למי הזכויות בפטנט שפותח על ידי העובד במהלך עבודתו? לעובד או למעביד?

עובד פיתח אמצאה במהלך עבודתו אצל המעביד והגיש בקשה לרישום הפטנט על שמו. מיהו הבעלים של האמצאה (פטנט) העובד או המעביד?

סיטואציה זו נדונה בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין הפ (ת"א) 37225-02-11 בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ת.א אוריין בע"מ נ' יעל בונה (כב' השופט יצחק ענבר).
לכאורה, מאחר והעובד הוא זה שהגיש את הבקשה לפטנט, הרי עד שלא יוכח אחרת, מבחינת רשם הפטנטים, העובד נחשב לבעלים באמצאה הכלולה בבקשת הפטנט.
מנגד, הכלל הקבוע בחוק הפטנטים הוא כי, אמצאה שפותחה על ידי עובד במהלך עבודתו אצל המעביד שייכת למעביד ולא לעובד, ככל שמתקיימים התנאים לקיומה של "אמצאת שירות".
על כן יש לבחון האם המדובר ב"אמצאת שירות" בהתאם לחוק הפטנטים.
"אמצאת שירות" מוגדת בסעיף 132 לחוק הפטנטים, שזו לשונו:

132. אמצאות עקב שירות
(א) אמצאה של עובד, שהגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו (להלן - אמצאת שירות), תקום לקנין מעבידו, אם אין ביניהם הסכם אחר לענין זה, זולת אם ויתר המעביד על האמצאה תוך ששה חדשים מיום שנמסרה לו ההודעה לפי סעיף 131.
(ב) הודיע העובד בהודעתו לפי סעיף 131 כי בהעדר תשובה נוגדת של המעביד, תוך ששה חדשים מיום מתן הודעת העובד, תקום האמצאה לקנין העובד, ולא נתן המעביד תשובה נוגדת כאמור, לא תקום האמצאה לקנין המעביד.
(ההדגשה אינה במקור).

רואים אנו, כי סעיף 132 לחוק הפטנטים קובע ארבעה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם זכויות הקניין באמצאה שייכות למעביד, ואלה הם:
• המדובר באמצאה;
• בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד-מעביד;
• העובד הגיע לאמצאה עקב השירות;
• העובד הגיע לאמצאה בתקופת השירות.
בסעיף 132 נקבעו שלושה חריגים, אשר בהתקיימם תוקנה הבעלות באמצאה לעובד:
• האחד, מקום בו נכרת הסכם בין המעביד לעובד הקובע כי זכויות הקניין באמצאה שייכות לעובד;
• השני, עם ויתור המעביד על האמצאה בתוך שישה חודשים מיום מתן הודעת העובד למעביד על האמצאה בהתאם לסעיף 131 לחוק;
• השלישי, בהעדר תשובה נוגדת של המעביד בתוך שישה חודשים מיום מתן הודעת העובד למעביד, כאמור.

נטל השכנוע בדבר התקיימותם של ארבעת התנאים הנקובים בסעיף 132 לחוק הפטנטים, אשר בהתקיימם זכויות הקניין באמצאה שייכות למעביד, מוטל על המעביד. מסקנה זו מתחייבת הן מלשון הסעיף והן ממושכלת היסוד שלפיה בעל דין (המעביד) נושא בנטל השכנוע ביחס לעובדות הנחוצות לביסוס טענותיו בנסיבות שבהן המעביד טוען כי הזכויות בבקשת הפטנט שלו.

תוצאה זו עולה בקנה אחד עם חזקת הבעלות הקבועה בסעיף 76 לחוק הפטנטים, לאמור: "מי שהגיש בקשה לפטנט רואים אותו כבעל האמצאה, כל עוד לא הוכח ההיפך". על פי ההלכה הפסוקה המדובר בחזקה שבחוק, המעבירה הן את נטל הבאת הראיות והן את נטל השכנוע (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר-אבקו איזו טופוס אינק, פ"ד מ(3) 281, 304 (1986)). על כן, במקרה שהעובד הגיש את בקשת הפטנט נטל ההוכחה מוטל על המעביד כי המדובר ב"אמצאת שירות" המקנה למעביד את כל הזכויות באמצאה. יחד עם זאת, על העובד מוטל הנטל להוכיח כי בינו לבין המעביד היה "הסכם אחר", כאמור בסעיף 132 לחוק הפטנטים, שהינו החריג לכלל האמור.

