכנזי, "פיצויים ללא הוכחת נזק", יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (תשס"ט) 573)."

חשוב לציין, כי פסיקה של בית המשפט ברף המכסימאלי בגניבת עין – סך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה, בהתאם לחוק עוולות מסחריות היא נדירה במחוזותינו. זו דוגמא מובהקת לכך שבמקרים בהם בית המשפט אכן מתרשם, כי נעשו מעשים מכוונים בחוסר תום לב ממשי הוא פוסק פיצויים מכסימלאיים ללא הוכחת נזק בסכום המכסימאלי על פי החוק.

ת"א 9143-11-08 רילקסון ואח' נ' נייט סליפ סנטר (מחוזי מרכז)

Tigris

האם TIGRIS הוא חיקוי של PUMA ? מלחמת החתולים

Puma

חברת סיטיווש הישראלית הגישה בקשה לרישום סימן המסחר TIGRIS ובו דמות של חתול מזנק בתחום הביגוד וההלבשה. חברת PUMA העולמית הגישה התנגדות לרישום סימן ה- TIGRIS וטענה כי הסימן המבוקש יגרום להטעיית הצרכנים, לדילול ולתחרות בלתי הוגנת.

סגן רשם סימני המסחר דן בשאלות השונות שעלו במחלוקת:

בכל הנוגע לדמות החתול המזנק נקבע, כי קיים דימיון רב ביותר בין שני החתולים. נקבע כי כאשר הצרכן רואה את החתול של פומה הוא חושב מייד על חברת הספורט פומה וזהו בעצם משמעותו של סימן מסחר מוכר היטב.

נקבע כי, הגם שמוצרי המבקשת הוכחו כמוצרים זולים יותר ממוצרי PUMA, הרי שישנו חשש לשיוך סימן ה- TIGRIS לסימן המוכר היטב של PUMA באופן שהצרכן עשוי לחשוב כי, פומה יצאה עם קו מוצרים זול הנקרא TIGRIS.

עוד נקבע, כי גם אם לא קיים חשש לשיוך כזה, הרי שיש כאן דילול של דמות החתול המזנק של פומה. אם הסימן המבוקש יירשם דמות החתול המזנק של פומה יחדל מלהיות מזוהה עם מוצרי פומה האיכותיים ויהפוך להיות סימן המזוהה עם בגדי ספורט רבים. מכאן שישנו חשש לדילול סימן PUMA.

לסיכום, נקבע כי יש לדחות את הבקשה לרישום סימן המסחר של TIGRIS ולחייב את המבקשת בהוצאות המתנגדת בסך 30,000 ש"ח.ᅠ