בית המשפט המחוזי דן בתובענה ובחן את גרסאות הצדדים וקבע כי, גרסתה של העובדת גרסתה של יעל היא גרסה סבירה המתקבלת על הדעת, לפיה נקבע "הסכם אחר" לפיו יעל הינה הבעלים של בקשת הפטנט ולא המעביד.

ולהלן קטע מהחלטת בית המשפט:
"גרסתה של יעל היא גרסה סבירה המתקבלת על הדעת.
43. למדן טען בתצהירו, כי אוריין נשאה בכל עלויות פיתוח האמצאה והגשת הבקשה לפטנט, כאשר השקעותיה בעניין זה הצטברו לסכום של כ-3 מיליון ₪. על יסוד תשתית עובדתית זו טען בא-כוחה בסיכומיו, כי יעל הייתה עובדת גרידא ולא סביר שאוריין תסכים לוותר על אמצאת שירות שהיא קניינה ותאפשר ליעל לרשום את הפטנט על שמה. אין בידי לקבל טענה זו. כמה טעמים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד:
ראשית, טענתו של למדן בדבר השקעותיה המפליגות של אוריין נסמכה על נספח יג' לתצהירו. דא עקא, נספח זה אינו אלא מכתב כללי וסתמי, אשר נשלח לבא-כוחה של חברת אוריין על ידי מר רונן אזולאי, משנה למנכ"ל החברה. מר אזולאי עצמו לא מסר תצהיר ולא זומן להעיד ולכן המדובר בעדות שמיעה בלתי קבילה. לא הונחה, אפוא, תשתית של ממש לטענה כי השקעותיה של אוריין חרגו באופן משמעותי מעלות שכרה של יעל.
שנית, אף אם היו לחברת אוריין השקעות, הרי לשיטתה שלה עצמה - כפי שהיא עולה מחלק מגרסאותיו של למדן בהתייחסו לכתב ההתחייבות - הצדדים באו להסכמה כי הפטנט ירשם על שם שניהם במשותף. אמנם למדן טען בעדותו כי אוריין הסכימה לכך רק משום שכתב ההתחייבות כלל התניות שהגבילו את כוחה של יעל לעשות באמצאה שימוש והקנו לחברת אוריין שליטה מלאה בה, אך הסבר זה אינו יכול לעמוד, שהרי כבר עמדנו על כך שהסיכום המקורי בדבר הבעלות המשותפת על האמצאה קדם למועד עריכתו של כתב ההתחייבות. והנה, הסיכום המקורי בדבר הבעלות המשותפת - אותו סיכום שנערך בעל-פה ושקדם למועד עריכתו של כתב ההתחייבות - לא כלל הגבלות כלשהן על כוחה של יעל. אם יעל נתפסה בעיני חברת אוריין כעובדת גרידא, מהו ההסבר לכך שאוריין הסכימה, לשיטתה, לרשום ולו מחצית מהאמצאה על שמה? יעל לא נתפסה, אפוא, בעיני חברת אוריין כעובדת גרידא, אלא כשותפה. אין צורך לומר, כי העובדה שחברת אוריין בחרה לאמץ בתובענתה קו טיעון קיצוני - המתעלם מהסיכום הנ"ל (לשיטתה) והאומר: "כולה שלי" - אינה יכולה להעביר מן העולם את הלך רוחה דנן של חברת אוריין.
יצוין, כי רעיון השותפות נטוע היטב גם בראיות אחרות: כך, למשל, העלתה יעל לפני למדן עוד בספטמבר 2008 תהיות באשר ל"שותפות" בין הצדדים, כאשר למדן מצידו לא דחה את הדברים על הסף אלא השיב כי "צריך לשבת על זה מסודר" (נספח 3 לתשובת יעל).
שלישית, ובהמשך לאמור לעיל: שותפות - שלפיה יעל תהיה הבעלים של הפטנט ותעמידו לרשות מיזם משותף כהשקעה מצידה, בעוד שחברת אוריין תעמיד את המימון ואת תשתית פעילותה בתחום השילוח ותוכל לעשות בפטנט שימוש במסגרת הסדר מסחרי שיגובש בין הצדדים - אינה נראית בנסיבות העניין מתכונת התקשרות החורגת ממתחם הסבירות: אין, למעשה, מחלוקת, כי יעל הייתה זו שזיהתה את הצורך שהיה קיים בשוק ליריעות בידוד, אשר יאפשרו שינוע יבשתי של טובין תוך שמירת תנאי טמפרטורת חדר ולחות ללא מקור אנרגיה חיצוני. חברת אוריין לא הייתה מצויה בתחום זה בעוד שיעל בעלת ניסיון מעשי משמעותי בתחום (עמ' 74-73; 92; 105-101; ת/1). בהקשר זה לא למותר להזכיר, כי בשלב זה של הדיון חברת אוריין אינה חולקת על כך שיעל היא הממציאה של מושא בקשות הפטנט. מושא האמצאה הנו, אפוא, מוצר רב ערך לחברת אוריין, שכן יש בכוחו לאפשר לה לשדרג את שירותיה, להגדיל את מאגר לקוחותיה ולהפיק רווח הן מדמי שילוח והן ממכירת המוצר. במצב דברים זה אין רבותא בכך שחברת אוריין התייחסה ליעל כאל שותפה. אמנם בסופו של דבר לא הגיעו הצדדים להסדר מסחרי מפורט ויש להצטער על כך, אך בהעדרו של הסכם מפורט אין כדי לגרוע מהסכמתה של חברת אוריין לכך שבקשות הפטנט יוגשו על-ידי יעל בשמה.
רביעית, יעל צירפה לתצהירה את מכתבה מיום 27/10/09 של חברת שנקר, שהיא אחת מלקוחותיה החשובות של אוריין, שבו גילתה שנקר התעניינות באמצאה באשרהּ כי תוצאות הניסויים שנערכו אצלה "מצויינות" (נספח 6 לתשובה). כזכור באותו יום ממש (27/10/09) הגישה יעל באמצעות עו"פ ברסלר את הבקשה הבינלאומית. פגישת העבודה, שבה דרש למדן מיעל לחתום על כתב ההתחייבות ולהעביר על שם חברת אוריין מחצית מהזכויות בפטנט מן הטעם שכך סוכם מ"לכתחילה", נערכה ימים ספורים לאחר מכן. על רקע מכלול הנתונים, יש בסמיכות הזמנים כדי לכונן יסוד סביר להניח, כי חברת אוריין שינתה את טעמה משום שרק בשלב זה הטמיעה את הפוטנציאל המסחרי המלא הטמון באמצאה.

44. בא-כוחה של חברת אוריין העלה בסיכומיו טענות שונות נוספות כלפי מהימנותה של יעל. כך, בין היתר, הודגש, כי ליעל אין ידע טכני או ניסיון. יעל מצידה פירטה בעדותה את ניסיונה וכישוריה, אלא שדומה כי אין צורך להעמיק חקר בסוגיה זו, שכן בשלב זה של הדיון אין כאמור, מחלוקת, שיעל היא הממציאה.

45. בא-כוחה של חברת אוריין הפנה לחישובים שערך למדן בתצהירו המלמדים, לטענתו, כי אין יסוד לטענתה של יעל, שלפיה היא ניאותה לקבל בחברת אוריין שכר נמוך בסך 7,000 ₪ לחודש נוכח ההסכמה העקרונית שנערכה עם תחילת עבודתה, כי מדובר בהשקעה מצידה במיזם משותף. לטענתו, יעל העידה כי שכרה האחרון בחברה שבה עבדה קודם שהצטרפה לאוריין היה כ-9,000 ₪; עלות שכרה הממוצע של יעל בחברת אוריין בין השנים 2011-2006 היה כ- 15,000 ₪; יעל אף העידה כי שכרה במקום עבודתה הנוכחי בחברת אמקס אינו אלא 16,000 ₪.
טענתה של אוריין מתעלמת ממספר נתונים: ראשית, יעל הצהירה כי עובר להתקשרות עם חברת אוריין היא קבלה הצעות נדיבות אחרות (סעיף 27 לתצהירה); שנית, העלאות השכר שבוצעו בשלהי תקופת עבודתה של יעל בחברת אוריין אינן רלבנטיות, שכן השאלה היא מה הייתה ההבנה בתחילת דרכם המשותפת של הצדדים. והנה מזווית ראיה זו נראה, כי 7,000 ₪ לחודש אכן מהווה שכר נמוך ביותר.

46. בא-כוחה של חברת אוריין הדגיש, כי יעל לא המציאה לאוריין העתק של הבקשה הארעית, אך יעל הסבירה, כי היא לא עשתה כן משום שסמכה על מילתו של למדן: "אבל הוא [למדן] אמר לי בחדר אני מאשר ומילה שלי זה מילה, זה קדוש בעיני, אני לא חושבת שיש פה בעיה" (עמ' 96 ש' 21-7). יעל הבהירה כי היא לא ביקשה החזר עבור עלות הגשת הבקשה הארעית, מכיוון שדובר בסך של 110 דולר, סכום "זניח", ולא משום שבקשה להסתיר את דבר הגשתה של הבקשה (עמ' 99 ש' 21-16). הסברים אלו סבירים ומכל מקום, נוכח התמונה הראייתית הכוללת אין בהם כדי להפוך את הקערה על פיה.

47. בא-כוחה של חברת אוריין טען גם, כי יש לייחס משמעות מכרעת לכך שיעל לא הודיעה לאוריין על האמצאה, וזאת בניגוד לסעיף 131 לחוק הפטנטים, אולם הסכמת למדן בשם חברת אוריין, כי בקשות הפטנט יוגשו בשמה של יעל, אשר ניתנו לאחר שיעל יידעה את למדן על ההמצאה ועל כוונתה להגישן, מייתרות את הצורך במתן הודעה כזו.

48. ולסיום לא למותר לשוב ולהטעים, כי חברת אוריין הניחה לפתחו של בית המשפט גרסה קוטבית, שלפיה "כולה שלי". חברת אוריין בחרה שלא לצרף לתובענתה ראיות מהותיות שאינן מתיישבות עם גרסתה, ובכללן תכתובת דואר אלקטרוני שהתקיימה סמוך להגשתה של הבקשה הארעית, וכתב ההתחייבות שיעל נדרשה לחתום עליו לאחר הגשתה של הבקשה הבינלאומית. מכתב ההתחייבות עולה בבירור, כי בין הצדדים השתכללה הסכמה מוקדמת באשר לבעלות באמצאה, אך חברת אוריין בחרה שלא להציג עובדה זו לפני בית המשפט וממילא שלא התמודדה עימה. כאשר עומתה חברת אוריין עם המסמך, היו הסבריה סותרים ומגומגמים. אמנם במועד עריכתו של כתב ההתחייבות טענה חברת אוריין לקיומה של הסכמה מוקדמת שעניינה בעלות משותפת באמצאה, אך אוריין בחרה להתעלם מהמסמך ולנסות לתפוס מרובה תוך שהיא טוענת להעדרה של הסכמה מוקדמת כלשהי. טענתה הנוספת של חברת אוריין, כי למדה על דבר הגשתן של הבקשות לרישום הפטנט רק בדיעבד לאחר קבלת מכתבו מיום 4/11/09 של עו"פ ברסלר, תלושה אף היא מהמציאות. עם קרוס נדבכיה המרכזיים של גרסת חברת אוריין, ובהינתנה של יריעת המחלוקת הקוטבית שהונחה לפני, גרסתה של יעל עדיפה בעיני על פני גרסתה של אוריין.

49. התביעה נדחית.
חברת אוריין תשלם ליעל את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪."